ארצי, אדמתי, אדמת האבות

ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח
בזכות נחישותי, והאש שלי, ובעוצמת נקמתי, ובגעגועֵי-דמִּי לארצי ולביתי,
עליתי על ההרים ויצאתי למאבק,
התגברתי על המכשולים וחציתי את הגבולות
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח,
בזכות נחישות הרוח ואש הנשק, והעמידה התקיפה של עמי בארץ המאבק פלסטין
ביתי פלסטין, האש שלי פלסטין,
נקמתי וארץ העמידה-האיתנה.
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח.
בכוח השבועה-בצל-הדגל,
בשם ארצי, ובשם עמי, ובשם אש הכאב, אחיה כלוחם-מקריב, אשאר לוחם-מקריב, אמות כלוחם-מקריב,
עד שתשוב ארצי,
ארצי, עם הנצח.

הדמוקרטיה היא התמה הדחופה ביותר של הווה. היא הסיסמה של כל תנועות המחאה, מתנועת האוקיופיי עד לתנועת האינדיגנאדוס, מתנועות התנגדות במשבר האירופאי (כמו למשל ה- Blockupy בפראנקפורט), או האביב הערבי, לתנועות המחאה של הסטודנטים באנגליה או בצ'ילה וכו'. בנקודת החיבור ההסטורית הזו אנו צופים בביטויים מפתיעים של דמוקרטיה ברחבי העולם, כמו פחד אמיתי, שכוחות ההרס של הקפיטאל והאידאולוגיה הימנית יקדמו צורות חדשות של סמכות מדינית.

בעשור האחרון ניתן להבחין באירופה בתצורות חדשות של פוליטיקה סמכותנית, שמתרחבות אל מעבר לגבולות המדינה. תצורות פוליטיות אלה חוסמות את הדמוקרטיה העתידה לבוא ומובילות אותנו, צעד אחרי צעד, באופן הטרוגני, אל הגזענות האירופאית החדשה, כפי שאטיין באליבר איבחן כבר לפני עשור.

כאשר הקמנו בסוף שנות ה- 90' את ארגון ה"קנאק אטאק" (Kanak Attak), הקמנו אותו באופן מובהק כארגון ביקורתי ודמוקרטי מובהק, שיוצא מגבולות הדיון בהגירה ובאנטי-גזענות. ראינו בעצמינו, אם לחזור על המונחים של ז'אק ראנסייר (Ranciere) כ- "נתח של חסרי הנתח"( „la part des sans-part ).* אחרי איחוד הגרמניות (1989) פרץ גל של לאומנות וגזענות, שנבנה כבר מאז שנות ה-80' והפך בעשור שאחרי לנוכח כל כך, שהמדיה והפוליטיקאים כבר לא יכלו להתעמת איתו, אלא טרחו בעיקר על טשטוש האימפקט שלו.

היה קל, באופן יחסי, לטבוע כאן את מושג הגזענות, שעד אז לא הוגדר בגרמניה. השיח הציבורי העדיף מונחים כמו עוינות כלפי "זרים", או "שינאת-זרים" (Fremdenfeindlichkeit). אבל אנחנו התעקשנו להיות מובנים: נראה לנו עקרוני לייצר כאן שפה חדשה ולתת לגזענות צורה, אובייקט, והסטוריה. מכאן והלאה, רצינו לייצר סובייקט פוליטי, שפועל כנגד ההטייה הגזענית ומייצר מולה פרספקטיבה חדשה: הפרספקטיבה של המאבק כנגד ההגירה. הפרספקטיבה הזו לא הוגבלה לנקודת המבט של המהגרות, אלא לכל ודרך כל מי שראה בעצמו את ההשפעה של צמצום הדיון בדמוקרטיה לאובייקטיפיקציה של הגזענות.

בעבר למדנו מרבים. למדנו מההסטוריה והתאוריה, למשל- ניתוח האנטישמיות הגרמית על ידי אסכולת פראנקפורט, תנועות השחרור האנטי-קולוניאליות, מאבק השחורים והמהגרים בצרפת, באנגליה, בארה"ב ובדרום אפריקה. התחלנו לכתוב את ההסטוריה של עצמינו, שעד אז נותרה חבויה, כדי שתייצר לנו חומרים ומקורות. אולי יועיל לנו כוחה של המסורת, שניאלץ לחשוף, כמו להמציא. ואולי כוחה של החשיפה ומיקום היחס להווה ולעתיד. כך מיקמנו את ההסטוריה של ההתנגדות האנטי-גזענית של המהגרות בגרמניה, בעולם.

הפרויקט שלנו המשיך, הפך אירופאי יותר ומגוון יותר, נפרד לפרוייקטים רבים, מאורגנים יותר או פחות, במקרים רבים ללא מימון, אבל תמיד מעשיר וממלא השראה. הוא הסתיים מסיבות כאלה ואחרות באמצע שנות ה-2000.

היום אנחנו עומדים בפני מצב חדש, שהניתוח שלו עדיין נמשך, אבל שנושא דמיון מסויים למאבקי העבר שלנו, ועדיין דורש מדידה של עומק השפה והפרקטיקות הרלוואנטיות. המשבר הנמשך באירופה מראה לנו שהניגוד בין הקפיטאליזם והדמוקרטיה רק הקצין. היום יש לנו רק את זה ביד: חדשות רעות והאתגר של העמידה מולן. איך נציב בפרוייקט הזה מחדש את הדמוקרטיה?

עבור התנועה של האנטי-גזענות באירופה עלתה שוב ושוב השאלה מתי ואיך יוכל ארגון אנטי-גזענות להתקיים באירופה.

הגזענות, כפי שהכרנו אותה עד היום, מייצרת מבנה של טראנספורמציה מכרעת. הגזענות העכשווית באירופה היא הטרוגנית ומורכבת, באופן כזה, שאנחנו חייבים למצוא לה מכאניזם ותרגום שיאפשר לנו להבינה. דרוש כאן יותר מהבנת השפות השונות באירופה, אלא הבנת הקשר בין התופעות השונות באירופה שקשוקות בלאומנות, הגזענות, ותנאי הפוסט-קולוניאליזם עבור תהליך האירופיזציה וחווית המשבר.

לפחות ארבעה אספקטים אלמנטריים מחזיקים את הקשרים, שאני יכולה כאן רק לסכם או לשרטט בקצרה. אלה קושרים את הגזענות של ההווה וממשיגים את הקושי הכרוך באנטי-גזענות האירופאית.

ברור שאחרי ההתקפות של 2001 עלתה באירופה תנועת האנטי-ג'יהאד, כמו תנועה של אנטי-איסלאמיות, שפנתה באירופה כנגד האוכלוסייה המוסלמית כולה. ברור גם, שהימין הקיצוני לגווניו השונים, הנאציסטיים והפופוליסטיים הימניים, עלה בצורה קיצונית על בסיס התאוריה של הימין החדש של שנות ה-80'. תנועות הימין הללו, גם כאשר נשאו דגל ימני, כך זיהה הסוציולוג שטאן באט (Chetan Bhatt), ניסחו את עצמן במונחים פוסט-לאומיים בהקשר אירופאי, שבמשבר לבשו חזות של תנועת-האוירו, או של תנועות אזרחיות כנגד המסגדים או הוויכוח הממריד על חבישת הרעלה.

לאחרונה התווסף מימד נוסף לחזית הקישור הגזעני, מימד חדש כפי שהוא ישן: המשבר הביא לתקופתנו את הגזענות המעמדית (Klassenrassismus), כפי שבאליבר כינה אותה וכפי שהטקסטים שלו שבים ומדגישים. המושג של "גזענות מעמדית" לא "תפס" עד היום היות וניסה לקשור בין הניצול והדחיקה-מטה, ההצרנה של המעמד וההבנייה של הגזע, שלמרות הכל טוענים ומחברים את הקישור חזק מספיק שכמעט ואי אפשר לזהותו, או את ההופעות המקומיות שלו. יחד עם זאת, הגזענות המעמדית יציבה וקיימת, ומופיעה במגוון של תופעות מנוגדות (בינאריות), שניתנות לתיאור תרבותי על בסיס של עוני ועושר, מחלה ובריאות, החפצה ג'נדרית ופמיניזם, סמכותנות ודמוקראטיה, הטרופוביה ותופעת ה- gay-friendly כמו העיסוק העויין בהשכלה מול האינטליגנציה.

בהקשר הזה רלוואנטי במיוחד ששיח האנטי-הגירה המתמשך מובער על ידי הדיון באינטגראציה. הקונסטלציה הייחודית של זכויות אזרח במדינות אירופה והאיחוד האירופאי מייצרת הירארכיה ורשת כמעט בלתי נראית של חיבורים שמתיכים יחד בעלי ויזת עבודה אירופאית ומקבלי מקלט מדיני, יחד עם דורשי הזכויות החברתיות. לכאן משוייכים גם ה"נושרים" הזמניים, מי שמורדים מסטאטוס ה"עובדים", מי שנוטשים את גבולות האישור שקיבלו, מהגרים לא חוקיים, או פליטים שמתעלמים מהמיליטאריזציה הגוברת של גבולות אירופה. ההתחקות אחר קבוצת מקבלי המעמד החוקי באירופה, אבל כאלה שנאלצים לעבור ממקום למקום בתוך האיחוד—הצוענים למשל, מגלה את הסימנים המובהקים של פוליטיקת האזרחות החדשה.

האספקטים האלה של הגזענות האירופאית חושפת במיוחד את העירוב הייחודי של אידאולוגיות על בסיס ביולוגי, תרבותי ודתי. האספקטים האלה חושפים, גם אם על רקע משתנה והטרוגני, את המוטיבציה האמביוולנטית של שתי תנועות שעולות יחד: ההצרנה של הגזענות האירופאית– ואני מאמינה שאנו רואים רק את התחלתה,– ואת ההתפרקות של האנטי-גזענות באירופה, הנואשת תמיד בחיפוש אחר אנטי-גזענות אירופאית, כאשר תויגה תחת האנטי-גזענות בהקשר הלאומי (nationaler Antirassismus). במילים אחרות, השינוי האידאולוגי של הגזענות עצמה והתפרקות האנטי-גזענות הישנה, שכבר לא מסוגלת להתמודד עם התנאים החדשים.

אלמנט נוסף שצריך להתחשב בו, הוא המבנה הפנימי של האנטי-גזענות: התנועות הללו הסתמכו תמיד על פוליטיקת-זהות (שהן נאבקו בהן, אבל בלי להצליח למחוק אותה בתוך עצמן) שלא פעם ענו על מה שז'אק ראנסייר קרא "פוליטיקה משטרתית" (polizeiliche Politik) שמופנית כלפי פנים, מלוות פוליטיקת-ייצוג אגרסיבית כלפי חוץ.

שני האספקטים הללו, של הזהות ושל פוליטיקת-הייצוג, חוזרים ומבנים את המבנה הסמכותני על בסיס פריביליגייה של הסובייקט הפוליטי אל מול התהליך הפוליטי.

מצד התלכיד (קונגלומרט) של הזכויות, הסמכותנות ואידאולוגיות הגזעניות, הפרויקטים, התנועות והמפלגות האירופאיות, עולה כמובן השאלה—כמו בכל זמן נתון—של היחס המהמם בין הדמוקרטיה והקפיטאליזם, היינו, של אפשרות ההתפתחות של התנועה הדמוקראטית באירופה לתנועת אירופאית- דמוקראטית.

משמעות השאלה היא למעשה, שאלה על התרבות הפרקטיקות הדמוקראטיות. אנו חייבים למצוא אותן, להכיר בהן, לפתח אותן לבסס אותן ולהפיץ אותן. לא יהיה פשוט לייצר את הפרקטיקות האלה מהקיים, זאת אומרת פשוט לייצר רפרזנטציה ותאורטיזציה. אנו חייבים להכיל אותן בגופינו, את ייצורן, הסיבה לייצורן, ומי ששיצר אותן איתנו. זה אומר גם לאבד את הקשר הרגיל והמוכר לפוליטיקה והרפרזנטציה הרגילות, ולעבור לפוליטיקה של תהליכים (prozesshaften Politik). אפשר להזיכר כאן בשורה של מסורות דמוקראטיות רדיקאליות, שדחפו אותנו לעבר המאבק על ההגירה, על הפמיניזם, שנראו באקטיביזם של האיידס, של האנטי-גזענות האנטי-קולוניאליסטית ונגד השעבוד והניצול. סוף פוליטיקת הייצוג מתחיל, כאשר אנו בונים פוליטיקה של חציית גבולות, שהמציאות שלה ומאבקיה מציבים את הגזעני וההסטורי בחזית.

משהו עדיין מעכב אותנו (something is holding us back).

תרגום מגרמנית: ניצן ליבוביץ'.

מנואלה בויאדז'ייב היא ממייסדי הארגון "קנאק-אטאק", רשת שעסקה בעיקר בארגון אנטי-גזענות בשנות ה- 90'. בויאדז'ייב מלמדת באונ' הומבולדט בברלין וחברה בקבוצת ה- Sound Art Collective Ultra- Red. היא המחברת של "הבינלאומיות הסוערת: גזענות ומאבקי ההגירה".

לקריאה (וחוויה) נוספת:

על קנאק-אטאק:

קבוצת האמנות "אולטרה רד":

(אפשר להוריד באתר זה קבצי מוסיקה אלקטרונית שמבוססים על מושגים תאורטיים מעבודת הארגון וה"קולקטיב").

על מנואלה בויאדז'ייב: (באתר אונ' הומבולדט):

* ז'אק ראנסייר משתמש במונח ב- La Mésentente (1995), שתורגם כ- Dis-agreement. המונח „la part des sans-part תורגם לגרמנית כ- Anteillosen . למרבה הצער, עדיין אין תרגום לעברית של העבודה החשובה הזו. נ.ל.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

אלון מרום

L'Être et le néant : Essai d'ontologie phénoménologique

Jean-Paul Sartre, 1943

קיום וכלום של ז'אן פול סארטר הוא מסוג הספרים אשר מגישים לקורא תפישת עולם כוללת. אחד מגדולי הפילוסופים של המאה הקודמת פורש בו תיאוריה בסיסית, אותה ניתן לפתח לכל תחום כמעט – מפסיכולוגיה של המודעות, דרך היסטוריוגרפיה, משפט, סוציולוגיה, כלכלה ועד ליחסים בינלאומיים. ספרים רבים מתארים עד כמה חסרות התיאוריות השליטות כיום מענה למסתרי הנפש והעולם סביבנו - אותו חוסר פשר מייסר בו אנו חשים יומיום - אך מעטים הם ההוגים, אם בכלל, שמנפקים לכך תשובות מניחות דעת, ואופני פעולה ברורים וישימים לחיים משמעותיים. סארטר מעז לקרוא תיגר על הייאוש המקובל מחיפוש מבנה אונטולוגי למרחבי הנפש והעולם. ספרו בן 700 העמודים "קיום וכלום", אותו קראתי בתרגום לאנגלית כ-Being and Nothingness, הוא ללא ספק יצירת חייו.

כיון שלא ניתן לתמצת כאן אפילו את עשרת עמודיו הראשונים של הספר, אבקש לנסות להעביר מעט מרוח הדברים באופן שונה; דרך תיאור תהליך של ארבע שנים של קריאתו. אבחנות אלה עשויות להעיד על תוכנו מעבר לכל ניסיון חוטא לסכמו למאמר.

לאחר שירותי הצבאי נסעתי ללמוד את עסקי הספנות בפלימות', עיר שדה מרוחקת באנגליה. במדף הפילוסופיה שבספריה העירונית נתקלתי בספרון קומיקס מוזר על פילוסוף בעל שם ידוע. אני זוכר את עצמי עומד שם וחווה קתרזיס. הרעיונות שעלו תוך כדי הדפדוף בו, חדרו מיד לעומקי תודעתי. היה בציורים ובמשפטים הקצרים שהתלוו להם, משהו שהתכתב עם מחשבותיי האישיות ביותר, נושאים שלא חשבתי שאפשר להכליל על כל בני האנוש. מעין ידיד נפש שתופש את העולם באופן כמעט זהה לי.

למשל, ציור של סארטר עומד על קצה צוק מול התהום. מהי בעצם האימה מהתהום, אותה הרגשה שמייסרת אותנו גם בשגרת חיינו, מבלי שנוכל להגדירה ולהתמודד איתה? האם בעמדי על הצוק, אני חרד שאני ולא אחר, אזרוק עצמי לתהום?

Anguish – the reflective apprehension of the Self as freedom, the realization that a nothingness slips in between my Self and my past and future so that nothing relieves me from the necessity of continually choosing myself and nothing guarantees the validity of the values which I choose. Fear is of something in the world, anguish is anguish before myself.

ביררתי מי היה סארטר, לאיזה זרם מחשבתי השתייך, ולאחר קריאת ספר מבוא לאקזיסטנציאליזם - החלטתי שכן, בו צריך להתעמק. רכשתי את Being and Nothingness, בו הוא פורש את משנתו בפירוט, ושקעתי בו לאורך השנתיים הבאות.

בקריאה הראשונה הזו, עדיין לא היו מצויים בידיי הכלים הדרושים להבין אותו במלואו. לא הסתייעתי באינטרנט לתרגום אותיות יווניות, למשל, או מושגים מורכבים; הייתי לוח ריק בכל הקשור לפילוסופיה ופסיכולוגיה - בעוד שהספר מיועד לקורא בעל השכלה גבוהה, ומתכתב ללא הסברים עם מונחים והוגים של תורות אלה. התקשתי גם עם האנגלית המדעית, ומדו-המשמעות ואובדן ההקשר שנובע מהתרגום מצרפתית (למרות שהתרגום מעולה). אך עם כל הקשיים, אי אפשר שלא לספוג את רוח הדברים.

גורם מכריע בקריאת ספר כזה הוא האמון בין הקורא לכותב. כשאין לקורא את הכלים להבין ולקבל את טיעוני היסוד, בלא האמון שנבנה בהדרגתיות, יתקע הקורא כשהכותב יסתמך עליהם בכדי לבנות את הקומה הבאה בטיעוניו. כל עוד נשמר האמון, ניתן להבין את רוח ועיקרי משנתו של סארטר. הוא מרבה להדגים רעיונות מופשטים על ידי דוגמאות מחיי היומיום: מה מרגישה אישה, לדוגמה, כשבדייט הראשון אוחזים לפתע את ידה; או מי יותר מודע לפרוייקט הקיומי שלו – השיכור הבודד בחדרו, או מנהיג הנואם בעצרת המונים. כך ניתן, על ידי גיבוש חוות דעת עצמאית על המסקנות הנובעות מהדוגמאות, לתת אמון בתיאוריה שמאחוריהן. עצם הדיון בנושאים מרתקים - כמו הונאה עצמית, תחושת הזמן או האימה מה"אחר" – מפתים את הקורא להתאמץ ולנסות לדלות מהספר כמה שיותר.

"…there are men who die without – save for brief and terrifying flashes of illumination – ever having suspected what the Other is."

עשר שנים וספרים רבים מאוחר יותר, חזרתי לקריאה שנייה. קיוויתי שהפעם אוכל להתקדם מהר יותר, אך לשווא; ההתעקשות לחפש ברשת את כל המונחים וההקשרים שדילגתי מעליהם בפעם הקודמת, והשימוש האינטנסיבי שעשיתי בחוברת הדרכה של מומחה לסארטר, "גזלו" ממני עוד שנתיים. היום אני מבין שמעצם מבנה הספר, נדרשות לפחות שתי קריאות שלו. סארטר אינו פורס את משנתו מהבסיס והנחות המוצא, אל המסקנות. פשר המונחים והטיעונים נמסר לכל אורך הספר, למרות שהוא משתמש בהם כבר בתחילתו.

אחד המבחנים הקשים שעל הקורא לעבור הוא אותו אמון - הספק שלא הכל יתחבר בסוף. אולי בכל זאת סארטר "סתם מקשקש"? הרי ייתכן שבכלל נכשל באמצע הדרך ובמקום להתייאש לאחר כל המאמץ שהשקיע, מצא דרך להסתתר מתחת מעטה פסאודו-מדעי (תופעה שנתקלתי בה לא פעם אצל הוגים "נחשבים"). הספק המייסר הזה מלווה את הקורא ממש עד הדף האחרון. אך הספק לא מתגשם – כמעט כל מילה בספר נכתבה ללא שרבוטים מיותרים. כל עמוד מתומצת כאילו היה מאמר מלומד בפני עצמו. הרבה, אך לא הכל מתחבר בסוף למסקנה מוחלטת. עוצמת החוויה מתמקדת בעיקר בחשיבה העצמית תוך כדי הקריאה, ובלימוד דרך החשיבה של סארטר, בעיקר בכל הנוגע להתייחסות לתופעות ולקיום שבגרעינם, לאופי האדם הכללי, לסמלים, ערכים ואידיאלים.

Bad Faith – A lie to oneself within the unity of a single consciousness. Through bad faith a person seeks to escape the responsible freedom of Being-for-itself. Bad faith rests on a vacillation between transcendence and facticity which refuses to recognize either one for what it really is or to synthesize them.

אתגר נוסף הוא הקושי שבקריאת ריכוז עצום של תגליות. הקושי דומה להקשבה לסוד עמוס בפרטים, מרעיש ומטלטל; הקורא זקוק להפסקות "עיכול"; מורד לפניו מחסום אונטולוגי/פסיכולוגי כשהוא עומד כך מול האמת העירומה; יש לו נטייה טבעית לברוח, להסיט את המחשבה; דחף לא רצוני מגיח, מנגנון ההגנה מתעורר מול תפישות המערערות השקפת עולם שהתקבעה.

הספר דורש בקנאות ריכוז מלא. לא ניתן לקוראו ברצף ותוך כדי כך להפליג במחשבות אסוציאטיביות, או לפתח רעיונות. צריך לקרוא אותו ברציפות, בלי מנוחות. חייבים לזכור את הטיעון הקודם, כי בהמשך מורכב עליו טיעון נוסף ללא חזרה. לכן גם כשהקריאה עצמה איטית מדי – יאבד חוט המחשבה המקשר. לדוגמה, כשמתעכבים על מונחים או אנגלית קשה, צריך לחזור ולקרוא מחדש את כל הפיסקה. לפעמים גם מספר עמודים לאחור. ואם לא די בכך, המשפטים בספר אורכים לפעמים כאורך הפיסקה הזו, הוא כתוב בשפה לוגית, ודומה לקריאת נוסחאות מתמטיות. הפיתרון שמצאתי הוא הקפדה על משמעת של שני "שיעורים" יומיים באורך שלושת-רבעי שעה.

לעתים חשים בלבול בעת הקריאה: האם לקבל את הדברים בגדר "פשוטו כמשמעו", או דווקא להתעכב על כל משפט, ולהתאמץ להבין האם יש פה כוונה שונה מהמובן הפשוט. הסיכון הוא כפול: מחד, עלולים להחטיא את תוכן הדברים האמיתי, ומאידך, לעטוף דבר מה במשמעות שסארטר כלל לא כיוון אליה. זה דומה לחיפוש משמעות בציור מופשט – למה התכוון האמן? האם כוונתו היא ללגלג עלינו הצופים שמחפשים משמעות בטפטוף צבעים מקרי על בד? (סארטר, כאמור, חף מרשעות מהסוג השני).

התהליך המחשבתי להבין את הספר מזכיר את מנגנון הפיצוי המוחי על קוצר ראייה - המשלים את התמונה. אם נוצר "חור" בזרימת הטיעונים (בגלל קשיי תרגום, ניסוח לא מוצלח של סארטר, דו-משמעות של מילים, וכו'), הקורא מנסה להשלים את החסר בעזרת ניתוח מחשבתי של הטיעון. לפעמים מתברר לאחר כמה משפטים, או דפים, מה היה חסר ב"חור"; אז צריך לחזור ולקרוא שוב עם המשמעות הנכונה של הדברים. לעתים החלל אינו מתמלא, ונותרת רק ההשערה של הקורא. קריאה כזו בהיזון חוזר מעייפת ומאתגרת בו-זמנית. באופן תיאורטי, יתכן אפילו שהקורא יתעלה מעל סארטר בתובנות הפילוסופיות, ויבין משמעויות שהפילוסוף עצמו לא הבין (וזאת גם כתוצאה מיתרון האובייקטיביות של הקורא על סארטר - שרואה את הדברים שכתב באופן סובייקטיבי).

אך עם כל זאת, אין מקום לייאוש מקשיים, חורים וחללים. הספר מנוסח כ- reference book; כלומר, הוא שלם בטיעוניו בכל דפדוף, הטיעונים הבסיסיים מכילים כבר את המסקנות שיבואו רק בשלב מאוחר יותר - כעבור כמה פסקאות, או כמה מאות עמודים. ובכלל, אפריורי, עצם נבירתו של הקורא עמוק בתוך נפשו - מעורר מאליו תובנות אישיות ואוניברסליות.

קשה לתאר את הסיפוק שבצליחת הקשיים האלה. הוא מזכיר את (חוסר) התחושה כשמדברים פתאום ברהיטות שפה חדשה; לחוסר המודעות לכך שכבר זמן מה לא נתקעת בקריאה מחוסר הבנה, או שנאלצת לדלג. כשעוברים סוף סוף למצב המחשבתי הזה, או אז נפתחים בפניך שעריה של תיאוריה כוללת על כל מה שחשבת שהכרת בעולם הזה ובעצמך. וכך, לפתע בגיל 38, לומדים מחדש ללכת, לאכול, לנשום. אך כאמור, מאמר זה עוסק בתהליך הקריאה בלבד.

*

דימויים: ז'אן פול סארטר, ציורים של אסתר שניידר, קספר דויד פרידריך. 

(מסיבות שונות, אנו מעדיפים לא לחשוף את שמו המלא של המחבר, המרצה כיום עונש מאסר ממושך)

 הפסיכולוגיה של השמאל המודרני

 6. כמעט אין אדם שיכחיש שאנו חיים בחברה מופרעת מאוד. אחד הביטויים הנפוצים של הטירוף שלוקה בו עולמנו הוא שמאלנות. לפיכך, דיון על הפסיכולוגיה של השמאל יכול לשרת אותנו כמבוא לדיון על הבעיות של החברה המודרנית ככלל.

7.אך מה הוא השמאל? במהלך החצי הראשון של המאה העשרים ניתן היה לזהות שמאלנות עם סוציאליזם.

היום, תנועה זו היא מקוטעת ולא ברור מי יכול להיקרא שמאלן של ממש. כאשר אנו מדברים על שמאלנים במאמר זה אנו מתכוונים לסוציאליסטים, קולקטיביסטים, "טיפוסי תקינות פוליטית", פמיניסטיות, פעילי זכויות הומואים ולסביות, פעילים לזכויות בעלי חיים וכדומה. עם זאת, לא כל מי שמשויך לאחד הקבוצות הללו הוא שמאלן. הדבר שאליו אנו מנסים להתייחס בדיון על השמאל הוא לא לתנועה או לאידאולוגיה אלא לטיפוס פסיכולוגי, או במידת מה אוסף של טיפוסים. לכן מה שאנחנו מתכוונים כשאנו אומרים "השמאל" יתגלה בבהירות רבה יותר במהלך מסלול דיונינו על פסיכולוגיית השמאל.

8. התפישה שלנו בנוגע לשמאל תישאר פחות ברורה ממה שהיינו רוצים, אך לא נראה שיש לבעיה זו פיתרון. כל מה שאנו מנסים לעשות זה להצביע בכלליות ובקירוב על שתי נטיות פסיכולוגיות שאנו מחשיבים לכוח המניע העיקרי לשמאלן המודרני. אנו בשום אופן לא מתיימרים לספר את כל האמת על פסיכולוגיית השמאל. כמו כן, הדיון שלנו מתייחס לשמאל המודרני בלבד. אנו משאירים פתוחה את שאלת תקיפות הדיון שלנו לשמאל של המאה ה-19 וראשית המאה ה20.

9. את שתי הנטיות הפסיכולוגיות המונחות ביסוד השמאל המודרני אנו מכנים "רגשי נחיתות" ו"חברות יתר". רגשי נחיתות הם מאפיין של השמאל ככלל, וחברות יתר הוא מאפיין רק של אגף מסוים מהשמאל המודרני, אך האגף הזה הוא רב השפעה.

רגשי נחיתות

10. כשאנו אומרים רגשי נחיתות, אנו מתכוונים לא רק לרגשי נחיתות במובן המפורש אלא לקשת רחבה של תכונות קשורות: הערכה עצמית נמוכה, רגשות של חוסר אונים, נטיות דכאוניות, תבוסתנות, אשמה, שנאה עצמית וכו'. אנו טוענים שהשמאל המודרני נוטה לרגשות אלה (גם אם במודחק) ושרגשות אלה הם גורם מכריע בקביעת דרכו של השמאל המודרני.

11. כשמישהו מפרש כהשפלה כל דבר שנאמר עליו (או על קבוצה שאליה הוא משתייך) אנו מסיקים שיש לו רגשי נחיתות או הערכה עצמית נמוכה. נטיות אלה נחשפות בין פעילי זכויות מיעוטים, בין אם הם משתייכים לאותן קבוצות מיעוט שעל זכויותיהם הם מגינים או לא. הם רגישים באופן מוגזם לגבי מלים שבהן משתמשים אנשים שונים בשביל לציין מיעוטים. המונח "כושי", "אוריינטלי", "נכה" או "כוסית" שבאות לציין אפריקני, מזרחי, אדם מוגבל, או אשה, לא נועדו במקור למטרת השפלה. "שאפה" או "פרגית" היו האקוויוולנט (שווה ערך) ל"בחור", "ברנש" או "חברמן". המובן השלילי סופח למונחים אלה על ידי הפעילים עצמם. מקצת פעילי זכויות בעלי חיים הרחיקו לכת עד כדי כך שהם דוחים את המילה "חיית מחמד" ומתעקשים להחליפה ב"חיית שותף". אנתרופולוגים  שמאלנים עושים מאמצים רבים בכדיי להימנע מלהגיד דבר מה על בני אדם פרימיטיבים שיכול להתפרש כשלילי. הם רוצים להחליף את המילה פרימיטיבי ב"לא אורייני". הם מצטיירים כפרנואידים כמעט לגבי כל מה שיכול לרמוז שתרבויות פרימיטיביות נחותות יחסית לתרבותנו. (אנו לא מתכוונים להגיד שתרבויות פרימיטיביות אכן נחותות מאיתנו. אנו רק מדגישים את רגישות היתר של אנתרופולוגים שמאלנים).

12. מי שרגיש מכל לגבי "תקינות פוליטית" הוא לא תושב השכונות הממוצע, המהגר המזרחי, האשה המוכה או הנכה, אלא מיעוט פעילים, שרבים מהם אפילו לא משתייכים לקבוצות "המדוכאות" אלא באים מהשכבה המיוחסת של החברה. ל"תקינות פוליטית" יש אחיזה בקרב פרופסורים בעלי הכנסה בטוחה עם משכורות נוחות, ומרביתם הטרוסקסואלים, לבנים ממשפחות המעמד הבינוני.

15.שמאלנים נוטים לשנוא כל דבר שמתפרש בעיניהם כחזק, טוב ומצליח. הם שונאים את אמריקה, הם שונאים את הציוויליזציה המערבית, הם שונאים זכרים לבנים, הם שונאים רציונליות. ההסבר שהם מביאים לשנאתם כלפי המערב וכו' בבירור לא תואם את המניעים האמיתיים שלהם. הם אומרים שהם שונאים את המערב כי הוא מכלכל מלחמה, אימפריאליסטי, סקסיסטי, אתנוצנטרי וכך הלאה, אך כאשר הליקויים הללו מופיעים במדינות סוציאליסטיות או בתרבויות פרימיטיביות השמאלן מוצא להם תירוצים, או במקרה הטוב מודה בחוסר רצון שהם קיימים, בעוד הוא מצביע בהתלהבות (ובהרבה מהמקרים בהגזמה) על המקומות שבהם הם קיימים בתרבות המערבית. לפיכך ברור שהליקויים האלו אינם המניע העיקרי לשנאה שלו כלפי אמריקה והמערב. הוא שונא את אמריקה והמערב בגלל שהם חזקים ומצליחים.

16. מילים כמו "אמון עצמי", "ביטחון עצמי", "יוזמה", "מבצע", "אופטימיזם" וכו' משחקים תפקיד מצומצם במילון הליברלי והשמאלני. השמאלן הוא אנטי אינדבידואלי, פרו קולקטיבי. הוא רוצה שהחברה תפתור את הצרכים של כל אחד עבורו, תדאג להם. הוא לא מסוג האנשים שיש להם תחושה פנימית של ביטחון ביכולתו של אדם לפתור את הבעיות של עצמו ולספק את צרכיו. השמאלן מתנגד לעקרון של תחרות כי עמוק בפנים הוא מרגיש לוזר.

19. בדרך כלל, השמאלן אינו מסוג האנשים שרגשות הנחיתות שלהם עושים אותם לרברבן, אגואיסט, בריון, מקדם-עצמי או מתחרה חסר רחמים. אדם מסוג זה לא איבד לגמרי את האמונה בעצמו. הוא סובל מגרעון בתחושת הכוח והערך העצמי אבל עדיין יש בכוחו להבין את עצמו כבעל היכולת להיות חזק, והמאמץ שלו לעשות מעצמו חזק יוצר את התנהגותו הלא נעימה. השמאלן, לעומת זאת, רחוק מדי מזה. רגשי הנחיתות שלו מושרשים בו עד כדי כך שהוא לא יכול להבין את עצמו כפרט חזק ובעל ערך. מכאן הקולקטיביזם של השמאלן. הוא יכול להרגיש חזק רק כחבר בארגון גדול או תנועה המונית שאיתה הוא מזדהה.

20. שימו לב לנטייה המזוכיסטית הטמונה בטקטיקה שבה משתמש השמאלן. שמאלנים מפגינים בכך שהם שוכבים מול כלי רכב, הם מתגרים במכוון במשטרה או בגזען שיתעלל בהם, וכדומה. הטקטיקות הללו מתגלות אמנם כיעילות במקרים מסוימים, אבל שמאלנים רבים משתמשים בהן לא כאמצעי להשגת מטרה אלא מכיוון שהם מעדיפים טקטיקות מזוכיסטיות. שנאה עצמית היא מאפיין של השמאלן.

21.שמאלנים אולי טוענים שהאקטיביזם מונע על ידי חמלה וסימפטיה או עקרון מוסרי, ועקרון מוסרי אכן משחק תפקיד בהתנהגותו של השמאלן המחוברת-מדי. אבל חמלה סימפטיה ועקרון מוסרי לא יכולים להיות המניעים העיקריים מאחורי האקטיביזם השמאלני. עוינות הוא מרכיב בולט יותר בהתנהגות של השמאלן, כמו גם הדחף שלו לכוח. מעבר לכך, הרבה מהתנהגות השמאלנים לא מחושבת רציונלית כדי לתרום לרווחת האנשים שהשמאלן טוען שהוא בא לעזרתם. לדוגמה, אם אדם מאמין שאפליה מתקנת טובה לאנשים כהים, האם זה הגיוני לדרוש אפליה מתקנת בדרך עוינת או דוגמטית? ברור שזה יהיה מועיל יותר לנקוט בגישה דיפלומטית יותר ולעומתית פחות, שתתבסס לפחות על ויתורים מילוליים וסמליים כלפי אנשים לבנים שחושבים שאפליה מתקנת מפלה נגדם. אבל אקטיביסטים שמאלנים לא נוקטים בגישה שכזאת, כי היא לא מספקת את צרכיהם הרגשיים. עזרה לאנשים כהים היא לא מטרתם האמיתית. בעיית הגזענות מהווה מבחינתם אמתלה להביע תסכול, ייאוש וצורך בכוח. במעשיהם הם למעשה פוגעים באנשים כהים, כיוון שהגישה העוינת של האקטיביסט השמאלן כלפי הרוב הלבן נוטה להגביר גזענות.

22. אם לחברה שלנו לא היו בעיות חברתיות בכלל, השמאלן היה חייב להמציא בעיות בשביל לספק לעצמו תרוץ לעורר מהומה.

23. אנחנו מדגישים שכל מה שנאמר לעיל לא מתיימר להיות תאור מדויק של כל מי שנחשב שמאלן. זהו רק תיאור גס לנטייה הכללית של השמאל המודרני.

חִברות-יתר

24.פסיכולוגים משתמשים במונח "חִברות" (סוציאליזציה) כדי לתאר תהליך שבמסגרתו ילדים מאומנים לחשוב ולהתנהג כפי שהחברה דורשת. על אדם אפשר להגיד שהוא מחוברת אם הוא מאמין ומציית לקוד המוסרי של החברה שלו ומשתלב היטב כרכיב מתפקד בחברה הזאת. האמירה ששמאלנים הם מחוברתים מדי יכולה להישמע חסרת משמעות, מכיוון שהשמאלן מוצג כמורד. ועם זאת, כפי שנראה להלן, הרבה שמאלנים הם לא כאלה מורדים כמו שהם נראים.

25. הקוד המוסרי של החברה שלנו הוא תובעני עד כדי כך שאף אחד לא יכול לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדרך מוסרית לגמרי. לדוגמה, אין אנו אמורים לשנוא איש, אך כמעט כל אחד מאיתנו שונא מישהו בזמן כזה או אחר, בין אם הוא מודה בכך בפני עצמו או לא. חלק מהאנשים הם כל כך מחוברתים שהניסיון לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדך מוסרית מטיל עליהם נטל כבד. על מנת להימנע מרגשות אשמה, הם מוכרחים לרמות את עצמם לגבי המניעים שלהם ולמצוא הסבר מוסרי לרגשות ולמעשים שבמציאות אין להם מקור מוסרי. אנחנו משתמשים במונח חִברות-יתר בשביל לתאר אנשים כאלה.

26. חִברות-יתר יכול להוביל להערכה עצמית נמוכה, תחושה של חוסר אונים, תבוסתנות, אשמה, וכדומה. אחד האמצעים העיקריים שהחברה שלנו נוקטת בהם כדי לחברת ילדים הוא לגרום לילדים לחוש בושה על התנהגות או דיבור שהוא הפוך מזה שהחברה מצפה לו. אם מגזימים בכך, או אם ילד מסוים רגיש במיוחד לסוג כזה של רגשות, בסופו של דבר הוא יתבייש בעצמו. יותר מכך: המחשבה וההתנהגות של אדם המחוברת-מדי מעוצבות יותר על ידי הציפיות החברתיות מאלה של אדם שחוברת במידה מועטה. מרבית בני האדם מעורבים בכמות משמעותית של פעילות "לא ראויה". הם משקרים, הם מבצעים גנבות קטנות, הם עוברים על חוקי התנועה, הם מתבטלים בעבודה, הם שונאים מישהו, הם אומרים דברים זדוניים על אנשים, או שהם משתמשים בתכסיסים ערמומיים בשביל לעקוף את המתחרה. את כל הדברים האלה האדם המחוברת-מדי לא מסוגל לעשות, או שאם הוא עושה אותם הוא יוצר בתוכו תחושת בושה או שנאה עצמית. האדם המחוברת-מידי לא יכול אפילו לחוות, ללא אשמה, מחשבות או רגשות שהם מנוגדים למוסר המקובל: הוא לא יכול לחשוב מחשבות "לא נקיות".

חִברות היא לא רק שאלה של מוסר: אנחנו מחונכים על ידי החברה לקבל על עצמנו הרבה נורמות התנהגותיות שאינן נופלות תחת הקטגוריה של מוסר. לפיכך האדם המחוברת-מדי כבול תמיד ברצועה פסיכולוגית ומבלה את חייו בריצה על מסילות שהחברה הניחה עבורו. אצל הרבה מהאנשים המחוברתים-מדי זה מסתיים בתחושה של אילוץ והיעדר כוחות, שיכולה להתגלם במצוקה קשה. אנחנו מציעים שחִברות-יתר היא בין צורות ההתאכזרות הקשות ביותר שבני אדם מטילים אחד על השני.

27. אנחנו טוענים שאגף חשוב ומשפיע של השמאל המודרני הוא מחוברת-מדי, ושחברות היתר שלהם היא בעלת חשיבות גבוהה לקביעת דרכו של השמאל המודרני. שמאלנים מהטיפוס המחוברת-מדי נוטים להיות אינטלקטואלים או חברים במעמד הבינוני-גבוה. שימו לב שהאינטלקטואלים האקדמאים מרכיבים את החלק המחוברת ביותר בחברה שלנו, כמו את החלק השמאלני ביותר.

28. השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי מנסה להשתחרר מהרצועה הפסיכולוגית שלו ולהביע את ריבונותו בכך שהוא מורד. אבל בדרך כלל הוא אינו חזק מספיק בשביל למרוד נגד הערכים הבסיסיים ביותר של החברה. באופן כללי,המטרות של השמאלן המודרני לא עומדות בסתירה עם המוסר המקובל. להפך, השמאל נוטל עיקרון מוסרי מקובל, מאמץ אותו כשלו, ואז מאשים את הזרם המרכזי של החברה בהפרה של אותו עיקרון. לדוגמא: שוויון בין גזעי, שוויון בין מינים, עזרה לעניים, שלום והתנגדות למלחמה, פציפיזם, חופש הביטוי, יחס טוב לבעלי חיים. ועוד יותר מכך,חובתו של היחיד לשרת את החברה וחובתה של החברה לדאוג ליחיד. כל אלו הם ערכים מושרשים עמוק בחברה שלנו (או לפחות של המעמד הבינוני והעליון) במשך תקופה ארוכה. הערכים הללו מובעים או מונחים מראש במופגן או במובלע ברוב תוצריה של התקשורת המיינסטרימית. שמאלנים, במיוחד מהסוג המחוברת-מדי, אינם מתקוממים בדרך כלל נגד העקרונות הללו אלא מצדיקים את עוינותם לחברה בכך שהם טוענים (במידת מה של אמת) שהחברה לא מממשת בפועל את העקרונות הללו.

29. הנה המחשה לדרך שבה השמאלן המחוברת-מדי מפגין את דבקותו בגישות המקובלות של החברה בזמן שהוא מעמיד פנים שהוא מורד נגדן. הרבה שמאלנים בארה"ב דוחפים לאפליה מתקנת, להניע אנשים שחורים למשרות יוקרתיות, לשפר את רמת ההשכלה בבתי ספר שחורים ובהפניית משאבים רבים יותר לבתי ספר כאלו: את דרך החיים של השחור "מהמעמד הנמוך" הם רואים כחרפה חברתית.הם רוצים לשלב את האדם השחור במערכת, לעשות ממנו מנהל עסקים, עורך דין או מדען, כמו האדם הלבן מהמעמד בינוני-גבוה. השמאלן יטען שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להפוך את האדם השחור להעתק של האדם הלבן: לעומת זאת הוא רוצה לטענתו לשמר את התרבות האפריקנית-אמריקאית. אבל מה מכיל אותו "שימור" של התרבות האפריקנית -אמריקאית? השימור לא יכול אף פעם להכיל משהו שהוא יותר מאכילת אוכל מהמטבח השחור, האזנה למוסיקה שחורה, לבישת בגדים מהסגנון השחור, או הליכה לכנסיה או למסגד שחור. במלים, אחרות התרבות השחורה יכולה להתבטא רק בעניינים שטחיים. בכל ההיבטים המהותיים השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי רוצה להתאים את האדם השחור לרעיונות של האדם הלבן מהמעמד הבינוני-גבוה. השמאלנים רוצים לגרום לו ללמוד מקצועות טכניים, להפוך אותו למנהל או למדען, לגרום לו לבלות את חייו בטיפוס בסולם המעמדות, להוכיח שהאדם השחור טוב לא פחות מהלבן. הם רוצים לגרום לאבות שחורים להיות "אחראים". הם רוצים לגרום לחבורות של שחורים להיות לא אלימות וכו'. אבל אלו הם בדיוק הערכים של החברה הטכנולוגית-תעשייתית. למערכת לא אכפת איזו מוסיקה אדם שומע, אילו בגדים הוא לובש, או באיזה דת הוא מאמין, כל עוד הוא לומד בבית ספר, מחזיק במקצוע מכובד, מטפס בסולם המעמדות, מתנהג כהורה "אחראי", אינו מתנהג באלימות וכך הלאה. עד כמה שהוא יכחיש זאת השמאלן המחוברת-מדי רוצה לשלב את האדם השחור לתוך המערכת ולגרום לו לאמץ את ערכיה.

30. אנחנו בטח לא טוענים ששמאלנים, אפילו מהסוג המחוברת-מדי, לעולם אינם מורדים נגד הערכים הבסיסיים של החברה. ברור שלפעמים הם אכן עושים זאת. חלק מהשמאלנים מהסוג המחוברת-מדי הלכו רחוק עד כדי מרידה נגד אחד העקרונות היסודיים ביותר של החברה בכך שהיו מעורבים באלימות פיסית. עבורם אלימות היא צורה של "שחרור". במלים אחרות, בכך שהם מבצעים אקט אלים הם שוברים את המעצורים הפסיכולוגיים שאומנו בהם. כיוון שהם מחוברתים-מדי, הריסון הגביל אותם יותר מאחרים, ומכאן הצורך שלהם להשתחרר מהריסון שהוטמע בהם. עם זאת, בדרך כלל הם מצדיקים את המרד שלהם במונחים שמקורם בערכי המגמה השולטת. אם הם מעורבים באלימות הם טוענים שהם נלחמים נגד גזענות, וכדומה.

31. אנחנו מבינים שהתנגדויות רבות יכולת לעלות נגד העקרונות שהצגנו כאן על הפסיכולוגיה של השמאל. המצב האמיתי מורכב, ותיאור שלם שלו יצריך כמה כרכים, גם אם הנתונים הנחוצים היו זמינים. ביקשנו רק להצביע בכלליות רבה על שתי הנטיות של הפסיכולוגיה של השמאל המודרני.

32.הבעיות של השמאלן מרמזות על הבעיות של החברה שלנו בכללותה. הערכה עצמית נמוכה, נטיות דכאוניות ותבוסתנות לא מוגבלים לשמאל בלבד. אף שהן בולטות במיוחד בשמאל, הן נפוצות בכלל החברה שלנו. והחברה בת זמננו מנסה לחברת אותנו יותר מכול חברה שהתקיימה בעבר. מומחים אפילו אומרים לנו איך לאכול, איך להתאמן, איך לעשות אהבה, איך לגדל את ילדינו וכך הלאה.

 (תודה לאורח)

הדימוי: מתוך Les Misérables

עופר נורדהיימר נור

גם אם אין לו ביטוי מוסדי, האינטרנציונל הפאשיסטי כתודעה משותפת קיים גם קיים. מקרה משה פייגלין הוא דוגמא טובה משום שפייגלין הוא פוליטיקאי רהוט, מנומק ואיש עט מבריק. הוא ראש וראשון לעמיתיו הרעיוניים ביכולת הביטוי שלו – ז'ן מארי לה פן, יורג היידר, וולדימיר ז'ירינובסקי והאוונגליסטים האמריקאים.  התברגותו אל תוך הנהגת הליכוד כמו זו של עמיתו אביגדור ליברמן עוררה בי את השאלה מהי עמדתם של אלה בעניין הקהילה ההומולסבית בישראל.

ובאמת, מה חושבים מנהיגי הימין המתחזק על ההומואים והלסביות? במקרה של אביגדור ליברמן (אם ללמוד מדבריה של עמיתתו למפלגה אנסטסיה מיכאלי מעריצתו של ולדימיר פוטין), אי אפשר שלא לדמיין את אימוץ דפוסי ההדרה והשטנה הנקוטים ביד ברזל בידי המחוקק והמשטרה הרוסיים נגד כל ביטוי פומבי של הקהילה ההומולסבית (מצעד הגאווה, הזמרת מאדונה). במקרה של פייגלין אין צורך לנחש: לאחרונה פרסם מאמר תחת הכותרת המבריקה "אני הומופוב גאה". מתוך המאמר אפשר לחלץ תובנות חשובות לגבי האיש ולגבי השמרנות החדשה ישנה בה הוא דוגל.

כידוע, אחד מן המאפיינים של הימין הפאשיסטי לדורותיו הוא חוסר היכולת המנטאלית וחוסר המוכנות התודעתית לקבל אחרות בקרבה של הקהילה המדומיינת האולטימטיבית – הלאום. כך שוקד הימין על ליבויה של שנאה יוקדת לכל מיני "אחרים" (ערבי, מוסלמי, יהודי, הומו, לסבית) ודחיקת רגליהם, שכן אינם אלא אויב. זוהי נקודת המוצא של פייגלין במאמרו: ישראל נתונה תחת "מתקפת ההומואים" והוא מוסיף ואומר: "…יש לי פחד גדול מתופעת ההומוסקסואליות כשזו יוצאת מן הארון, ומקבלת לגיטימציה ציבורית רחבה ומפוררת את הצבא והלאום".

ובאמת, יש משהו בתרבות הגייז שהיא בינלאומית, שוחרת שלום ואחווה, אלרגית לגילויי חשדנות ושנאה כלפי אחרים. להסיק מכך שבכוחה לפורר את האומה ואת הצבא מעיד על פרנויה חרדתית והיסטריה מתפרצת, או ליבוי מניפולטיבי של אלה. כידוע, צה"ל מזה עשורים מקבל לשורותיו את בני ובנות הקהילה ההומולסבית ללא אפליה. חזקה על ההומופובים שאם היה מתגלה צל צילה של התפוררות הצבא בידי ההומואים – כבר היינו שומעים על זה. כמובן שעל התפוררות השדרה הפיקודית של הצבא בידי רבני יש"ע אין מיצר פייגלין.

לפייגלין אין בעיה עם הומואים בארון והוא אומר: "ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטייה מינית, נחלתם של אינדיבידואלים שאיש אינו חפץ להתערב בחייהם הפרטיים". כאן המקום להבחין כאן בין פייגלין לבין אלי ישי – בן ברית בסרסור של פחד ושנאה. בעוד אלי ישי שוטם את ההומוסקסואל האינדיבידואלי כסוטה מין החוטא נגד תורת ישראל, הרי שפייגלין נבהל לא מן ההומוסקסואל היחיד אלא מן התרבות של הגייז.

פייגלין מוסיף כי תפקיד "מתקפת ההומואים" – להחריב את מוסד המשפחה. טיעון זה חוזר ונשנה ממש במילים אלה על ידי דוברי השמרנות לא רק בארצות הברית אלא לאחרונה גם על ידי מרין לה פן בצרפת. העובדה שפייגלין רואה בקהילה ההומולסבית איום על מוסד המשפחה מצביעה על שתי אפשרויות: הוא בור לחלוטין באשר לכמיהה של הומואים ולסביות בישראל להוליד ילדים ולהקים משפחות, או שהוא אינו מכיר בלגיטימיות של משפחות כאלה.

במתקפתה, הקהילה ההומולסבית מפעילה דיקטטורה בשם התקינות הפוליטית: היא מצליחה (בעזרת האגודה לזכויות האזרח ובית המשפט העליון) "לדחוק לארון [באורח "טרוריסטי"] כל מי שהעז לצייץ". הימין השמרני והדתי נתון תחת עולה של משטרת מחשבות נאורה – דמותו של אורוול היא נר לרגליו של פייגלין אותו הוא מצטט פעמים רבות. כאן שוב פייגלין הוא דוברה של קבוצה שמרנית הגדלה והולכת בחברה המערבית הרואה בעצמה קורבן של טרור זה. מכאן יש הצדקה להתגוננות אגרסיבית, השילוב המנצח של הימין באשר הוא: פוליטיקה של אגרסיות מתוך תחושת קורבנות. השמרן מבקש להתנגד לתרבות ההומוסקסואלית בשם חופש הביטוי וזכותו לחיות על פי עקרונותיו. בכך הוא מקביל לחלוטין לקולות האנטישמיים באירופה המשתוממים ומתקוממים מדוע בשם הדרישה לתקינות פוליטית אין הם יכולים להתנגד ליהודים וליהדותם המשתלטים על תרבותם – ראו מקרה הונגריה שם מתגשם חלומו הרטוב של פייגלין – נטורי האומה הקדושה מתקוממים כנגד האויבים הבאים לכלותה: היהודים וההומואים. בשם התודעה השמרנית נראה פייגלין כאומר לעמיתיו האנטישמיים בהונגריה: "יישר כוח! תנו להסית בשקט! רק טעיתם בדבר אחד: זה לא היהודים וההומואים אלא הערבים וההומואים הבאים לכלות את אומתנו הקדושה. גם פה וגם בהונגריה, ללא ביטויי שנאה והסתה אי אפשר להניע את הציבור להדיר, לרדוף ולגרש את אויביה של האומה המתגוננת.

ההשוואה בין פייגלין לאלי ישי חשובה. בעוד אלי ישי מתנגד לאהבת גבר המתקיימת בניגוד למצוות התורה, הרי שפייגלין אינו מתנגד לאהבה זו אם היא מתקיימת בפרטיות. בניגוד לישי הוא מכיר בקיומה של תודעה ותרבות הומוסקסואלית ורואה בהם "חוד החנית של תרבות ה"פוסט"" ראשית חורבן של מוסדות כמו המשפחה, הצבא או הלאום. ובאמת ההבדל בין השניים עקרוני ביותר. זה הנקוט בידיו של פייגלין הוא ההרסני באמת, בעוד שזה של אלי ישי רק יגביר את פוטנציאל אהבתם של גברים לגברים אחרים – במסתרי המקווה, בחדרי השינה של הישיבות, בפגישות בארבע עיניים עם רבנים נגענים. במסתרים שכאלה שגשגה במשך מאות שנים החתרנות המתוקה של אהבת גבר בחברות מסורתיות ובהן היא מתקיימת עד היום. חתרנות זו מכילה בתוכה את תמציתו של המסר הלא פוליטי של האהבה שאין להביעה במילים.

ואילו שטנתו של פייגלין היא הרעל האמיתי שכן היא מעוניינת לקעקע ולהשתיק את התודעה של הגייז – הביטוי התרבותי והפוליטי של ההומוסקסואליות במודרניות הבורגנית קפיטליסטית מערבית, ביטוי שהוא פרי של דרישה להכרה מכבדת ולאמנציפציה המלאה הנגזרת ממנה. בעוד פייגלין רוצה ובעזרת הסתה גם עלול להצליח לחנוק את נשמת אפה של התרבות של הגייז, הרי שאלי ישי לא נמצא שם בכלל. דרישתו שלי ישי לאיון כל קשר אינטימי בין גברים היא כל כך קיצונית שאין שום דרך הגיונית לממש אותה באמצעות פיקוח על כל אדם ואדם מסביב לשעון בכל מקום ומצב. גם תחת עונש מוות מיידי לא יוכל ישי לאהבה זו. תחת אלי ישי יחיו ההומואים לנצח אם כי במסתרים.

הדיכוי בו דוגל פייגלין קשה עשרות מונים משום שבאמצעות כמות מספיקה של הסתה אודות התפוררות האומה, הצבא והמשפחה דיכוי זה ממש בהישג יד. עבור רבים מן ההומואים והלסביות, במיוחד בני הדור הצעיר, מדובר בנידוי והדרה מן המרחב הציבורי ואלה יהיו טראומאטיים מאד, לא רק משום שהתרגלו לאור שמחוץ לארון אלא שעבורם להיות גיי זה עניין של זהות, זה מי שהם באמת. לחזור לארון יהיה עבורם אסון. אלה יהפכו לקרבנות האמיתיים של פייגלין ושל שותפיו – אנשי התא ההומולסבי של מפגלת הליכוד ביתנו – תא מביש שהחל ללבלב לאחרונה.

דימויים: רפי פרץ

היינריך היינה
(גרסת בטא)

תרגום: עפרי אילני

לכבוד יום ההולדת ה-215 של היינריך היינה, לכבוד החורף, ובכלל על רקע חזרתה של גרמניה למרכז חיינו היהודיים, אנחנו מגישים תרגום של קטע מתוך היצירה היפה "גרמניה אגדת חורף". הפואמה הסאטירית מתארת את נסיעתו של היינה לגרמניה ב-1843 לצורך ביקור אצל אמו בהמבורג (שהמפגש  איתה מתואר בקאפוט XX). היינה גלה לפאריס ב-1831 לאחר ששלטון הרסטורציה בראשות מטרניך הטיל צנזורה על כתביו.

זוהי מעין קלישאה שתרגומי היינה לעברית מחמיצים את ההומור והקלילות שבשירתו. המטרה העיקרית בתרגום שלהלן היא לשמר ככל האפשר את האיכויות האלה. 

התרגום מוקדש לכל הפליטים הפוליטיים  והכלכליים המתדפקים על הגבול הגרמני והישראלי.

קאפוט I – שיר חדש

היה זה בחודש נובמבר המר
ורוח צוננת נשבה
כאשר לגרמניה הגעתי
עמדו העצים בלי עלווה.

וכשנעמדתי בגבול המדינה
החלו דפיקות מתפרעות
בתוך החזה, וחששתי פתאום
שתיכף אוצף בדמעות.

וכשהצלילים של מלה גרמנית
פתאום באוזני דגדגו
כאילו הלב התחיל לדמם
בכאב שגורם התענגות.

ילדה נחמדה שרה שם איזה שיר
היא שרה ברגש מרנין
ובקול זייפני, אך אני הן הייתי
נרעש מכדי להבחין.

היא שרה על סבל ועל אהבה
על קרבן ושיבה למקורות –
לשם, למלכות השמימית הטובה
בה כל התלאות נגמרות.

היא שרה על עמק הבכא הארצי
בו האושר הוא בן חלוף
ועל גן העדן שבו הנשמות
מתעלות בעינוג עד אינסוף.

היא שרה אז שוב על ימי הישועה –
נומה-נומה מטעם האל,
שבאמצעותו מרדימים את העם
כאשר הוא בוכה ומיילל.

מוכר לי השיר, מוכרות המלים,
הכרתי היטב את כותביו
בבית שותים הם יין מובחר
ובחוץ מטיפים: "שתו חלב!"

חברים, אבקש כאן לשיר שיר חדש,
מוצלח ונעים כפליים –
כאן על הארץ, מתחת לשמש
נקים את מלכות השמיים.

רוצים אנו אושר כאן ועכשיו;
ואיננו מוצאים שום סיבה
שהאיש הרעב יעמול רק כדי
שהאיש השבע ישבע.

תבל מצמיחה כמות של חיטה
שתספיק לכל מי שנולד
וגם שושנים, תבלינים ובשמים,
ממתקים ועוגות שוקולד.

אכן כך – עוגות שוקולדה לכל,
כל עוד העצים מניבים!
לתושבי השמיים נשאיר ברצון
ציפורים, מלאכים וכרובים.

ואם כשנמות נצמח כנף,
נבקר אצלכם ברצון
למעלה, ושם עוד הפעם נאכל
מאפים ועוגות קינמון.

שיר חדש, מוצלח ונעים בהרבה,
יתנגן בכינור וחליל,
כל העצב וכל האסון ייעלמו,
והמוות יחדל כליל.

אירופה, הבתולה הזקנה
מאורסת לחופש. בינתיים
הם עוד לא ממש מתנים אהבה
אלא רק מחזיקים ידיים.

הכומר אמנם לא ערך קידושין,
אך ממילא כבר אין לזה ערך.
נשתה לחיי הזוג המאושר
ולחיי הילדים שבדרך!

שיר חתונה הוא שירי החדש,
היפה, המוצלח, הנעים!
בתוך נשמתי כבר זורחים כוכבים
כמו עדים לשבועת אמונים –

שמשות נלהבות, ניצתות בתשוקה,
מתלקחות בסילון מתפוצץ –
פתאום נעשיתי חזק להפליא,
עוד מעט אכופף גזעי עץ!

מאז שרגליי על קרקע גרמנית,
עוצמה מחלחלת לי פנימה –
כמו הענק שזוכה בכוחות
כאשר הוא נוגע באמא.*

* הכוונה לאנטיאוס בנה של גאיה, שנותר בלתי מנוצח כל עוד נגעו רגליו באדמה.

קאפוט II – בדיקה ביטחונית

בעוד הילדה, בערגה שמימית
הפליאה בשיר וסלסול
זכה מטעני בטיפול מדוקדק
של הפרוסים שומרי הגבול

הם פשפשו לי בכל דבר
חולצות, תחתונים, תכשירים
חיפשו להבים, אבנים יקרות
חיפשו גם ספרים אסורים

אידיוטים, אתם מחפשים שם לשווא
בתיק תמצאו רק פסולת!
את הסחורה המוברחת כולה
החבאתי בתוך הגולגולת!

הלהבים בראשי הם חדים
מכל להב על פני אדמה
ברגע שבו אוציאם לאור
כולכם תצרחו באימה!

וגם תכשיטים יש בראש, אבנים
מכתרו של עולם המחר
חפצי המקדש של האל החדש –
אלוהי העתיד הנסתר!

והרבה ספרים חבויים בראשי!
אם תדעו לחפש תגלו
שמוחי הוא כמו קן מצייץ של ספרים
שצווי הצנזורה פסלו

תאמינו לי, אוסף כזה של כרכים
לא תראו גם אצל אשמדאי
לידם גם הופמן פון פאלרסלבן *
יחשב מתון למדי!

נוסע אחד, שעמד לידי,
העיר: "לא הבחנת עדיין?
לפנינו איחוד המכס הפרוסי
שנקרא גם ה"צולפריין"

"הצולפריין", ציין בגאון,
"הוא ראשית אחדותו של העם
את המולדת שהתפצלה
יהפוך הוא לגוף מושלם"

"במישור החומרי הצולפריין,
ישים סופסוף קץ לביזור, אה?
האחדות הנפשית תוענק לעם,
לעומת זאת, בצו הצנזורה".

"היא שנותנת הרמוניה פנימית,
מחשבה ותחושה אחידה!
גרמניה אחת, מבפנים, מבחוץ -
- אם תרצה זוהי לא אגדה".

* משורר פרוגרסיבי שהוגלה על ידי השלטונות הפרוסיים בגלל השקפותיו הרדיקליות, מחבר ההמנון הגרמני לעתיד

קאפוט XX – שיחה עם אמא

מהרבורג להמבורג נסעתי שעה
בינתיים שקעה החמה.
כוכבי השמיים שלחו לי ברכה
הרוח היתה נעימה.

כשהגעתי לפתח ביתה של אמי
מרוב אושר כמעט התפלצה;
קראה "הו ילדי היקר!" וספקה
את ידיה אל על בדיצה.

"ילדי היקר, כמעט שלוש עשרה,
שנים התחלפו מאז באת!
אתה בוודאי רעב כבר נורא –
מה תרצה לאכול, כבר החלטת?"

– "יש לי כאן דג, ויש צלי אווז,
ויש תפוזים טעימים".
– "אז תני נא לי דג, ותני צלי אווז,
ותני תפוזים טעימים".

התחלתי לזלול בחשק מוגבר,
אך אמי לא נתנה לי לנחות,
מיד היא פצחה בסדרת שאלות
רבות מהן די מביכות.

– "האם דואגים לך שם בנכר
לכל הצרכים השונים?
איך אשתך מחזיקה את הבית?
היא יודעת לתפור תחתונים?"

– "הדג הוא טעים, אמי היקרה,
אך עכשיו לא מומלץ לדבר,
שלא יתקעו עצמות בגרון
וזה יהיה מצער".

וכשהתגברתי סופית על הדג
הוגש האווז לשולחן.
ושוב היא חזרה בסדרת שאלות
שתפסו אותי בלתי מוכן.

- "ילדי היקר! בשתי ארצות
בילית אי אלו ימים:
צרפת וגרמניה. אז מי בעיניך
עדיף מבין שני העמים?"

- "האווז של גרמניה, אמי היקרה,
הוא טעים, ועם זאת בצרפת,
יודעים לעשות לו מילוי יותר טוב
ויודעים להכין גם סלט".

וכשהאווז נעלם התייצבו,
על רקע תשואות נלהבות,
כמה תפוזים מתוקים עוד יותר
ממה שאפשר לקוות.

אמי, לעומת זאת, החלה עוד פעם
לשאול ולחקור במפורט
על אלף דברים, שכמה מהם
בגדר צנעת הפרט.

- "ילדי היקר! האם בעניין
הפוליטי אתה עוד עסוק?
עם איזו סיעה אתה מזדהה,
ומה, במחילה, הנימוק?"

- "אמי היקרה, התפוז המתוק
הוא טעים, כך שאין לי ברירה –
למצוץ בחדווה את המיץ המרווה
אבל בלי הקליפה המרה".

סקוט

חד"ש? התברגנו. אני מצביע דעם.

חד"ש? הסטליניסטים האלה?

חד"ש? אתה יודע שהם תומכים בטבח בסוריה?

חד"ש? אין להם אישה או מזרחי במקום ריאלי.

חד"שׁ? נראה עם מי הם יחתמו הסכם עודפים.

חד"ש? יש להם הסכם עודפים עם רע"ם-תע"ל. רוצה להכניס לכנסת את הנציג הבא של האחים המוסלמים?

אני מצביע חד"ש ומשכנע לפחות שני אנשים שאני מכיר להצביע לעבודה. חשוב ששלי תרסן את ביבי.

אם פוסלים את חנין זועבי אני לא מצביע בבחירות.

אני לא מצביע בבחירות.

אני מצביע לבן ארי. השיח הגזעני שלו מנכיח את האתגר הפלסטיני ואת אתגר הפליטים.

אני מצביע לבן ארי. לפני שיהיה כאן טוב צריך להיות ממש רע.

מרצ? יש לי חשבון איתם עוד מהגירוש של 92 (אז מה אם הייתי בכיתה ו').

מרצ? אין להם אף מזרחי ברשימה.

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני ושאלעזר שטרן הומופוב?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני, שאלעזר שטרן הומופוב ושמאיר שטרית יזם את המאגר הביומטרי?

לפיד? הוא בכלל לא חתיך.

ש"ס? אין מצב. אבל אולי אמסלם, הוא פאנקיסט.

ארץ חדשה? יהיה משעמם בלי רני בלייר בנחמה. אני גם חושב שבתור קולנוען הוא נכשל בגדול עם הסרטונים שלהם. בוא נגיד את זה ככה: אייזנשטיין זה לא.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, והתקווה לא תגיע מהפוליטיקה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, התקווה לא תגיע מהפוליטיקה ומוקד הכוח הגלובלי האמיתי כיום הוא צוויצר.

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

אצל אמא שלי באלבום התמונות יש תמונה שלי מתחילת כיתה ז'. אני נשען על קיר מפח ומביט במצלמה במבט גברי רציני, באור הרך של חודש נובמבר 90'. מה עובר לי בראש? אם לא הייתי יודע, אולי הייתי חושב שאני שקוע בפנטזיות בוסריות של גיל ההתבגרות המוקדם. אבל אני זוכר בדיוק על מה חשבתי כשאבא שלי צילם אותי אז: חשבתי על הקרב בנקרת הלם בין סרומאן לפרשי רוהאן. בדיוק הגעתי לזה, בכרך השני של "שר הטבעות". רציתי רק לחזור לאוטו, לראות מה יקרה. באותו זמן, למשל כשהייתי הולך מחוץ לישוב שגדלתי בו, הייתי שקוע באופן אובססיבי במין פנטזיה על התממשות העולם הטולקיני. התחילו לדבר אז הרבה על מציאות מדומה, ודמיינתי שהארץ התיכונה מתממשת בדיוק מוחלט, בלי שום פשרות. ממש חיכיתי שזה יקרה – להיות באמת שם.

מה שמדהים הוא באיזו מהירות הפנטזיה הזאת התממשה. ב-2001, כשיצא הסרט "אחוות הטבעת", משהו השתנה בעולם. לכן מי שלא קרא את טולקין לא הבין את הסרטים האלה. אמרו שזו אילוסטרציה לספר ולא הבינו שזה כל העניין. כל המכשפים, כל הצבאות של האורקים, הגמדים והאלפים חיכו למעשה במשך עשורים בתוך שטח ההפקר של הדמיון, עד לבנייתם של מחוללים גרפיים חזקים מספיק, שאיפשרו לייצר אותם בהמונים.

כבר לא הייתי אז ממש חובב טולקין, ובכל זאת, הייתי קרוב מספיק כדי להזדעזע. הפנטזיה התגשמה, בשני המובנים; היו כמובן מעריצים שהסתייגו מאי-הנאמנות למקור, אבל למעשה אי אפשר היה לצפות למשהו יותר מדויק מזה. אבל באותו רגע, העולם הזה נהרס במידה רבה. כל האפקט שיוצרת הקריאה בטולקין הוא הבנייה של אותו עולם דמיוני מפורט בתוך ראשו של הקורא המסור. הייתי משוכנע שכל זה נמצא רק אצלי: אני, The Yellow Elf. בין ילדי החקלאים המסוקסים שבחברתם גדלתי, היה רק ילד אחד, רועי, שקרא את שר הטבעות. הוא היה בפיגור של חצי כרך אחריי, ופעם אחת כשרבנו בהפסקה צעקתי לו "גולום נשך לפרודו את האצבע ונפל עם הטבעת לתוך הר האש", והוא צרח וסגר חזק חזק את האוזניים. בכל מקרה, גם הוא לא קרא "הסילמריליון"; לא הכרתי אף אחד שממש התמצא. אחר כך היה בוחן בסיסי שהייתי עושה לילדים שאמרו שהם קראו את טולקין: שאלתי אותם אם הם יודעים מי זה גלורפינדל. אי שם בכיתה ט', מצאתי אחד שזכר. וגם הוא, כמובן, נכשל במבחן השני: מי זה פינרוד פלגונד. היתה לי קסטה שהגיעה אליי איכשהו, עם השירים של שר הטבעות בתרגום אוריאל אופק, מולחנים בסגנון רוני ידידיה. אני עדיין מפזם לעצמי לפעמים: "גיל-גלד על בני לילית מלך… גם כוכבו הוא בנופלים / במורדור, ארץ הצללים".

ואז, ברגע אחד, העולם הפנימי הזה הפך לנחלת הכלל. כולם יצאו מההקרנה של "אחוות הטבעת", שותים פפסי קולה וזורקים איזו בדיחה וולגרית לחברה שלהם. כמו קן נמלים שנחפר בדחפור ונחשף לאור השמש, הארץ התיכונה שבדמיון נחשפה באלימות; יצירי הדמיון תעו בחוסר אונים בעולם הממשי. זה לא היה עניין של "מסחור" או של "הפיכה למיינסטרים"; זה היה משהו הרבה יותר מערער.

*

האם יש נשי-אורקים? גם זו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, מלבד משפט בסילמריליון: "כי האורקים חיו ורבו כמנהג ילדי אילובאטאר" (הסילמריליון, עמ' 49). היות ושאר ילדי אילובאטאר, בני האדם ובני-הלילית, פרים ורבים בדרך המקובלת של זכר ונקבה, סביר להניח שאכן קיימות נשי אורקים. (מתוך הערך "אורקים", "האנציקלופדיה של ארדה")

לפחות נגמלתי. אפשר לומר שנגמלתי. ועדיין, החיים שלי מאורגנים בנרטיבים של שר הטבעות. אין יצירה שהשפיעה עליי יותר, וגם לא תהיה. גם את המחאה החברתית חוויתי ככה, כמו שתיארתי כאן. הרעות בין פרודו לסאם היא מודל החברות המועדף עליי, ובכל פרידה בחיים אני לא יכול שלא לחשוב על אותו רגע בנמלים הלבנים, שבו פרודו עולה על הספינה וסאם מסתובב ושב הביתה. אני ממש מזלזל באותם מבקרי קולנוע שמעקמים את האף אל מול טולקין, ומדגישים באיסטניסיות שלא קראו אף אחד מהספרים. למשל נחמן אינגבר, שכתב בזמנו בטיימאאוט:

לו לפחות היה לעינוי הזה סוף. אבל הוא נמשך כ-3 שעות. ומה קורה בו בסך הכל? [...] מין סרט מסע, שבו כל אפיזודה מפגישה אותנו עם זן חדש של יצורים תוקפניים, לפעמים מבחילים או מעצבנים. מצטרף אליהם מעין גשש או מורה דרך, דמות וירטואלית נודניקית ומעצבנת, האמורה לעניין את הצופים בקומיות שלה ובהיותה סכיזופרנית ובעלת מגוון תשוקות הנעות בין צורך בנקמה לבין רגשות אשמה, הומור ורשעות, מזוכיזם וסדיזם.

תגובות כאלה גורמות לכל מי שגדל על טולקין להיקרא אל הדגל ולהישבע אמונים לאחוות הטבעת. הן משחזרות את אותו יחס ארוגנטי של מבוגרים מעשיים כלפי עולם הפנטזיה. אלה אנשים שהדחיקו לגמרי את היסוד הפלאי מהעולם, שהשלימו עד הסוף את תהליך "הסרת הקסם" והשתעבדו לו לחלוטין. יש כמובן מסורת ארוכה של זלזול בטולקין, עוד מאז שספריו הראשונים התפרסמו. מבקרים בריטים הגדירו אז את "שר הטבעות" בתור "Faerie-land's answer to Conan the Barbarian" או "הכלאה של ריכרד וגנר עם פו הדב". אפילו הביוגרף של טולקין טען שיצירתו אינה שייכת ממש לעולם הספרות והאמנות, אלא "לקטגוריה של אנשים שמתעסקים בדגמים של רכבות בסככות הגינה שלהם".

אבל זה פספוס של הנקודה. טולקין הוא לא עניין שולי או ביזארי. למעשה, אותם מבקרים שחצנים הם כנראה הרבה יותר שוליים מחובבי טולקין – אחת התרבויות הגלובליות הרחבות והמשפיעות ביותר בעשורים האחרונים. הבעיה, אם כבר, היא שהיצירה הנאיבית של הפילולוג מאוקספורד הפכה במידה מסוימת למיתולוגיה של כוחות האופל. כיום היא מזוהה כמעט לגמרי עם "תרבות החנונים" – אותו מעמד גלובלי של גברים לבנים בעלי מקצועות חופשיים, לרוב בתחום הטכנולוגיה, שמחזיקים בהשקפת עולם ליברלית-שמרנית-מתונה אבל בעיקר אינסטרומנטלית ומטריאליסטית. אפשר להתעלם מזה, אבל זאת התרבות ההגמונית כיום בעולם. אם אפשר להמר על ספר שמרק צוקרברג, סטיב ג'ובס וסרגיי ברין גדלו עליו, זה כנראה שר הטבעות, ולא "הקפיטל" או "הדרך לשיעבוד".

הספר הזה מסביר די טוב את עולמם התרבותי. כעת נשאלת השאלה: כיצד מסתדרים אותם טיפוסים רציונלים, בחלקם הגדול אתאיסטים, עם העולם הפנטסטי של טולקין? ראיתי אתמול ששחר אילן, אותו אוונגליסט של החילוניות החרדופובית, גם הוא חובב שר הטבעות. מדוע אותם אתאיסטים חוכמולוגים ליברלים-בעיני-עצמם, שמביעים זלזול מופגן ועמוק כלפי "מפלצת הספגטי", "החבר הדמיוני" או כל כינוי אחר שנועד להביע זלזול בהשקפת עולמם של אנשים דתיים, מקדישים בו זמנית זמן רב כל כך לשינון שמות של אלפים ומכשפים? זאת כנראה דוגמא אולטימטיבית לצורה העדכנית של "כינון החילוניות", כהגדרתו של האנתרופולוג טלאל אסד. לפי אסד, מיד עם המהפכה התעשייתית והמדעית, צמחה המודעות המודעות ל"אבדן הקסם" של העולם. בכפוף לחוויה זו, צמחה עם המעבר למאה ה-19 חרושת נרחבת של ספרות דמיונית, שכוננה את האבחנה המודרנית בין "אמיתי" ל"בדיוני". ספרות זו עסקה לרוב בעבר הקדם-מודרני שתואר כמופלא ואפוף קסם, תוך הבדלתו מעולם ההווה האינסטרומנטלי והמדעי. הטקסט הפרה-מודרני הודר ממעמדו כאמת עובדתית, אך ספח לעצמו סוג מודרני של משמעות וקסם (enchantment, כספרות יפה מן העידן העתיק. אתאיסטים כמו שחר אילן אינם מודעים לכך ששר הטבעות ממלא מבחינתם אותו תפקיד שממלא התנ"ך בשביל מתנחלים באיתמר. ההבדל היחיד הוא שהתביעה של הטקסט לעובדתיות מושהה, והוא מוצב בקטגוריה אונטולוגית מודרנית של "מיתוס", וככה עוזר להם להגדיר עצמם כחילונים רציונלים.

ספרות הפנטזיה היא הגרסה של העשורים האחרונים לפרקטיקה הזאת של יצירת מיתוס. בשונה מהמיתוסים שנולדו במאה ה-19, למשל ברומנטיקה הגרמנית, היא לא לאומית (אף שהיא כמובן קשורה בשורשיה לשפה ולמיתולוגיה של צפון אירופה האנגלוסקסית). טולקין עלה על משהו: הוא גנב מהמיתולוגיה הנורדית ויצר ממנה מיתולוגיה בשביל העולם הטכנולוגי הגלובלי, הפוסט-לאומי – עולם שייוולד רק עשרות שנים מאוחר יותר. אבל לא רק זה. טולקין גם המציא גיבורים שיצרו הזדהות מוחלטת עם מעריציו העתידיים. שלא כמו וגנר, במרכז הספרים שלו לא עומדים לוחמים הרואים, אלא הוביטים – זוטונים שמנמנים. הפוזיציה של ההוביט זהה בדיוק לפוזיציה של החנון החביוני. גם הוא מרגיש שהוא חי בשולי העולם, מחוץ להתרחשויות, וטוב לו עם זה.

תהל כתבה לפני כמה ימים שב"ההוביט" אין נשים, "אלא אם מתייחסים לבילבו באגינס כאל אשה, וזה אפשרי". זה מצחיק, אך יש בכך משום חילול הקודש של מהות העולם הטולקיני: המיתולוגיה הקדושה של העולם-ללא-מין. קוראי טולקין לא רוצים שיכנסו להם נשים לסיפור. למעשה, כשפאראמיר התנשק עם איאווין על חומות מינאס טירית הייתי די נבוך. מבחינתי, גנדלף ואראגורן הגנו על עולם הילדות מפני פלישת העולם של המבוגרים, בדיוק מאותם עניינים מיותרים כמו מזמוזים ונשיקות על הפה. כשאני מתאר את זה ככה זה נשמע מצחיק, אבל ההגיון החביוני הזה מאוד מוצדק. העולם הטעון במיניות סטרייטית שבו אנו חיים כאנשים בוגרים הוא לא העולם שאליו אנחנו נולדים. זה עולם צבוע ומרושע שאנו נזרקים אליו, עולם שבו נגזר על הגבר להתנודד בין תפקיד האנס לתפקיד הלוזר (ושאף אחד לא יגיד לי שזה לא ככה). אי אפשר לטעון שאין יתרונות מסוימים בעולם כמו של טולקין, שבו כמעט כולם בתולים או לפחות לא מגלים שום עניין בנשים.

*

The great bulk of these novels are set in some sort of romanticised feudal society where good is battling against evil, the lower classes know their place and magic works. There are elves, dwarves, trolls, dragons, princes and princesses, wizards and, inevitably, those most maligned of fictional creatures, orcs, the despised proletariat of conservative fantasy.
John Newsinger, New Left Review

כך שהעולם ללא מין הוא לא הבעיה. אבל הוא חושף בעיה רחבה יותר שנוגעת לעולם של טולקין: מה אנשים בעצם עושים שם, בין מלחמה למלחמה? האם יש סוג כלשהו של חברה אזרחית גמדית או אלפית? לא נראה ככה, ואם יש אז רק בפלך, שהוא ממילא קצת מובלעת של בורגנות אנגלית כפרית (מישהו ב-Socialist Review תיאר את ההוביטים באכזריות מסוימת כ"קולאקים"). באותה סצנת הפלגה שבסוף הסרט בילבו לבוש בז'אקט מודרני נוסח המחצית השנייה של המאה ה-19. לעומת זאת ממזרח לנהר הברנדוין העולם הוא כאילו-פאודלי, ובעצם הוא מורכב רק ממחוות דרמטיות. האלפים הם מעין אצולת גזע (כמו שריאקציונרים במאה ה-19 תיארו את האצולה האירופית), אבל מי עובד בשביל האלפים?

אפשר לטעון שככה זה גם בקלוולה או בעלילות גלגמש. אבל יש הבדל עקרוני במבנה המיתולוגיה של טולקין, לעומת מיתולוגיות אמיתיות. בעוד המיתולוגיה של העמים העתיקים מגולמת כשירה, הגיבורים של טולקין חיים בתוך היסטוריה, היסטוריה במובן המודרני, עם אירועים ותאריכים. ההוביט ושר הטבעות מתארים את ההתרחשויות ברגע היסטורי מוגדר: מלחמת הטבעות שבסוף העידן השלישי. יותר מכך: אותה מלחמה מוצגת בבירור כמלחמה טוטאלית נוסח המאה ה-20 – צבאות ענקיים וגיוס המוני, עם כל הרצינות והקשקוש האידיאולוגי על ה-Last stand of the West. לכן זו היתממות להגיד שהעולם של טולקין הוא "עולם דמיוני טהור" שאי אפשר לשפוט אותו בקטגוריות של העולם שלנו.

בצד השני, לעומת זאת, יש רוע טהור, א-אנושי. מה האידאולוגיה של סאורון? רוע. מה החזון שלו לעולם שאחרי הנצחון? שעבוד. שום דבר מעבר לזה. ועם זאת, שוב – זה גם העולם המודרני. האורקים שהמציא טולקין הן מפלצות מודרניות לגמרי: צבא מודרני פונקציונלי והיררכי. לאורקים יש אפילו מספרים אישיים. בשום אפוס אין מפלצות כאלה – ומה שבאמת מפלצתי הוא שאלה בעצם בכלל לא מפלצות, אלא בני אדם משועבדים. אך כאשר תיגמר המלחמה, האם האורקים ייושבו בערים שנכבשו מגונדור? לא. לא קיימת בעיית הפליטים של האורקים. אורקים הם לא באמת יצורים חיים.

ברגעים מסוימים לאורך הטרילוגיה, נשמע קולם של שני אורקים מדברים אחד עם השני – למשל כאשר מרי ופיפין נשבים, או כשפרודו וסאם עומדים בשערי מורדור. לרגע הם נראים אנושיים, גם אם גסי רוח. אבל בדיוק ברגע הזה, טולקין הורג אותם. כי אנחנו לא אמורים לחשוב על האפשרות של שחרור האורקים. הם הרי עשויים מחומר פגום, ואפילו החכמים ביותר מביניהם מדברים בשפה משובשת. זה נגמר כמובן בג'נוסייד – כל מיליוני האורקים מתים כאשר הטבעת מותכת. אף אחד לא שואל לאן הם נעלמו. אין להם מקום על פני האדמה. פנטזיית השמדה נקייה.

זה, במידה רבה, מה שהופך את טולקין לממש מסוכן. כי מי ששוקע בעולם הזה מתרגל לעולם שהוא אמנם מופלא לחלוטין, אבל ביסודו זהה לחלוטין לעולם שלנו. אין בו שום זרות יסודית, כמו שחווים כשקוראים את האיליאדה. הסובייקטים שלו הם סובייקטים מערביים זעיר בורגניים. טולקין משכנע אותך שגם בעידן הפיאודלי, גם בעולם של דרקונים וגמדים, אתה היית קיים. אין שום סיבה שתשתנה.

*

לזכותו של טולקין ייאמר שהוא ידע להרוג את העולם הנורא שאותו הוא יצר. כידוע, ניצחנו את האורקים, אבל גם האלפים לא במצב כל כך טוב. הם עולים על הספינה, מהגרים לגן עדן, ומשאירים את העולם לבני האדם. וכך, כשמגיעים לסוף, חובה להיפרד מהארץ התיכונה, ולהסתכל סביב בעולם שבו אנו חיים. העידן הרביעי הוא עידן האדם. ככה אמר אלרונד, אז בנמלים הלבנים. או שמא היתה זו גלדריאל?

תהל פרוש

1. טסטריה

מילה המתארת תופעה פסיכו-סוציו-אקונומית שבה הבחנתי בשנים האחרונות. היא נוצרה מהמילה טסטיס (אשכים) המחליפה את היסטרה (רחם) במילה היסטריה. הפירוש שלה כפי שאני ממשיגה אותו הוא טראומה גברית מרובדת וממושכת שמקורה בהתנסויות במערך הקונקרטי והסימבולי של קוואזי-אובייקטים: נשים, כסף וחומר ככלל. טראומה זאת מקבלת ביטוי חזק בקשרים עם נשים ומול נשים. הסימפטומים של הטסטריים כוללים מלנכוליה, דיסוציאציה במישור הפסיכו-פיזי בעת ולאחר מפגש עם נשים (או גברים) מעוררות-תשוקה, חרדה בעקבות התנסויות דיפוזיות של האני ומאיבוד הגברי אל הנשי, התקפי פאניקה ואגרסיה במצבים של קבלת החלטות, תופעות אובססיביות-קומפולסיביות סביב חפצים ואינאונות. במצבים קיצוניים יכולה הטסטריה להביא לדיכאון והתאבדות.

2. המאוים בתוך מונית שירות

חברי עומר סיפר לי לפני יומיים על נסיעה לילית במונית שירות מלוד לתל אביב, שנקלע בה לחברת שמונה נערים ונערות שיצאו להשתכר בתל אביב. מה שהיה מוזר בעיניו הוא שכולם שם היו מפורקים מבחינה מגדרית. היה שם טרנסוויסט צעיר, הומואים, לסביות ובי סקסואליות. הוא ידע את כל זה כי הם דיברו בחופשיות ביניהם, ההומואים ירדו על הלסביות והלסביות ירדו על ההומואיות, הטרנסוויסט דיבר על הניתוח שהיא הולכת לעשות בגרון וכיו"ב. הוא ירד מהמונית קצת מטולטל כי הוא שאל את עצמו אם מדובר בעולם מקביל שנקלע אליו או שזהו העולם כרגע והוא בעצמו העולם המקביל.

מהסיפור הקצר שסיפר לי ברור שהוא חווה חוויה על סף המוכר ההטרוסקסואלי שלו ושנבעה קודם כל מהעובדה שלא היה גבר במונית מלבדו, כפי שהוא מכיר גברים. דבר שני הוא שהחבורה הזאת יצאה מלוד, אחת מהערים הכי קשות בארץ מבחינה סוציואקונומית, ואת ההתפרקות המגדרית הם נשאו משם למרכז ולא ההיפך. הדבר הזה משך את תשומת הלב שלי מכיוון שזמן רב אני חושבת על הקשר בין המימד הסוציואקונומי וההתפרקות של המגדר.

מי שיסתובבו למשל ברמת אביב ג', או שיעלו לאוטובוסים ומוניות שירות בשכונות מבוססות בעיר תל אביב, לא יתקשו להבחין שנערים ונערות מצייתות לקוד מחמיר של מיניות ומגדר. אף אחד שם לא מעז לצאת מהסדר הנוקשה של הבסדריות מרופדת הכסף וטקסים של נורמליות; כל זה מתבטא בלבוש, בשפה, בסידור השיער. אם מישהו רוצה להיות הומו הוא ימתין לזמן של עד אחרי הצבא ואולי קצת יותר. השאלה אם המיניות הגברית, או המיניות במשטר הפטריאכלי, מתפרקת מהר יותר בלוד מאשר ברמת אביב פותחת פתח לחשיבה על מצב הגבריות ההטרוסקסואלית בתקופתנו.

לקשר בין המערך החומרי וקביעתו את המיניות והתפקיד המגדרי יש הדהודים תרבותיים. במדיה החברתית אפשר למשל למצוא את כריס קרוקר, מגה סטאר יוטיובי המחצין ומחליף זהויות מיניות בפומבי מאז 2007, ושהגיע מהשוליים העניים של החברה האמריקאית. ביפאן החלו לתעד ב-2009 את ה-Herbivore, גברים שכתוצאה מהמשבר הכלכלי החליטו להתפרק מהתפקיד המגדרי שלהם ולסגת מהמיניות. בספרות אפשר למצוא תיעוד עתיק של הקשר בין המיניות לחומר; שיקספיר כתב באופן ברור על התפרקות המגדר עם התפוררותו של סדר כלכלי-חברתי. במחזה כטוב בעיניכם, ברגע שרוזלינד עוזבת עם סיליה את העיר הפטריאכלית אל היער הפרוץ חסר החוקים, היא מתחילה לשחק עם המגדר. רוזלינד הופכת לגבר ואורלנדו מתאהב בה/בו.

אפשר לדמיין את מרחב העיר ומרחב היער של שקספיר כשם כללי למרחבים שמצייתים לקודים שונים, כמו למשל צפון תל אביב ולוד. במקום שבו הסדר החברתי והכלכלי התפורר, נשבר והתפרק יופיעו גם התפרקות של מיניות ותפקידי מגדר ותתחיל משחקיות. ואילו במקום שבו קיימת פסאודו יציבות כלכלית, כשהחומר מתחזה לקבוע או לפחות קיים, תישמר חוקיות מגדרית שמרנית.

במונית השירות מלוד לתל אביב אפשר היה לראות סימן לזה שבקסטות הנמוכות של החברה הישראלית אימצו מגדרים אולטרה משחקיים וקוויריים. בדרך כלשהי הנערים והנערות הללו פיתחו זכות סירוב ראשונה לפטריאכליות המגדרית.

3. תעלומת האוביקט המשתנה

התחלתי לחשוב על הגבר הטסטרי כי החלטתי להפסיק להתעלם משאלה נפוצה שנשים הטרוסקסואליות מתמודדות איתה ושנראית בערך ככה: לאן נעלמו כל הגברים? נהוג להתייחס לשאלה הזאת באופן שטחי בדרך כלל ולפטור אותה כקינה ריאקציונרית לאיזו גבריות אבודה שנעלמה לטובת מטרוסקסואליות ו"גבריות חדשה". אבל יחס כזה לשאלה הזאת מכסה ומסתיר את המציאות. במציאות נשים פוגשות בגברים אבל עדיין חשות שגברים לא קיימים. נשים צריכות לבטוח באינסטינקטים שלהם: הגברים נעלמו באמת אל סימפטומים טסטריים בלתי נשלטים, והנשים והגברים כאחד עסוקים בחיפוש אחריהם ולשווא.

התופעות הטסטריות משגשגות ופורחות בכל מקום שבו גדלים גברים ונשים על ברכיו של רעיון גבריות המבוסס על מערך חומרי ממוסד. מהו החומר של הגבר? כל קוואזי אוביקט אליו הוא נמצא ביחס ואליו יש לו קשר, החל מכסף וגאדג'טים וכלה בנשים וגברים. הקוואזי אוביקט כפי שאומר Michal Serres, מעצב את מי שנמצא איתו ביחסים, לא פחות ממה שהוא מעוצב על ידיו. מכיוון שכך, הקוואזי אוביקט גם תמיד יהיה קוואזי סוביקט. הגבר הטסטרי מצוי במבוכה קשה ביחס לקוואזי אוביקט. אם ניקח לדוגמה את הקוואזי אוביקט אשה – הגבר הטסטרי חש שהאוביקט השתלטה עליו, שהוא איבד לאוביקט את הקול שלו או שהוא בסכנת איבוד, שהוא עובד ומרצה את האוביקט ושעליו להגן על עצמו מפניה.

מקורן של התחושות הללו יכול להימצא כמובן בהסברים אנליטיים על המשבר האדיפלי וחרדת הסירוס, כלומר ביחס עם ואל האם. אבל אותי מעניינת השאלה איך קרה שגברים רבים כל כך לא מתמודדים עם הטראומה של המפגש עם האימהי (ואת הטראומה הכללית הזאת אני מוכנה לקבל כהנחה) ולאחריה המפגש עם הנשי. אני נוטה להאמין שהדבר קשור בשליטה וכי הטסטריה היא תופעה שמתקיימת כאשר השליטה בחומר מתערערת, וחמור מכך כאשר החומר משתנה או נעלם. באופן הזה, מרגע שנשים החלו להשתחרר מהשליטה הגברית וכך השליטה באשה-חומר התערערה, נוצר שבר ובתוכו התחילו תופעות טסטריות.

טסטריה היא פחד גברי מהתפרקות נפשית ומגדרית. היא הפחד מהומואיות, נשיות, דיפוזיה, מחוסר החלטיות. יותר מהכל היא הריאקציה להיעלמות החומר. נשים שפוגשות בגבר טסטרי חשות בשבריריות העודפת שלו, בזה שהוא זקוק להגנתן ולערסול הערך העצמי הפריך שלו. הן חשות כי אם לא תהיינה יציבות – לא תהיה יציבות בכלל. הן מתמודדות עם תשוקה שבירה ועם נתקים מהמציאות לטובת השלכות אינסופיות.

הגבר הטסטרי קיים בכל מקום שבו יש גבר המנסה לחיות חיים הטרונורמטיביים בזמן שאין מספיק חומר להטרונומטיביות. האמת היא שמעולם לא היה מספיק חומר להטרונורמטיביות, אבל כיום מכיוון שהשוליים החברתיים מתפשטים במהירות למרכז והסדר הכלכלי-חברתי מתערער, משבר הזהות של גברים טסטריים ניכר לעין. חלק מהם מנסים לתקן את עצמם באמצעות שפה פסיכולוגית אבל לפסיכולוגיה הקיימת אין שפה מספקת לתיאור השבר. הוא עמוק מנשוא: כשהחומר קובע תפקוד מגדרי והחומר מתחיל להשתנות, המיניות מתערערת ואיתה היחסים.

4. סוף הגבר, סוף האשה

רעיון השליטה בחומר עיצב את היחסים בין גברים לנשים מאז ומתמיד ואף כי הרעיון הזה יסודו באשליה, היו ועדיין קיימים מוסדות ומבנים שמחזקים אותו ומשווים לו תוקף מציאותי. בעשרים-שלושים השנים האחרונות אנחנו רואים תופעה מעניינת שקורית בשני מישורים לכאורה לא קשורים אחד לשני: מצד אחד המערכת הקפיטליסטית על יחסי הגבר-כסף שבה קורסת, ואילו מהצד השני מתקיימת התפרקות מגדרית שתופסת צורות שונות: קוויריות, פתיחת בנקי זרע וריבוי אימהות חד הוריות הם רק כמה דוגמאות לזה. באופן משלים, המדיה המיינסטרימית מנכסת את המיניות המפורקת והמשחקית שמתקיימת בשוליים החברתיים – אפשר לראות את זה קורה כמעט בכל ריאליטי – ובכך מזינה את המכונה הקפיטליסטית בדימויים וייצוגים חדשים שממשיכים לשרת אותה. ערעור ממושך כזה על יחסי החומר מייצר מצב פסיכולוגי ייחודי אצל הגבר – טסטריה.

עדויות לגבר הטסטרי קיימות בכל מקום. למשל, בכתיבה האינטנסיווית על המשבר של הגבריות. עשרות מיליוני תוצאות קיימות בחיפוש בגוגל אחרי הערך של male identity crisis. לפני שלושה חודשים יצא בארה"ב ברעש גדול מאוד ספר די טפשי של העיתונאית חנה רוזין בשם The End of Man. התזה שלה בספר היא שהגברים אינם מתאימים לכלכלה הנוכחית וסיימו את תפקידם המגדרי המסורתי לטובת הנשים, שמצליחות לעומתם לתפקד בפוסט אולטרה קפיטליזם בכל מישור שהוא: הן לומדות יותר, עובדות יותר, מולידות יותר (בלעדיהם), וככלל מתפקדות כגברים איפה שהם תפקדו פעם. העיתונאית הפמיניסטית לורי פני התחילה לחקור מה קורה לגברים בחודשים האחרונים ואף פיתחה שאלון לצורכי מחקר; ובמחקר שפורסם לא מזמן הראו כי גברים בגילאים 35-55 מתאבדים פי ארבעה יותר מנשים.

העדויות הללו אמנם תולות את המשבר של הגבר במשבר הכלכלי, אבל הן מגרדות את פני השטח במקרה הטוב. הסיבה לכך היא שהגבר תמיד היה במשבר מול הקוואזי אוביקטים שלו, מול החומר שהוא ביחסים איתו, אבל ככל שאשליית השליטה שלו נתמכה יותר מבחינה מוסדית ככה "נחסכה" ממנו ההתפרקות המינית והמגדרית שהיתה מנת חלקן של נשים מאז ומעולם. היעלמות רעיון הכסף, הביטחון שבבעלות וכיו"ב מביאים אותנו לרגע דרמטי בזמן שבו גברים מתחילים לדעת שאינם יודעים מה הם.

אם הטסטריה מתארת מצב נפשי של גברים שנמצאים ביחס לא פתור אל החומר, הרי שהיא אינה תופעה מהותנית, אלא מגדרית. היא מחלה פוליטית-כלכלית המתארת גם את מצבן הנפשי של נשים בתפקוד מגדרי גברי בתוך המערכת הקפיטליסטית של החומר. בשונה מאצל גברים, היא לא אורבת לנשים מלכתחילה, כי כפי שלוס אריגראי אמרה, האשה תמיד הוגדרה לעומת הגבר, כחסרה. כלומר, מעולם לא היה לה חומר ויחס גבר-חומר  - עד לכניסתה לתפקיד של גבר.

לכן הנשים צריכות להיזהר. אין שום סיבה לחוש גאווה כפי שחושבת רוזין למשל, על זה שנשים מחליקות לתפקידי גבר בזירה הפוליטית והכלכלית. לורי פני עשתה בזמנו קישור יפה בין הנתונים על נסיגת הגברים מהאקדמיה ומעולם העבודה ולבין תפיסתן של הנשים את הפוזיציות הללו. היא הראתה שבשנים הללו בדיוק חלה עלייה תלולה בהפרעות הנפש המאובחנות אצל נשים. אין ספק, המערכת הקפיטליסטית זקוקה לתפקוד-גבר שיפעיל אותה אבל לנשים אסור ליפול למקום שבו הסמפטומים הטסטריים אורבים. אולי נקודת המפגש החדשה בין מה שהוא לא גבר למה שאינה אשה תהיה בראש ובראשונה סירוב לקחת חלק במערכת הקפיטליסטית של החומר.

תודה לגיא הופמן שחשב איתי יחד על שם המחלה ולעומר שרביט שהצית את הפתיל.

דימויים: רוברט לונגו,  Men In The Cities, 1979. ותודה ליואב ויינפלד על בחירת הדימויים.

האם אופוזיציה אפשרית בכלל? ובישראל בפרט? מדוע להרהר על אפשרות קיומה של אופוזיציה?

1.

כדאי להרהר באפשרות האופוזיציונית, כי היא מציגה פן לא צפוי של ההסטוריה והפוליטיקה. כדאי להרהר בה משום שאם ההיסטוריה מוצאת את דרכה אל מאחורי גבם של גיבוריה- אזי נסיוננו להפוך לגיבורים מחזיר את ההסטוריה מכיוון לא צפוי, לעגני-משהו. בני האדם פועלים בהקשר, שאי אפשר לעולם לתפוס במלואו. כל פעולה שלנו מהווה סוג של התערבות במערך הכוחות הכלכלי, הפוליטי והמוסרי. אין לדעת איך וכיצד תשפיע התערבותנו על מהלך הדברים ואין להניח שתהיה חפיפה בין הרצון שלנו, מלא הכוונות  הטובות, לבין ההתרחשויות בשטח. כל התערבות כמוה כנסיון חבטה בחשכה: תוצאותיה של המכה שלנו תתבהרנה רק עם שחר, כאשר מינרבה (אלת החוכמה) תפרוש את כנפיה. בפוליטיקה, לא פעם, החכמה באה אחרי המעשה, והמעשה נשאר נטול חכמה. אפשר לראות דוגמאות שונות לחוכמה-שבדיעבד. למשל, הנסיון של גורבצ'וב לרענן את הסוציאליזם ושהביא לקבורתו, או ההתערבות האמריקאית בעירק, זו שנועדה לחסל את סדאם חוסיין והסתיימה בשליטה אירנית במדינה. דוגמה אחרת ניתן לראות בישראל, שאיפשרה לחמאס לצמוח ואחר כך הפכה אותו לאויב מושבע שלה. דוגמה אחרונה לחוכמה שלאחר מעשה אפשר לראות בפעולתם של הליברלים בכיכר תחריר, אשר נאבקו למען מדינה ליברלית מודרנית ויסיימו, כך זה נראה, עם משטר איסלמי שמרני.

2.

ההרהור השני ביחס לעצם אפשרותה של האופוזיציה יונק מהעובדה שאופוזיציה- להבדיל מהתנגדות במובן הטוטאלי של "רזיסטנס"- מניחה מערכת כללים, שמאחדים את  השולטים והנשלטים. במילים אחרות, פעולה אופוזיציונית מניחה תמיד פעולת תרגום מוצלחת, שהשליטים יבינו. ככזו, האופוזיציה מניחה דקדוק משותף ומערך סימבולי, שמאפשר שיחה. הדיאלוג כאן לא נטול בעיות: שימוש באותו דקדוק פוליטי כללי מייצר קונצנזוס ומשטיח את ערכי היסוד של השיטה, במקום לחדד הבדלים. הוא מאחה שברים במקום לגרום לשבר. במקום לאתגר הגמוניה הוא משחזר אותה באופן כזה, שהחזק, הדומיננטי, השולט- תמיד, יוצא נשכר. במלים אחרות, החזק מרוויח בשני המיקרים, בין אם נשמר השקט ובין אם האופוזיציה מתעקשת על עצם קיומה.

אם נזכר במפגינים של תנועת המחאה החברתית: רבים מהם מצאו את עצמם מאשררים את הקונצנזוס, בוודאי זה הבנוי על האתוס של הלוחם הגברי, היהודי והחילוני. הדרישה לשוויון נוסחה בתור תגמול, שמגיע לאלה ש"חולקים בנטל".  הדרישה הניחה את קיומו של היהודי – הלוחם החילוני – בתור השחקן הפוליטי הראשי, וכסובייקט הסטורי יחיד. אלא שהשוויון לא הושג ומה שנותר מהמחאה הן הנחות היסוד, שהיא התבססה עליהן. מנקודת המבט הקונצנזוסיאלית, אילו לא היתה מחאה, היה צריך להמציא אותה: המחאה עצמה ריעננה את הקונצנזוס וסייעה לקבוע את גבולותיו של ה"לגיטימי". היא הזכירה לנו מה ניתן לומר, או את סוג הטיעונים שמותר להשתמש בהם. דומני, שהטענה לפיה סיכויי המחאה היו עולים אילו היתה מרחיבה את גבולותיה וכוללת ערבים וחרדים, בטעות יסודה. שכן, הפרדוכס של המחאה, כל מחאה, נעוץ דווקא בנקודה זאת: מחד גיסא, כדי שישמעו למוחים יש צורך בשפה שהרוב יבין אותה, כזו שתדבר לקונצנזוס (כל עוד מדובר במחאה ולא מהפכה). מאידך גיסא, אין טעם במחאה חברתית אם היא איננה יכולה לממש את דרישות השוליים החברתיים. לכן נוצר כאן פרדוכס: מקום שהמחאה יכולה להיות אפקטיבית בו – לא מייצר עניין, ומקום שהמחאה מעניינת בו, או רדיקלית מספיק – לא מאפשר לה להיות אפקטיבית.

3.

האם יש דרך מוצא? האם יש תקווה? והאם יש סיבה, בכל זאת, להמשיך למחות ולעסוק בפוליטיקה?

עומדים בפנינו שלושה מודלים של יאוש.  שני המודלים הראשונים  יש להם מן המשותף ומן השונה. לפי המודל האחד, נקרא לו המודל ההגליאני, להיסטוריה יש תכנית משלה. את תכליתה יודע רק כוח עליון כלשהו – האל, או ההיסטוריה עצמה. לפי מודל זה קיימת ברקע תכנית, אבל היא נעלמת מעינינו והשאלה העיקרית היא: האם יהיה בידינו לפענח את התכנית או להציץ אל ראשו של אלוהים? מודל זה מניח חוקיות, אבל גם את חוסר יכולתנו לגעת בה ולהכירה באמת. מכאן גם נובע היאוש שמבעבע מן המודל הזה.

לפי המודל השני, נקרא לו המודל של פופר, אין להסטוריה שום תכנית ושום חוקיות ולכן קשה מאוד להתערב באופן מהפכני במסלולה של ההסטוריה. במקרה הזה, הייאוש נובע מהיעדרם הגמור של החוקים.

לפי המודל האחרון, נקרא לו המודל הפוקויאני, יש פרדיגמה ויש מבנה ואנו לעולם נהיה שבויי המבנה. מבנה המחשבה והטיעון – כל מחשבה וכל טיעון – מעוגן בסופיותה של השפה החברתית, או בנורמות שהיא מייצרת. דרך היציאה מן המבנה מחיבת את המחשבה שמעבר לשפה, את תודעת הלא-מודע, או הטיית הראש כך, שנראה את גבינו שלנו.

4.

האם יש מוצא?

יכול להיות.

האופטימיות שלי לא נובעת מהאמונה לפיה ניתן לפצח את תכניתה הנסתרת של ההיסטוריה או שניתן להחיש את התפתחותה. האופטימיות שלי צנועה יותר: היא נובעת לא מקביעה אנאליטית ברורה, אלא מהנסיון ההסטורי. הנסיון מלמד אותנו שלפעמים, אך ורק לפעמים, ישנם גם סיפורים הסטורים בעלי סוף טוב. הנסיון גם מלמד אותנו שהסיום הזה לא מקרי, אלא שהיו מי שעמלו כדי שיגיע לידי כך (למרות שלמזל וליד המקרה תפקיד לא פחות חשוב). מה שברור הוא  שצריך לנוע, לפעול ואף להמר, כדי שהמזל ישחק לידינו. וראוי לזכור: כפי שאין לנו בטחון בהצלחה, כך  גם אין שום וודאות בכשלון.

מול האופטימיות האפשרית, קיימת הפסימיות האפשרית. ייתכן שלא נוכל לעולם לראות את גבינו שלנו, במלואו. אבל נוכל להיעזר במראות. יתכן שלא נוכל לחרוג ממבנה השפה באחת, כפי שלא ניתן לצאת מהמערה של אפלטון ולעבור באחת מחושך לאור. אבל ניתן לעבור ממערה למערה, ולפנות כלפי מעלה, בכיוון המשוער של היציאה. ואם לא ניתן לצאת מהשפה ומשיח מוגבל אל האין-שפה,אזי נדמיין אחרת: אפשר לדמיין את התנועה משיח לשיח, משפה לשפה, מהגמוניה אחת לאחרת,  ומאידיאולוגיה אחת לשנייה. הגאולה שלנו לא תבוא משחרור גמור משפת ההגמוניה, אלא מריבוי צורות "הגמוניות" של צורות שליטה שונות. את החריגה מהמבנה נמצא במשחק הבלתי פוסק, ובתחרות המתמדת בין תצורות השליטה, כמו משלל האפשריות הנפתחות בעקבות משחק זה.

נסכם: כיצד תיתכן וכיצד תראה אופוזיציה אמיתית בישראל? ומי יכול להביאה ולהובילה? ומה הכוונה באופוזיציה אמיתית?

כפי שניסיתי להראות, הפרדוכס הטמון בקיומה של אופוזיציה אמיתית נובע מכך ששם התואר "אמיתית" מניח את קיומה של האלטרנטיבה הרדיקלית והמשמעותית לסדר הקיים – משמע, סדר שרחוק מהקונצנזוס. ציבור האזרחים הערבי בישראל הינו מועמד פוטנציאלי לייצג עמדה רדיקלית שכזו, שכן אין הוא שבוי בתוך הקונצנזוס הציוני. יחד עם זאת, השילוב של ריחוקו מהציבור היהודי והיעדרה של שפה מתווכת, הופכת ציבור זה לציבור בלתי רלוונטי, בוודאי כאשר מדובר  בהובלת אופוזיציה אלטרנטיבית. אלטרנטיבה היא תמיד חלק מהמציאות שהיא נולדת לתוכה, אך גם מתרחקת ממנה. כדי שאפשר יהיה לדון באלטרנטיבה שכזו יש צורך לפתח מטא-שפה חדשה, שתאפשר לערבים להכלל בחברה הישראלית, אך גם להיחלץ ממנה, בה בעת. לבינתיים, אף צד מהצדדים אינו חש צורך בקיומו של מטא-מדיום שכזה, וציבור האזרחים הערבי עסוק בטיפוחה של תחושת הקורבנות שלו. מכאן, ציבור זה איננו מודע לצורך וגם לא ליכולת שלו לפתח מהלך כזה.

נראה לי כי מחאה, אופוזיציה, ואף מהפכה, מהוות עבורינו צורך קיומי אנדיבידואלי ואסתטי. כבני אדם, איננו יכולים לחיות בלי התקווה לשינוי תנאי החיים שלנו. וכפי שאמר עמנואל קאנט, טבעה של התבונה האנושית  הוא להתמיד בהעלאת שאלות, שלעולם לא נדע לענות עליהן. כפרפראזה על הדברים הללו אפשר לטעון כי טבעה של הרוח האנושית הוא להמשיך לקוות שתוכל לצעוד קדימה, בכיוון חירותה. אולי אין לתקווה הזו תימוכין מוצקים, ובהקשר זה ברור שאינני חסיד של המורשת ההגליאנית- הרי אין באמת נוסחת קסם של ההסטוריה. יחד עם זאת, אני גם סבור כי בניסיון שלנו לשנות את העולם לכל הפחות נוכל לשנות את עצמנו, בהתעקשותנו זאת,  גם אם נכשל בשינויו של העולם המקיף אותנו… כולנו נדונים לתקווה זו.

ראיף זריק מלמד בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל ומראשי מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר זריק הוא בוגר האוניברסיטה העברית, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה והפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

ממחאה לאופוזיציה  | נעמה נגר 

לפני כמה שבועות סערה הארץ בעקבות סדרת תמונות, שבהן הצטלמה בר רפאלי בתחפושת סנטה קלאוס, במסגרת קמפיין לקראת חג המולד. אינספור מגיבים דרשו מרפאלי "לא לשכוח שאת עדיין יהודייה" וציינו ש"לחגוג כריסמס זה אשכרה לחגוג לכבוד ישו". ביטויים דומים של התנגדות להשפעה נוצרית בתרבות הישראלית התגלו באיום שהפנתה הרבנות בחיפה למלונות בעיר כי יאבדו את תעודת הכשרות אם יערכו חגיגות סילבסטר. מנגד, נראה שחגים וסמלים נוצריים חודרים לתרבות הישראלית במידה הולכת וגוברת. עם או בלי קשר לבר רפאלי, לא זכורה לי שנה שבה נתקלתי בכל כך הרבה התייחסויות לחג המולד ולסנטה קלאוס בתקשורת הישראלית. למעשה, יתכן שמה שהשתנה הוא דווקא הרגישות המוגברת של "החילונים" לקדושת הסילבסטר: שהרי, המכתב מטעם הרבנות מופץ כנראה בכל דצמבר זה שנים, אך בשנים קודמות לא היה את ניצן הורוביץ שיזדעק בעניין.

לכאורה, יש כאן מאבק נוסף בין המחנה החילוני-ליברלי-קוסמופוליטי בחברה הישראלית, לבין המחנה הדתי-שמרני-לאומני. אך האבחנה הזאת מעלה כמה סימני שאלה. ראשית – מה כל כך חילוני בלציין את יום ההולדת של בן האלוהים? ושנית – האם האגף הימני של ישראל הוא אכן אנטי-נוצרי? מבחינות מסוימות, הלאומיות הישראלית קרובה לנצרות יותר מאי פעם. שימו לב למשל לנאומו של נתניהו לכבוד חג המולד מלפני כשבוע -

"כיום, קהילות נוצריות ברחבי המזרח התיכון הולכות ומצטמצמות, ורבות מהן נמצאות בסכנת הכחדה… כמובן שאין זה נכון לגבי ישראל.  הקהילה הנוצרית כאן היא חזקה וגדלה, ומשתתפת בחיי המדינה שלנו באופן מלא… נמשיך להגן על אתרי הפולחן הנוצריים בכל רחבי ארצנו… בזמן שאתם חוגגים את חג המולד והחגים המקודשים לכם, אנו מקווים שתזכרו את המקומות שמהם נבעו היהדות והנצרות, ושתבואו לבקר במדינתנו עתיקת הימים ולחוות אותה בעצמכם. תבקרו בנצרת ובבית לחם, תטבלו במי הירדן, תעמדו על חוף הכינרת, ובשנה הבאה, תבקרו בבירתנו הנצחית (eternal capital), ירושלים".

נניח בצד את השקרים הבוטים בטקסט הזה. נשאלת השאלה: כיצד הציונות הלאומנית-דתית נלחמת בהתבוללות עם הנוצרים ביד אחת, ומציגה את עצמה כשומרת המקומות הקדושים לנצרות ביד השנייה – ממש כאילו אימצה באופן רשמי את תפקידה ההיסטורי כממלכת הצלבנים החדשה. אין לזה קשר לעובדה שנתניהו הוא "חילוני". עצמת הזיקה או ההתנגדות לנצרות אינה קשורה אצלנו למידת הדתיות  - מתנחלים דתיים כמו ישראל הראל עומדים בחוד החנית של הצלבנות האוונגליסטית. חוץ מחרדים ומוסלמים, כמעט לאף אחד כאן אין קונפליקט מהותי עם הנצרות, אלא רק שאיפה להתמזגות בנצרות. כיוון התנועה של התנועה הציונית, לגווניה השונים, הוא התקרבות הולכת וגדלה לנצרות. הציונות, מבני אלון המתנחל האוונגליסט, ועד השמאל הרדיקלי (שהוא מבחינה זו ציוני), נטועה כמעט לגמרי בתוך העולם הרעיוני הנוצרי.

מבחינה תרבותית, הישראלים החילונים רק נעשים נוצרים משנה לשנה. ככל שמנטליות ההפרדה מעמיקה, כך שואפים החילונים במידה רבה יותר להיטמע באירופה, להיתלש מהמזרח הערבי ולצוף מערבה. בינתיים, קיצור הדרך לאירופה הוא כנסיות נוצריות בישראל. המנהג התל-אביבי לפקוד את כנסיות יפו בחג המולד משתרש והולך, וכך גם פסטיבלי המוסיקה הכנסייתית ופולחנים דומים. אבל נדמה לי שיותר מבעבר, יהודים אשכנזים מתחילים ממש להתגבר על ההתנגדות ולאהוב את ישו. אני נזכר במדען כלשהו, חבר של דודתי, שבביתו בגליל העליון ביקרתי לפני כמה שנים. הבית שלו היה מלא בספרים נגד האיסלאם – "הצרה עם האיסלאם" של אירשאד מנג'י, "אירוערביה" של בת יאור ויצירות דומות. ובכל זאת הופתעתי כאשר בשלב מסוים של השיחה, טיפוס רציונלי זה  התוודה שהוא מגלה עניין רוחני הולך וגובר בחייו של ישו ובברית החדשה.

לפני כמה חודשים, עצרה אותי ליד "טיב טעם" ברחוב דיזנגוף קבוצה של אנשים מוזרים, וביקשה ממני להשתתף במשאל קצר. הם אמרו שהם שייכים ל-Baptist Convention Israel.

היתה שם אשה מבוגרת, וגבר צעיר בעל חזות די משעשעת, שמן, חיוור עם שיער שתני דליל. בדיוק ראיתי אז סרט אימה על מגרש שדים שנוסע לעיירה קטנה של נוצרים אדוקים במיסיסיפי, והוא נראה ממש כמו האנשים בסרט הזה. הוא ביקש ממני לענות על שאלה אחת שהיתה כתובה על דף: האם אדם שמאמין ב-ישוע יכול להיחשב יהודי?

האפשרויות היו: "strongly disagree", ""disagree, ""agree, ו-strongly agree"". לא היתה אפשרות להשיב don't know"".

עניתי "agree", אבל לא strongly agree".

זה גרם לי לחשוב למה בעצם אני לא מאמין בישו. התחלתי להתעניין בנצרות מאז שהייתי ילד, מיד אחרי שקראתי את שר הטבעות ואפילו לפני זה. הדת הזאת תמיד הפעילה עליי קסם מסוים, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי שאני נוצרי, כי אף פעם לא האמנתי בישו. ככה לפחות חשבתי במשך הרבה זמן, עד שדיברתי עם מישהו שאמר לי: "אתה כבר מאמין בישו". ואכן, בשביל להאמין בישו לא צריך למעשה להאמין שכל מלה בברית החדשה היא נכונה עובדתית. בנצרות אין מצוות, וחלק גדול מהנוצרים הדתיים באירופה או באמריקה חיים וחושבים כמעט בדיוק כמונו. מעשה, מספיק להאמין במוסר של סדרות אמריקאיות בשביל להיות נוצרי. האהבה שלנו היא נוצרית, האסתטיקה שלנו היא נוצרית והאתיקה שלנו היא נוצרית. המרחק בין הישראלי החילוני-ליברלי לבין הנצרות קטן ממה שאנחנו חושבים. הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה שלנו היא עדיין יהודית מאוד, אבל האידיאולוגיה לגמרי נוצרית.

העובדה שיאיר נתניהו חוגג את חגי הנוצרים מבטאת את העניין באופן המוחשי ביותר. יש כאן מין מסר כפול: מצד אחד, האידיאולוגיה הרשמית של המדינה מדברת על הייחוד היהודי. מצד שני, היא משדרת לנו בקריצה: נוצרים ויהודים זה אותו דבר, העיקר לא להיות מוסלמים. ובינתיים, הפרוצדורה החדשה של הגיור הליברמני, הלא הוא גיור באמצעות הצבא, מתבססת על השקפה תיאולוגית המצמצמת מאוד את המרחק בין היהדות והנצרות, ומחתנת אותן תחת חופתה של הציונות. במקביל, אגפים חשובים בנצרות בעולם מתקרבים כידוע לציונות. לא רק אוונגליסטים אמריקאים, אלא גם אירים פרוטסטנטים המנופפים בדגלי ישראל, יפנים נוצרים שמעריצים את האוניברסיטה העברית, אוהדי אייקס אמסטרדם, כנסיות שונות באפריקה (שאפילו לא מעניינות אותנו), ועוד מגוון רחב של קבוצות נוצריות אחרות המגדירות את זהותן באמצעות ישראל.

אפשר לשאול: איפה היהדות בכל זה? כלומר: האם לא קיים בישראל קונפליקט בין יהדות לנצרות? למעשה, התשובה שלילית. בניגוד לדעה הרווחת, ליהדות יש ביטוי פוליטי די מינימלי בפוליטיקה הישראלית. מבחינה פוליטית, כולנו נוצרים. כפי שציין ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין –

מגמת מעצבי הרעיון הציוני היתה להעניק לתפיסת הגאולה היהודית משמעות, שמנתקת אותה מהמקום המרכזי של המקדש בתפיסה המשיחית היהודית. אך לשם כך היה צריך לאמץ את נקודת המבט הנוצרית היסודית ביחס להיסטוריה היהודית, ואת תפיסת התרבות העומדת מאחורי תפיסת ההיסטוריה המערבית [כלומר, הנוצרית – ע"א]… הדימויים והערכים ששימשו לשם הגדרת זהות יהודית לאומית הם אותם דימויים שבאמצעותם הוגדר האידיאל התאולוגי הפרוטסטנטי.

(מתוך: "השיבה אל ההיסטוריה של הגאולה").

אולי כשמשה פייגלין יהיה ראש ממשלה, וייסד בישראל ממלכה יהודית שבמרכזה בית המקדש, אפשר יהיה להגיד שהפוליטיקה היהודית הפכה לגורם משמעותי במזרח התיכון. זה בעצם הרעיון הרדיקלי של "מנהיגות יהודית", שמבדל אותה משאר הפוליטיקה הימנית, ולא במקרה פייגלין ואנשיו היו הגורם היחיד שהתנגד לחגיגת גלן בק בירושלים ביולי 2011.

אבל כרגע, חסידי בית המקדש הם קבוצה שולית. כתובות "ישו בן זונה" ו"ישו הוא קוף" שרוססו במנזר לטרון ובכנסיית הדורמיציון מעידות בוודאי על עוינות לישו בקבוצות מסוימות, אבל הזעזוע הציבורי והתקשורתי שהן עוררו, בניגוד בולט לתגובה הפושרת שעוררו פעולות דומות במסגדים, מדגים את האהדה וההזדהות הרבה עם הנצרות.

מתוך מאקו

אם ככה – מה קורה כאן? אם כולנו נוצרים, למה בעצם יש מאבק?

אז קודם כל – מי אמר שיש מאבק? במושגים גלובליים, המאבק בתוך החברה היהודית-ציונית הוא בסופו של דבר די מינורי, ולא במקרה הוא כמעט אף פעם לא מגיע לכדי אלימות. אפילו את היריקות שומרים לאחמד טיבי. זהו מאבק מבוקר במסגרת ה-Pax Christiana.

המאבק שקיים בכל זאת הוא לא בין "יהודים" ו"מתבוללים" ולא בין "דתיים" ל"חילונים". בהכללה מסוימת, אני טוען שהמאבקים בחברה הישראלית הם למעשה נגזרת של מאבקים פנים נוצריים –  קצת כמו המאבקים בין הקתולים לפרוטסטנטים באירלנד. אלא שזה לא מאבק בין קתולים לפרוטסטנטים, וגם לא מאבק בין כנסייה מקומית, כמו למשל Lord's Resistance Army של ג'וזף קוני באוגנדה, לבין שאר העולם הנוצרי. לא מדובר כאן על קונפליקט בין כוח מקומי לכוח גלובלי, אלא ביטוי למאבק בין שני כוחות גלובליים.

מבחינה תיאולוגית, המאבק הפנים ציוני במדינת ישראל הוא ביטוי לקונפליקט עולמי בין שני כוחות בעולם הנוצרי, שאליו אנחנו מסופחים: שתי רשתות גלובליות נוצריות שהן מעבר לעם מסוים או לכנסייה מסוימת. זהו מאבק בין הנצרות של הברית החדשה לבין הנצרות של הברית הישנה, או בניסוח אחר: בין הנצרות של ישו לנצרות של יהוה.

ברור שמבחינה אידיאלית, הנצרות אמורה להכיל את הברית הישנה והברית החדשה גם יחד. בפועל, יש בה קונפליקט תמידי בין שני היסודות האלה. הנאורות, והשמאל שמגלם את ערכיה, הם בעיקרו של דבר נצרות בלי תנ"ך – כלומר ניסיון לנקות את הנצרות מהיסודות ההיסטוריים הארכאיים שמקורם בברית הישנה, ולזקק את היסוד האוניברסלי של החסד והאהבה המגולם בבשורה של ישו. אבל כתגובת נגד, צומחות שוב ושוב צורות של נצרות שמעמידות במרכז דווקא את יהוה צבאות, האל הזועם והלוחם של הברית הישנה. זוהי בטח אינה יהדות – אין שום זיקה בין התיאולוגיה הזאת לבין התלמוד וההלכה. זו גם אינה נצרות "יהודית יותר" – היא עשויה להיות דווקא יותר אנטישמית. זוהי נצרות תנ"כית יותר, או יהווית יותר. זהו אותו שסע שמפלג למשל את החברה האמריקאית – בין הנצרות האוניברסלית שמייצג אובמה לבין הנצרות של חגורת התנ"ך האוונגליסטית.

לקונפליקט יש ביטויים מפתיעים. התקשורת מדווחת על כתובות נאצה נגד ישו, אבל מתעלמת מהתהליך הנגדי: השנאה הגוברת בקרב "החילונים" אוהבי ישו כלפי יהוה. השנאה הזאת מתגלמת בצורה מוחשית בדף השטנה "יהוה" בפייסבוק, שהוא דף נוצרי-גנוסטי מובהק המוקדש לביזוי אלוהי הברית הישנה.

בכל מקרה, פולחן יהוה אינו שונה מפולחן ישו רק מבחינת המושא, כמו מסדרים של שני קדושים נוצרים. זאת גם צורת התכוונות אחרת לטקסט. כאשר מעריציו של ישו קוראים את התנ"ך, הם מבקשים לחדור מבעד לרובד המילולי אלא הרובד הסמלי שעומד מאחוריו – אל עיר האלוהים או ירושלים של מעלה. מעריציו של יהוה, לעומת זאת, מקדשים את המובן המילולי של הטקסט. האל באמת זועם. ישראל היא באמת ישראל. וירושלים היא באמת ירושלים.

לכן, במערך הגלובלי הנוכחי, הציונות משחקת תפקיד מרכזי בתוך התיאולוגיה הזאת. אפשר לומר שהציונות הצליחה מעל ומעבר למה שאפשר לשער: היא לא שינתה רק את עם ישראל, אלא שינתה את העולם. היא הפכה לכנסייה עולמית. עם זאת צריך לזכור שהציונות היא רק מרכיב במערך הנוצרי-יהווי. לאלוהים יש יחס מיוחד לעם ישראל, אבל הוא שולט בכל העולם.

בסופו של דבר, יתכן שהציונות היא מין גידול פרא של פולחן יהוה הנוצרי. כי יש כאן נוצרים שלא רק אוהבים את אדוני צבאות, אלא ממש שונאים את ישו. ואת זה יש נוצרים שמתקשים קצת להבין.

וראו גם:

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

חינוכו של המין האנושי

הליברל: קווים לדמותו

לירון מור

————————————————————————————————–

עדכון: 150 יושבי באב אל-שמס פונו הלילה. "תוך שעה", כפי שציינו בוויינט, עם שמץ של גאווה. מישהו כתב בפייסבוק שהמאמר של לירון כבר "לא עדכני", כמה שעות אחרי שנכתב. אז אני מציע לקרוא את המאמר של לירון גם כקריאת תיגר על עצם ההיגיון של ה"עדכניות". הרי באב אל-שמס הוא כולו התרסה נגד ה"עדכניות", כמו גם מפת הגליל הפרושה על ספרו של אליאס ח'ורי (ראו למטה). באב אל-שמס מנכיח את האלימות של ההווה, של שלטון הכיבוש (וכלי התקשורת המשרתים אותו) ומנכיח זיכרון שכבר אינו מסתפק במעמדו כזיכרון, שמבקש לפרוץ אל תוך ההווה ולשבש אותו. מבחינה זו עצם הפינוי של באב אל-שמס הוא ניצחון. אפשר לפנות אנשים – אולי כמה אוהלים – אבל זה מזכיר לי משפט מפורסם מתוקידידס, שנאמר כדי לעודד את רוח האתונאים כאשר נאלצו לפנות את עירם בעת מלחמה: "העיר היא האנשים, לא חומות ולא ספינות בלי אנשים". בהמשך למשפט הזה, שמגלם תפישה חדשה של קהילה – אזרחית ולא רק "פיזית" – וברוח דבריה של לירון, אפשר לקוות שבאב אל-שמס היא מעשה ייסודה של עיר אזרחית חדשה – להם ולנו – חזקה יותר מהצבא ומבזקים בוויינט. (גל כץ)

————————————————————————————————–

אמנם מוקדם מדי להתפייט על משמעויותיה או הצלחותיה של עיר האוהלים ההולכת ונבנית תחת השם באב אל-שמס באזור ששמו בישראל E1. אולם, בעיניי, כמה מהצלחותיה החשובות ביותר כבר כאן. כל שנותר הוא להביאה לעיניי כל ולהתעקש בכל כוחנו כצופים על מניעת פינויה.

למי שעוד לא התעדכן בנעשה: באב אל-שמס הוא השם שניתן לכפר האוהלים שהוקם ביום שישי ממזרח לירושלים על ידי פלסטינים כפעולת התנגדות לתכנית הישראלית להמשיך ולהרחיב את הבניה בהתנחלויות (בין היתר כענישה על ההצלחה הפלסטינים לזכות בהכרה, מזערית ככל שתהיה, באו"ם) וכעוגן להתיישבות של קבע על האדמה, הנמצאת בבעלות פלסטינית פרטית. צה"ל כמובן "כיתר" מיד את האזור, אולם תריסרי פלסטינים נוספים הצטרפו היום להאחזות האוהלים. ראש הממשלה כבר הספיק להכריז על האזור "שטח צבאי סגור" (וכך, באחת, לשמוט את הקרקע תחת טענותיהם של הפלסטינים לבעלות על השטח, לפחות במסגרת הלקסיקון המשפטי הישראלי-צבאי) ולהורות לצה"ל לפנות את המאהל, אך בג"ץ הוציא צו זמני המעכב את הפינוי, בעקבות עתירתם של בעלי הקרקע. ראש הממשלה פנה לבג"ץ בבקשה להפוך את ההחלטה ועתידה של באב אל-שאמס לוט כרגע בערפל.

בהצהרתם, הכריזו מקימי המאהל: "אנו, בני ובנות פלסטין, מודיעים על הקמתו של הכפר באב אל-שמס (שער השמש), בצו העם, ללא היתרים מהכיבוש, ללא שביקשנו רשות מאף אחד, כי אדמה זו היא אדמתנו והזכות לבנות עליה היא זכותנו… אנחנו בונים את הכפר כי אין אנו יכולים לשתוק עוד על המשך בניית ההתנחלויות וגזילת אדמותינו, וכי אנו מאמינים בפעולה ישירה והתנגדות עממית להשגת מטרותינו. אנו מחויבים להיאחז בכפר זה בעיקשות, לא לפנותו ולא להתפנות ממנו, עד שיזכו הבעלים הפלסטינים של קרקע זו למלוא זכויותיהם עליה…  במשך עשרות שנים, נהגו ממשלות ישראל לקבוע עובדות בשטח, בשעה שהקהילה הבינלאומית המשיכה לשתוק. הגיע הזמן לשנות את כללי המשחק. היום אנו אלו הקובעים את העובדות בשטח, על אדמתנו שלנו."

 מה מיוחד בפעולה זאת?

ראשית, היא ממשיכה את הקו של התנגדות לא-אלימה בו נוקטים הפלסטינים בגדה המערבית כבר כמה שנים כחלק ממה שאפשר לכנות "האינתיפאדה השלישית", שהינה כאן כבר מזמן. האינתיפאדה השלישית הזאת מתאפיינת בפעולות ישירות בשטח שאינן מערבות אלימות. אולם ייחודה האמיתי של הפעולה המסוימת הזאת הוא בכך שהיא – כפי שאמר ל"הארץ" אחד הפעילים המובילים אותה, מוחמד חטיב – לא רק פעולה סימלית, אלא פעולה של ממש, בשטח, כנגד מפעל ההתנחלויות וגניבת האדמות הפלסטיניות, ולא רק כתגובה, כראקציה, ביחס אליו, אלא כפעולה הננקטת במקביל לו. מבלי להפחית בערכן של ההפגנות המתרחשות ברחבי הגדה כבר שנים, פעולה זאת איננה עוד הליכה סימבולית אל עבר החומה אלא הקמה של התיישבות, של התנחלות, של ממש, "קביעה של עובדות בשטח", יצירה של המציאות העתידית כפי שהפלסטינים רוצים לראות אותה, וזאת מבלי לפגוע באיש.

כפי שההצהרה המצוטטת מעידה, פעולת ההקמה של באב אל-שמס מאמצת ביודעין את דפוסי הפעולה של ההתנחלויות עצמן: קביעה של עובדות בשטח בלי ליטול רשות מהשלטון (גם אם זה האחרון מתערב לבסוף בפעולה ההתנחלותית והופך לחותמת הגומי המאשרת אותה). בכך היא משיגה שתי מטרות: ראשית, היא איננה פעולת תגובה לשלטון. היא איננה פועלת מול השלטון כלל. היא פועלת מול קהילת המתנחלים עצמם, בחזרתה על דפוסי התנהגותם, ומול הקהילה הבינלאומית. בכך יוצרים יושבי באב אל-שמס את הקהילה העתידית שלהם, האזרחית, כבר עכשיו ובעצמם וקובעים את תנאי הפוליטיקה שבה הם פועלים ושאותה הם, בה בעת, מייצרים. קביעה זאת של עובדות בשטח אינה מכוונת בהכרח להכרה שלטונית שתהפוך את הישוב ליישוב קבע (אף על פי שזו עשויה להיות, אם כל הנסים הנכונים אכן יקרו, אחת התוצאות הסופיות) אלא ליצירה של קהילה מקבילה להתנחלות היהודית–אולי אף להתנחלות היהודית במובנה הרחב, של ההתיישבות בארץ בכללה (ע"ע חומה ומגדל). זוהי האינתיפאדה השלישית.

בנוסף, יש בדפוס הפעולה הזה גם מעין פניה לקהילת ה"אוקיופי" העולמית (והאזורית) שגם על דפוסיה היא חוזרת (באופן שמעיד אולי על הצורך לחשוב מחדש את הפרקטיקה וההמשגה של ה"אוקיופיי"). זוהי הרי פעולת "אוקיופי" אולטימטיבית, ולא רק משום שהיא מתארת עצמה כפעולה ישירה וכהתנגדות עממית על ידי האחזות בשטח, ולא רק מפני שכבר הקצתה אוהל למרפאה או מפני שהיא מתכננת פעולות תרבות ושיחות יומיות על מפעל התתנחלויות, אלא מפני שהיא פעולה של קהילה הפועלת להשיב לעצמה את השייך לה באמצעות יצירת הקהילה הזאת עצמה, באמצעות המצאתה מחדש וכינויה בשם. האינתיפאדה השלישית, אם כן, היא איננה תגובת-נגד, היא איננה דחיה של האחר או של השלטון (אכזרי ככל שיהיה) והיא איננה מלחמת דמים: היא פעולת יצירה של חברה הקוראת לעצמה בשם בעצמה, יצירה של חברה ושל מקום באמצעות האופן שבו היא תופסת את מקומה.

והשם הזה הוא רב-משמעות. "באב אל-שמס" אינו מציין האדרה של איזו יישות פלסטינית מיסטית ומסוגרת בלאומנותה הנבנית כאן מחדש, כפי שניתן, על פניו, לקרוא את הארמז הזה לכותרת ספרו של אליאס ח'ורי. שאמס, דמות האישה שעל שמה נקרא המקום הנעלם באב אל-שאמס ברומן הנושא את אותו השם, איננה עוד דמות אישה ספרותית המשמשת סמל למולדת האבודה. תחת זאת, יש בה, ולכן גם בשם הרומן עצמו, הרבה מעבר לכך.

האפוס הזה, מנסה – לצד טוויית סיפורי האהבה של יונס ונהילה ושל המספר, ח'ליל, ושאמס מתוך טלאיי בדיון של בדיון – גם להתוות את הגבולות הגאוגרפים וההיסטוריים של אל-ג'ליל, לכתוב אותם מחדש על גבי, מתחת ולצד אלו של הגליל. אולם דבר לא נותר במקומו והגבולות הללו לנצח חומקים. ואין בכך משום כשלון, להיפך: הנסיון הזה לבנות מחדש את הסיפור והמרחב של פלסטין מותיר אותה תמיד פתוחה וקשורה אל סביבתה ונמנע בעקשות מלהציב אמת אחת – קבועה, נצחית, עקבית. זהו אפוס של סיפור סיפורים, של "היה או לא היה," ושל עצם המשא ומתן בין הסיפורים השונים. אין בבאב אל-שמס נארטיב אחד: סיפורים שונים נשזרים זה בזה, גם כשהם סותרים או מעידים בעצמם על עובדת שקריותם או מומצאותם; אין דמויות השומרות על אחדותן: שמס הופכת לדמויות אחרות והן בתורן הופכות לשאמס ובכך מעידות כולן על אי-היציבות של זהות ועל האפשרות לחתור תחתיה, לשנות אותה, ליצור אותה מחדש במילה, בשם יצירתי (כאילו הדמויות ברומן נקרעות לפיסות המתערבבות זו בזו כמו שמות האנשים המתערבים בסלה של נהילה); גם אין חיתוך חד בין יהודים וערבים: האם הפלסטינית בעזה, למשל, מתגלה כאישה יהודיה המבקשת לחזור לארץ צורריה בכדי למות שם בשלווה ואילו האישה היהודיה החיה בביתה האבוד של אום-חסן בגליל מתגלה כבת בירות. סמלים ומטאפורות, שאמס למשל, אף פעם אינם מציינים דבר אחד, אינם מתאימים במדויק לאלמנט תאום אחד, נחבא, בדיוק כפי שלעולם אין תאימות של 1:1 בין המפה של אל-ג'ליל הנפרשת ברומן וזו המוכרת לי, של הגליל. מעל לכל, אין כאן אמת אחת: ריבוי המשמעויות משמר תחת זאת שיחה תמידית, משא ומתן, על מה שהיה ועל מה שיהיה.

ברוח זאת, אומר ח'ליל, המספר, שכל אמירה היא מטאפורה, כלומר בעלת שתי משמעויות לפחות, ולכן כל אמירה מצריכה תרגום, כתיבה מחדש (401). ואין זה אלא דרך שמס שהוא לומד שמשמעויות הן תמיד מרובות (437). לפיכך השם "באב אל-שאמס" מעיד, כמו החזרה על דפוסי הפעולה של ההתנחלות–או הכיבוש, האוקיופיינג של הארץ עצמה–על כך שהפלסטינים עדיין לא וויתרו על אפשרות ההדברות והחיים במשותף, על האפשרות לשיחה הכותבת מחדש את ההיסטוריה והמרחב מבלי לקבעם באמת אחת וכל עוד אלה נכתבים על ידי הדמיון הפוליטי המשותף, שבסיסו כבר קיים בספרות הזאת, במטאפורה הזאת, של השער הפתוח לשמש, לשאמס המלמדת אותנו את ריבוי המשמעויות והסיפורים, את השיחה.

מחבר הרומן, אליאס ח'ורי, במכתבו אסיר התודה למקימי באב אל-שמס, כתב: "כשבניתם את הכפר הזה היום, השבתם את פלסטין לפלסטין, נתתם משמעות למילים." בכותרת המאמר, לעומת זאת, הוא מצוטט כאומר שבניית הכפר "השיבה את המשמעות לַמשמעות." איני יודעת אם זאת טעות של תרגום נמהר (ועל כל פנים, על פי ח'ורי, כל אמירה נדרשת שוב ושוב להתרגם), אולם אני סבורה שזהו ההישג הגדול ביותר של המאהל הזה, שאולי יפורק עוד היום: הוא יוצק מחדש משמעות בעצם המשמעות: אותה משמעות של ריבוי משמעויות, של שיח פעיל שבשל ריבוי משמעויותיו ופניו אין בכוחו של השלטון לנהלו ולהגבילו באמת אחת, ושל פעולה המתרחשת בין אנשים ולא מול אותו שלטון.

זוהי האינתיפאדה השלישית. היא מתרחשת מולנו ולא נגד השלטון שלנו. היא הצעה לפתוח מחדש שיחה בפעולה, להכיר בריבוי הסיפורים והמשמעויות, להחזיר את המשמעות לַמשמעות. באב אל-שאמס הוא השם של המקום הזה והשער אליו. הצטרפו לאינתיפאדה השלישית: עזרו להותיר את באב אל-שמס על תילה ועזרו לה לגדול.

במהלך השנתיים האחרונות התפשט בעולם גל של מהפיכות, מחאות, והפגנות על רקע חברתי. הגל הזה מתפרש מצ'ילה לסוריה, מהקווקז לדרום אפריקה-ומגיע עד לסין. הוא לובש ופושט צורה, מציג פנים שונות ובונה במהירות שיאים שונים תוך התפשטותו. הגל הזה מבטא בצורותיו השונות מופעים מקומיים של תופעה אוניברסאלית ברורה, בין אם בקרב הסטודנטים בצ'ילה, האיגודים בסין,המעמד הנמוך באנגליה, העמים הנאבקים במדינות ערב, או קבוצת האינדיגנאטי בדרום אירופה ותנועת ה"אוקיופיי" בארה"ב.

החומר המשותף לכל התצורות השונות הללו הוא זה של ה"ערב-רב" (Multitude). ההמון ההטרוגני שכבש את הכיכרות והרחובות, מגיע מעמדות שונות במרחב החברתי, מרקע ומתפיסות פוליטיות שונות, ולעיתים אף מהגדרת מטרות שונה. כל אלה מקבלים ביטוי בבלוגים  ובציבור בהצפה בלתי פוסקת של תחושות המבטאות כמיהה לשיח של התנגדות.

התנועות מתנגדות באופן נחרץ לכותרות שהמדיה הדביקה להן, כשהיא עושה שימוש בנרארטיבים ההגמוניים שלה. במקום, בחרו אנשי התנועות השונות קודים ממוספרים בעבורן, כגון אוקיופיי מס' 15, מס' 21 או מס' 14,  מה שהקנה להן קונוטציה של פקודות-תוכנה שמריצות תהליך חברתי, במקום הדימוי הרומנטי המתמקד בבנייתה של זירת רומן ספרותי עתידי.  דווקא הקודים האלה תפסו במפתיע את מלוא הבעייתיות של המצב ויצרו חזית נגד צורות שלטון שלא תופסות את עומק המשבר הקפיטליסטי הגלובלי ואת עוצמתו. המשטרים הללו מאמינים שהם נמצאים מעבר להישג ידו של המשבר והשלכותיו.

תנועות הופכות להסטוריות ברגע שהן מעומתות עם ריאקציה. הן מחלחלות למומנטום המייצר מודעות לצורות שליטה ולהתנגדות שאלה מעוררות בהקשר חברתי, תרבותי ופוליטי. בדיוק אז הן הופכות לנראות ולבעלות משך. דווקא המשטרים — המיליטריסטים של מובראק במצרים, קדאפי בלוב, ואסד בסוריה,העריצות של וול-סטריט והבורסה בארה"ב, הרפורמות הנאו-ליבראליות בצ'ילה ובדרום אירופה, והממסד הצבאי-שמרני בישראל, הם אלה שהפכו את התנועות הללו למשהו חשוב יותר מסתם התפרצות של רגשות.

התנועות הללו שואפות לייצר אופוזיציה פוליטית ודורשות את שיקומה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה הצטמצמה  לא רק ל"נעדר" של השלטון הטוטליטרי, אלא גם לנעדר של המטא-דמוקרטיה המערבית, שבה הטכנוקרטיה משתלטת אחרי "סוף ההסטוריה".

הסיבה שבגללה נחוץ פתיח ארוך כזה למאמר על המצב ביוון, היא הצורך לשבור את מחיצות המסך המבודד שהורידה המדיה על יוון מתוך הנסיון לייחד את מצבה ולטעון שהיא מקרה יחיד ומבודד, רחוק מהחוויה המודרנית של הקפיטליזם באירופה וארה"ב. הטיעון של המאמר הנוכחי הוא לא רק שההתקוממות ביוון קשורה לתנועות בכל רחבי הגלובוס, אלא שחשיבותה היא בהמשך היצירה והכינון של האופוזיציה הפוליטית, המשכיות שעשוייה להוביל לתפנית פרגמטית באופן שבו תנועות משפיעות על דרך קבלת ההחלטות ועל הבנתנו את ה"פוליטיקה".

התנועה ביוון והשמאל

חומת ברלין נפלה לפני עשרים שנה והשמאל (ב"שמאל" אני מתכוון לסוציאליסטים הרדיקאליים והקומוניסטים, לא ל"לייבור", לסוציאל דמוקרטים או לליבראלים) כמעט שנעלם מחלקים גדולים של אירופה, אסיה והמזרח התיכון. ביוון המסורת דווקא שמרה על כוחה תודות לנסיבות היסטוריות. במשך המאה ה-20 השמאל היווני סבל קורבנות קשים תוך ההגנה על הדמוקרטיה, כולל התנגדות מזויינת לנאצים בשנות ה-40' ומאבק פוליטי נגד הקו הצבאי בשנות ה-70'. בשנות ה-90' הייצוג של תנועות השמאל הלך והצטמצם לכ-10% מהקולות, אבל אלו מעולם לא איבדו את הלגיטימיות שלהן ואת כוח השפעה שלהן על הציבור, בניגוד למה שקרה בחלקים אחרים של אירופה.

הדוגמה הטובה ביותר לטענה זו היא הנסיון הכושל של הממשלה השמרנית לליבראליזציה של החינוך הציבורי, אל מול ההתנגדות העזה של קהילת הסטודנטים. 98% מהתיכונים והאוניברסיטאות "נכבשו" על ידי המוחים, לעיתים ליותר מחודשיים. בפטראס נהרג מורה בהתנגשויות אלימות עם הימין ושר החינוך נאלץ להתפטר כאשר הרפורמה בוטלה. חשוב מכל, הנוער ביוון גילה מחדש את כוח ההכרעה, את חשיבות מושגי ה"שוויון" וה"אוניברסאליות" בתקופה שקידמה דווקא את ה"אינדיבידואליזם", ה"צריכה" והדה-רגולאציה של היחסים הכלכליים. הנוער הזה הפך לדור העכשווי של המצביעים.

הדור הזה והדורות הבאים נקראים, בצדק, דור העובדים הזמניים (Precarity), והוא מהווה לב לתנועות של שני העשורים האחרונים, דוגמת ה"אינדיגנאטי" (Indignati). בעוד חלקים גדולים של השמאל נותרו נאמנים לאורתודוכסיה הלניניסטית, חלקים אחרים שלו נפתחו לרעיון של פדרציות: סיריזה (SYRIZA- הקואליציה של השמאל הרידקאלי), תנועות המורכבות מקבוצות פוליטיות וחברתיות. השמאל הרדיקלי הכיר באוטונומיה של התנועות שלא יכלו תמיד להתאים למסגרות פוליטיות קיימות וניסה באופן עקבי לאחד קבוצות חברתיות ופוליטיות על בסיס המכנה המשותף של הגנה חברתית וייצור אופוזיציה פוליטית חזקה. המאמץ הזה נתמך על ידי פרוצדורות דמוקרטיות בתוך קואליציית הארגונים ונסמך על מחקר חיוני בנוגע ליחס הפוליטי לשינוי חברתי בחברה העכשווית.

מ- 2008 עד 2012, מתמודדים הפועלים והנוער עם לחצים קשים מכיוונם של כוחות פוליטיים שמרניים, הליבראלים והסוציאל-דמוקראטים, שדוחפים לכיוון של נטישת מדינת הרווחה ושל כניעה גמורה לנאו-ליברליזם. הנשק העיקרי של השמרנים, בקמפיין הזה, הוא משבר הבנקים והחוב הציבורי בדרום אירופה. הזעם שהופנה למשבר האירופאי בא לידי ביטוי לראשונה בדצמבר 2008 בכל ערי יוון והפך בהמשך לענן של פעילות מקומית מסוגים שונים, בין אם בתחום של הגנת הסביבה, דרישת זכויות חברתיות לנשים, מהגרים ומובטלים, אבל בעיקר בתנועות של מרי אזרחי שיצאו נגד צעדי הצנע הלא פופולאריים של הממשלה.

ב-2011 הצליחה תנועת האינדיגנאטי בכיכרות לתרגם את המחאה לפעולה שחרגה מהתחום הפולחני של ביטויי זעם וייאוש אל מול הדיכוי הכלכלי של העם היווני. התנועה הפכה לסדנה הפוליטית הגדולה לייצור כוחות אופוזיציוניים כנגד האורתודוכסיה הנאו-ליברלית. האירועים והשיטות שננקטו בכיכר תחריר או בפוארטה דל סול השפיעו על תחיית ה"אקלזיה של הדמוס" (אסיפת העם).* לאחר יותר מחודשיים, יצאו אלפי אזרחים לילה אחר לילה כדי לדון בבעיותיה של המדינה ולחפש להן פתרון. תנועה פוליטית כזו של "גראסרוטס" (צמיחה מלמטה) הפכה לסף שממנו אפשר לחשוב מחדש על היחס בין תנועה חברתית לייצוג פוליטי.

הקואליציה של השמאל הרדיקאלי (SYRIZA)  הוא ארגון גג פוליטי שמאחד שתים-עשרה מפלגות שנעות מסוציאליזם רדיקלי לטרוצקיזם. סיריזה היה מעורב עמוקות בדיאלוג בכיכרות, ניסה להתערות בו ולשאוב ממנו רעיונות, במקום לשלוט בו. התהליך הזה הביא את סיריזה למקום השני בבחירות האחרונות, ביוני 2012, עם 27% מהקולות. הוא סיפק לתנועות מסגרת אורגנית נדרשת לתהליך קבלת ההכרעות, היינו, אופק פוליטי בר קיימא.

בתגובה, אימץ הממסד הפוליטי את האג'נדה הפאשיסטית, באופן מוחלט, בכך שהפך את נושא המהגרים הלא חוקיים למשנתו המרכזית. ראינו כאן התהוות של פוליטיקה ריאקציונרית שמנסה לייצב את השדה הפוליטי סביב האג'נדה השמרנית ומנסה לחסום כל ביטוי של ייאוש חברתי. גישה זו הובילה לעליית קבוצות נאו-נאציות, בעיקר "השחר המוזהב" של הפרלמנטריזם המפלגתי.

המאמץ לדחוק את רגליהן של סיריזה ושל התנועות החברתיות נמצא היום בשיאו בעזרת קמפיין של השתקה והפעלת לחץ גלוי בכלי התקשורת. בעוד כלי התקשורת הממוסדים משתיקים או מחביאים את הנציגים של סיריזה, תנועת "השחר המוזהב" והקולות הריאקציונריים שמטיפים לחלוקה ושינאה מקבלים זמן מסך חסר כל פרופורציה. המטרה של הקמפיין היא לשבור את הקשר בין התנועות החברתיות והמפלגות הפוליטיות.

שני כוחות שונים פועלים היום ביוון. הראשון הוא כוח אנכי, שיוצא מברלין ומבריסל ומגיע לאליטה השלטת באתונה, ואף לחלק מהשכונות העניות שלה, שבהן הנאצים תפסו אחיזה. הכוח הזה מכנה את סיריזה "התופעה הפוליטית המסוכנת ביבשת" ומנהל מולה מאבק פתוח. הכוח השני הוא כוח של תנועת grassroots קהילתית. הוא החל באופן רוחבי אבל מקבל תפנית אלכסונית כעת, תוך התרגום שלו לרפרזנטציה פוליטית על בסיס השמאל הפוליטי, ומתכוון להיענות לאתגר של ההתנגדות וההגנה על הדמוקרטיה והחברה. הריבוי (multitutde) נכנס עכשיו להסטוריה.

מתיאוס צימיטאקיס (Matthaios Tsimitakis) הוא עיתונאי שחי באתונה, יוון, וחוקר במחלקה לתקשורת ולימודי אינטרנט באוניברסיטה הטכנית של קפריסין. הוא כתב את עבודת המאסטר שלו על האנתרופולוגיה של המדיה. מתיאוס כותב ומדווח עבור ה- BBC ו- Al Jazeera (באנגלית) על נושאים שקשורים ביוון ואחד ממייסדי הבלוג הפוליטי  Greek Left Review אפשר למצוא מאמרים שלו ב-tsimitakis.wordpress.com

אסף אורון

מנקודת התצפית הווירטואלית לגמרי שלי על הבחירות הקרבות אני מבחין בלא מעט בלבול באשר לסקרי דעת הקהל. אפילו אנשים משכילים ואינטליגנטיים כותבים שסקרים הם "סוג של שטיפת מוח", או לועגים לרעיון שמדגם של 500 איש יכול לחזות מה יעשו 4 מיליון.

העובדה היא, שחוץ מכמה יוצאים מן הכלל תעשיית הסקרים האמריקנית – שצריכה לחזות אוכלוסייה גדולה בהרבה – עבדה יפה מאוד בחיזוי בחירות 2012. וגם מי שפישל, די ברור איך ולמה. אז זו הזדמנות להבין איך עובדים סקרי דעת קהל, ומה באמת המגרעות העיקריות של הסקרים הישראלים.

מודל הקובייה

נניח שיש לכם קוביית משחק, ומאוד חשוב לכם לדעת אם היא סימטרית ונוחתת על כל 6 צדדיה באותה תדירות. איך תבדקו? פשוט מאוד, תטילו אותה הרבה פעמים ותרשמו את התוצאות בטבלה. אם מספר הפעמים שכל צד יצא הוא דומה למדי, כנראה שהקובייה סימטרית. אם לא, אז לא.

טוב, אבל כמה פעמים צריך להטיל את הקובייה? ברור ש-5-6 פעמים זה לא מספיק. גם לא 10-20. אבל האם 100 זה מספיק? האם 1000? או מיליון?

תורת ההסתברות יכולה לענות על השאלה בקלות, בהנחה שהטלות הקובייה הן באמת אקראיות לגמרי, זהות אחת לשנייה מבחינת התהליך האקראי, ושהתוצאות לא משפיעות זו על זו. ברור, אלה הנחות דמיוניות ואופטימיות – אבל אם הן נכונות אפילו בערך, התשובה היא קירוב טוב מאוד למציאות. אפשר להיות די בטוח שאחוזי ההופעה של צדדי הקובייה השונים מתוך סך כל ההטלות, מייצגים את התמונה האמיתית לגבי תכונות הסימטריה שלה, פלוס-מינוס טעות אקראית. הגודל היחסי של הטעות האקראית הזו הוא הופכי לשורש מספר ההטלות. אחרי 100 הטלות, הטעות היא בסדר גודל של 10%. אחרי 1000 הטלות, 3% – ואחרי מיליון הטלות, 0.1%.

ועכשיו לנמשל. הטעות האקראית של הקובייה בדוגמה שלנו, היא בדיוק אותה "טעות דגימה" שמדווחים בסקרים. רגע, מה קורה פה? אנשים לא מצביעים בהטלת קובייה. טוב, חלק אולי כן. אבל הרוב לא. אז מה הקשר?

נכון, ההצבעה לא אקראית. מה שאקראי הוא אל מי יתקשרו הסוקרים. עם כמה הנחות די פשוטות (שנדבר על חלקן אח"כ), לא צריך יותר מכמה מאות משיבים כדי לקבל תמונה כללית על התפלגות כוונות ההצבעה באוכלוסייה כולה, בקירוב של אחוזים בודדים.

ובכל זאת, יש שתי בעיות מבניות בסקרים הישראלים ובצורת הדיווח שלהם.

צריך לדווח דיווח מלא, כולל מתלבטים – ולא מנדטים תוך מחיקת המתלבטים

לקח מעניין שנלמד מהבחירות האמריקניות האחרונות, הוא שכמות המתלבטים גדולה בהרבה ממה שמדווחים לסוקרים. לכאורה על-פי רוב הסקרים היו פחות מ-5% מתלבטים. אבל סקר מיוחד של חברת ראנד (אין קשר לע' ראנד המטורללת), שחזר וסקר באופן יומיומי את אותו מדגם בן כ-3000 אזרחים, הראה תמונה אחרת. כשמסע הבחירות התחמם, הגרף של ראנד התחיל להשתולל. הוא הגיע לתיקו בין המועמדים, ואז במהלך ספטמבר טיפס ל-8% לאובמה – רק כדי לצנוח לפחות מ-2% תוך שבועיים אחרי העימות הראשון האומלל. אחר-כך אובמה התאושש, והסקר הזה (שרבים פקפקו בשיטה החדשנית שלו) גמר את מסע הבחירות עם חיזוי מדויק ביותר: ניצחון של 3.3% לאובמה (ההפרש הסופי: 3.8%).

תנודות כאלה בתוך אותה קבוצה של נסקרים, לא נוצרות מאחוזים בודדים של מתלבטים. אז אחוז המתלבטים האמיתי בארה"ב היה גדול לפחות פי שניים ממה שחשבו כולם. ועכשיו לארץ: ממה שקראתי (ולא ראיתי יותר מדי מידע, רוב הסקרים בארץ לא משתפים) שבועיים לפני הבחירות היו בסקרים עדיין 20-30% מתלבטים. זה המון. ובהתחשב בלקח של ארה"ב, יכול להיות שהאחוז אפילו גדול יותר.

במצב כזה, לקחת רק את הלא-מתלבטים ולהתחיל לחלק "מנדטים" בשביל לצייר גרפים יפים באינטרנט, זו בדיחה. מאחר ומה שקובע באמת את יחסי הכוחות הוא גודל הגושים, הסוקרים צריכים להתאמץ קצת יותר – ולברר עם כל מתלבטת ומתלבט, אם הם מתלבטים בין מפלגות מאותו הגוש, מגושים שונים, או מתלבטים אם להצביע בכלל.

נכון להיום, תמונת המצב של הסקרים מסמנת כ-65-70 “מנדטים" לגוש הימין. אבל אם רוב המתלבטים בעצם מתלבטים בין מפלגות שמאל-מרכז, ואם הם בכל זאת יצביעו בסוף, יכול להיות שהימין בכלל ייפול מתחת ל-60. ואם ההיפך נכון, אולי הימין עובר את ה-75. המידע הזה נמצא בקצות האצבעות של חברות הסקרים – ואולי הן כן מספקות אותו למפלגות – אבל הציבור נשאר רק עם גרפי המנדטים הצבעוניים והמטופשים.

הנחות וגורמי תיקון: מה עובד ומה לא

כדי שסקרי בחירות באמת יעבדו כמו הטלת קובייה, צריך ש"הנחת ספר הטלפונים” תעבוד, כלומר שהאוכלוסייה הכללית אליה הסוקרים יכולים להתקשר פיזית, היא מייצגת מספיק. הרקורד של ארה"ב 2012 מוכיח שלסוקרים שדילגו על טלפונים ניידים היתה טעות גדולה יותר לטובת רומני .

עוד בעיה היא שבימינו רוב רובם של האנשים אליהם מתקשרים, מסרבים לענות או פשוט לא נמצאים בבית. האם אלה שכן ענו הם מדגם מייצג של כולם? לא. השאלה המעניינת, היא האם אלה שלא עונים שונים מהותית בדפוסי ההצבעה שלהם מאלה שכן. בישראל באופן די מסורתי הסקרים נוטים להמעיט בביצועים של ש"ס והמפלגות הערביות, ולהגזים בביצועים של מפלגות הימין הקיצוני (שתומכיהן כנראה ששים לענות לסקרים יותר מרוב האחרים).

בכל מקרה, אחרי שגמרו לדבר עם מי שכן טרח להשיב, הסוקרים יכולים למצוא את עצמם עם מדגם שיש בו רק נניח 10% מהפריפריה, כשהם יודעים שבעצם גרים שם 20% מהאוכלוסייה (אני סתם זורק מספרים). מה עושים? מכניסים גורם תיקון: מכפילים את כל המספרים בטבלה מן המגזר הזה פי 2, כדי שיתאימו לשיעורם באוכלוסייה. גורמי תיקון כאלה – לפי נתונים דמוגרפיים ידועים ממפקד האוכלוסין – הם מקובלים ומקצועיים. הסקר של ראנד השתמש בהם לכל אורך הדרך, והוא לא היחיד.

מתי מתחילים להסתבך? כשמכניסים גורמי תיקון לפי ניחושים על התנהגות פוליטית. בארה"ב זה קרה בשתי דרכים. חברת ראסמוסן, חביבת הימין, תיקנה את התוצאות לפי אחוזי ההשתייכות המפלגתית של הבוחרים בבחירות 2010, בהנחה שהשתייכות מפלגתית היא נתון פיזי בלתי משתנה, כמו צבע העור. זו שטות מוחלטת, וראסמוסן נפלו על הפנים. תיקון שני ונפוץ יותר היה למחוק מן הדיווח את "הבוחרים הלא-בטוחים". הכוונה לא למתלבטים, אלא לאנשים שאומרים שהם יצביעו (נניח) אובמה, אבל הסוקרים "יודעים" שהם בעצם לא יטרחו להצביע. תיקון "הבוחר הבטוח" תמיד הוריד לאובמה כמה אחוזים בסקרים – ובסוף התברר כחארטה בארטה. בסופו של דבר, אם מישהו אומר לך שבוע לפני הבחירות "אני מצביע איקס”, הדבר הבטוח יותר לעשות הוא לדווח "איקס”, ולא להחליט בשבילו שהוא לא יצביע.

כמו שאני מכיר את הראש הישראלי (יש לי אחד כזה עלי כאן), אני מנחש שהסוקר הישראלי הממוצע לא יכול להתאפק מ"לתקן" ו"לשפר" את התוצאות הגולמיות, בסגנון ראסמוסן ואף גרוע מכך. נוסיף את הקשיים האובייקטיביים – אוכלוסייה שהיא פסיפס של שבטים שכל אחד מהן נאמן לשתיים-שלוש המפלגות שלו – ונקבל אתגר שניתן להתגבר עליו או דרך העלאת גודל המדגם (ים כסף!) או בקומבינות. מה השאלה בכלל? ברור שקומבינות.

רמז לטריקים של הסוקרים אפשר לראות מיציבות המנדטים המדהימה של "המפלגות הערביות". כמעט בכל אחד מעשרות הסקרים שהתפרסמו בארץ, הסכום שלהן עומד על 11 מנדטים – בדיוק כמו עכשיו. בינתיים כל שאר המפלגות מתנדנדות 2-5 מנדטים לכאן או לכאן. אז יכול להיות שסוקרים רבים עדיין לא כוללים ערבים במדגם – או שהם מפעילים כזה תיקון דומיננטי, שהסכום של המצביעים הערבים תמיד חוזר לאותה נקודה. סיפור דומה קורה כנראה גם עם יהדות התורה.

החדשות הטובות בקשר לסקרים הן שמספיקה מערכת בחירות אחת, וחברה אחת שמקפידה יותר על מקצועיות ועושה צחוק מכל השאר שנופלות על הפנים, כדי שכל התחום יתיישר – או לפחות, כדי שחלק מהסקרים יהפכו אמינים יותר. זו בדיוק הדרך בה התחום התפתח.

טוב, ועכשיו יאללה לקלפיות.

יובל בן עמי

בירושלים אחז בי כאב-גרון
לילי, עמוק, אולי אנגינה,
ברחוב הנביאים. בדיוק כשרציתי.
את ירושלים. ירושלים
אוזלת לי. בקרוב בנט
יוציא אותי מחוץ לחוק, ואז איפה עזורה ביום
איפה השוק בלילה
איפה שער של פרחים איפה
אפילו הדוידקה הזאת, אפילו מרכז כלל.
אפילו עליהם אני בולע רוק.

נולדתי לתוך בריכת אדרנלין
ואז גילו שהבריכה בכלל במקום אחר
זו שזיהו קודם, זו שליד המסגד
זו בכלל לא בריכת השילוח וירושלים
שלתוכה נולדתי היא בכלל וושינגטון
שאליה הגעתי כשעזבנו את
ירושלים. היא בכלל וושינגטון על חומותיה, היא בכלל
מקל של ארטיק בתעלה.
היא פיצה רימיני,
רמות אשכול.

בואו נדבר שניה על הכעס הזה. לא,
בואו נדבר עליו כי אין כעס כזה בעולם
בעולם אין כעס כזה, בכל העולם,
בכל העולם כולל שווייץ.
כשהייתי ילד באו אלינו אורחים
משווייץ. הם ישנו בחדר של מיכל. בחוץ, מעבר לגבעה
היה הר של פליטים.
מחנה שועפאת, עיר ברקת רעה, והלילה אני הולך
למחנה יהודה לאכול פיש אנד צ'יפס
כי פיש אנד צ'יפס זאת מנה פשוטה

וחוץ ממנה – כלום לא. היום בתמול שלשום.
ישבתי מול דוקטורנטית בריטית למדעי
הסכסוך. היא אמרה לי: אתה מאוד רגשי.
היא אמרה לי: הבוקר פגשתי אחד פעיל בארגון
שתומך משפטית
והוא היה הרבה יותר
לקוני. או, והנה אני הלילה עם הפיש אנד צ'יפס באיזה בר
ליד אחת מנהריה ששוקלת להצביע לבנט
בקטע של למי עוד וחושב
שבעולם אין כעס כזה בעולם
אין ובאברם יש ג'ז.

טוב, הפסקתי לעניין את ההיא וברצוני
לדבר על מה שמעניין אותי: אותי מעניינות
המרפסות, מעניינים המעקים, האבנים. והשיכונים
שלא בנויים מאבנים
אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא
מבטון בטון בטון ואותי מעניין מחר.
פעם – מירושלים אי אפשר היה לראות
את העולם, גם היום לא.
ומלמדים אותנו לא לחשוב על העתיד,
שזאת שורה שהיא לא שיר.

אבל כל השיר הזה לא שיר. המצביעה של בנט אומרת שאני
חייב להביא לעולם ילד. כי השיר הזה הוא פיצוי, היא אומרת.
אתה חייב ילד, אומרת.
אני אומר: הייתי ילד, בירושלים
עם כאב גרון, בדובון של אתא,
במדרחוב. אני יודע מה זה
ילד ואם יהיה לי ילד, הילד יגדל ויראה תמונה של
כדור גומי בעיתון, חתך רוחב. ילד לא אוהב שמשקרים לו
יהיה לי ילד והילד יראה מתכת. ופתאום ירושלים
לא תהיה ירושלים.

היא תהיה טורינו, היא תהיה סוואלבארד,
ואחר כך, כשימצא שיש ירושלים והיא עיר
ישוב אליה דרך שער של פרחים
ויעשן נרגילה בבאב א-חותה עם זקנים.
ואז יבוא איזה חיוך.
חיוך עם משרד חינוך,
חיוך כזה, שכדור שחור לחוץ בין שיניו.
והכל יהפוך לכאב גרון. ישאר רק לילה אחד, בשוק.
אני
מבין את רותי

שלא רוצה ילד. אני מסביר את רותי והיא אומרת
שאני אמיץ. מצביעה של בנט, מנהריה במקור,
עוזבת את הבר, חוזרת לשומרון.
אני נשאר כאן עם בירה מקומית ויש מקום אחד
שאליו אלך הלילה. חייב לבחור
מקום אחד כי באמת כבר מאוחר
והגרון ירוי, הכל דלקת ושגיאה.
חייב מקום להיפרד ממנו, אחד,
מקום בעיר שלי
שהיא חסרת זכוכית.

אם יש דבר שלא חסר בה זה לאן ללכת.
יש קבר יאסון עם פירמידה
בין שיכוני-כתמי-כבד-לחם-ללא-שמרים.
ויש בית לחם, שם נוחר חוסאם
מה שחסר זה איפה להישאר
ושיר שיושר על כולם,
שיר שישירו כולם,
בלילה כשהם אינם, בלילה הזה כשאלוהים שוב
לא קיים.
וכיפת הזהב

היא כיפת סלע כרגיל וכיפות ברזל
לא מאמינות לעצמן. גם אני לא לי. את הדובון פשטתי.
לקבר יאסון לא הלכתי. הלכתי לאכסניה, לשירותים
וקראתי שם אריזה של כובע אמבט
אמריקאי. One size fits most, כתוב עליה
ועלי הכל גדול, אז אקטין
את ירושלים, אהפוך אותה לחדר ריק
ואת הכעס לכאב גרון
ואלך לישון בבגדי, כי קר
ושלא יבוא מחר.

דימויים: פרטים מתוך "השליח", עבודת וידאו של דניאל קיצ'לס. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

יריב מוהר

"אני? אני מחר מצביע לשמאל אם רק אתה מראה לי שכל הסיפורים היפים שהוא מספר יכולים לעבוד", שיחה אקראית עם אדם שהאינטרס החומרי שלו, ורצונו בשלום, תואמים את האג'נדה המכונה "שמאלית". לימין מספיק לשכנע שהוא רע הכרחי בעוד שהשמאל צריך להצליח ולשכנע שהוא טוב אפשרי.

השמאל המובהק צפוי להישאר עמוק באופוזיציה למשך שנים ארוכות. ייתכן ויקרה נס, או תהפוכה בסדר גודל היסטורי, שיישנו זאת, אבל בואו נשאר רגע בתחומי הריאליות: כעת אפילו "הגוש" השמאלי כולו, על הרחבותיו האידיאולוגיות הנזילות, לא קרוב לדגדג את שערי השלטון. שלא לדבר על שותפות יהודית-ערבית שמעולם לא הייתה באמת חלק מהמשחק.

אז מה, להתייאש לחלוטין מפוליטיקה פרלמנטרית?

לא! לטעמי צריך להצביע, ולנסות להערך לקרב בלימה על עקרונות בסיסיים של דמוקרטיה. אפשר אפילו לחזק מפלגות קטנות או להתפקד לגדולות ולנסות להשפיע מבפנים. אבל את רוב האנרגיה והתקווה יש לכוון למקום אחר לחלוטין – לבניית הוכחה שמודל של שיוויון ושותפות יכול לעבוד בזעיר ענפין; שהוא יכול לשלוט, לנהל, לייצר, לפייס סכסוכים ולהשיג ביטחון. רק במקום לעשות זאת ברמת המדינה – משם הודרנו ע"י הבוחר\ת הישראלי\ת – יש לעשות זאת ברמה מקומית יותר.

רוצים לדרוש שינוי במדינה ושיהיה לדרישה סיכוי לשכנע? הראו שינוי חיובי במודל מוקטן של המדינה!

בקצרה – זהו פרויקט של ליצור מדינה בתוך מדינה; אומה בתוך אומה. והוא כבר מתרחש, רק עוד לא תופש את עצמו ככזה. ממערכת חינוך דו-לאומית [רשת בתי הספר של יד ביד] ועד מפלגות דו-לאומיות וסוציאליסטיות [דעם וחד"ש] נרקמים פה מוסדות, ואתוס, שמציעים חלופה מעשית, שגם עובדת בשטח – לפעמים טוב יותר, לפעמים טוב פחות – למדיניות הנוכחית. מקואופרטיבים ועד ועדי עובדים, יש פה גם מוסדות כלכליים חלופיים לשמאל. את עיקר האנרגייה צריך להשקיע בבנייה של המוסדות הללו.

אלט-נוילנד – הפנטזיה האירופצנטרית הנאיבית והמניפסטית – אאוט; אלט-דאוולה – הבנייה מלמטה של מדינה-מודל, של מודלי משילות ערבים-יהודיים שיתופיים וסוציאליסטיים – היא התקווה האפשרית הבאה.

הרי איך נשכנע אנשים שסוציאליזם טוב למדינה כולה אם הוא לא מיטיב בפועל אפילו כשמיישמים אותו בקבוצה קטנה? איך נראה שכלכלה דמוקרטית ושיתופית יותר יכולה להתקיים לא רק במתכונת הייוונית-אסונית? איך נראה שמודל דמוקרטי כזה יכול לייצר כלכלה בריאה וברת-קיימא ברמת המדינה אם לא נצליח להפריח ראשית קואופרטיב קטן?

ואיך נצליח לשכנע שפוליטיקה יהודית-ערבית משותפת ברמת המדינה אינה איום קיומי אם לא נראה זאת ברמת השכונה או העיר המשותפת? איך נראה ששיתוף ערבים במשילות לא מאיים על הלגיטימציה של ההגדרה העצמית ליהודים, אם לא נצליח לייצר, ברמה קטנה יותר, פוליטיקה יהודית-ערבית שיודעת לכבד את האחר ואת רגישויותיו וזכויותיו הקולקטיוויות, משני צדי המתרס? איך נצליח לשכנע שוויתור על הגמוניה יהודית איננו התאבדות אם לא נוכל לייצר מודל שימחיש מה קורה אחרי נפילת יחסי הכוח; אם לא נדגים מה קורה בגוף בו אין הגמוניה יהודית; אם לא נראה כי בגוף כזה חל לא היפוך של יחסי הכוח אלא שיתוף פעולה ושיוויון?

איך נצליח לשכנע שדמוקרטיה איננה נחלתם של בורגנים אירופאים אם לא נצליח לשתף את המודרים בדמוקרטיה מהותית בזעיר ענפין, למשל בקבוצות פעולה דמוקרטיות, כך שאמונם בשיטה הדמוקרטית אכן יעלה והיא תיהיה יקרה להם ולא מנוכרת להם? מה נתנה הדמוקרטיה הליברלית הקלאסית למוחלשים והרעבים, אלו שהשיוויון בפני השוק ולא בפני החוק הוא שמטריד אותם בעיקר?

ואיך זה נשכנע שתפישת הביטחון השמאלנית יכולה לתת ביטחון ברמת המדינה אם לא נצליח לייצר ביטחון קודם כל, למשל, בין שני יישובים, ערבי ויהודי, בגליל? אם לא נצליח לייצר את הביטחון הזה שלא באמצעות דיכוי,הדרה כלכלית-תרבותית, אתנוקרטיה והצבת גדרות? אם לא ניקח פרויקט כזה כמודל לדוגמא ונראה כיצד אפשר להנמיך את האלימות למינימום במזעור האמצעים הכוחניים? הרי לא נוכל לשכנע שברמת המדינה נצליח יותר. יהיה עלינו קודם כל להראות, ולפתח, תורת ביטחון שמאלנית. למשל לפתח יישום חכם של כוח מוסרי במקום כוחני ברמה המקומית של חיכוך בין יישובים; יישום של הגברת השיוויון (או לפחות המאבק הסולידרי לקיומו למול השלטון), טיפול בבעיות חברתיות יחד, הכרות עם האחר, חינוך, מאבק באבטלה ובעוני, דיאלוג וגם יחסים של הוגנות-קשוחה בין הצדדים שיכולים להתפתח לחיבה פוליטית.

עדיין לא הצלחנו בכך מספיק. עדיין לא שכללנו והפרחנו את המשילות, הכלכלה, ההכרה הקולקטיווית ההדדית והביטחון ברמות המקומיות מספיק כדי שייקחו אותנו ברצינות בבחירות על ניהול המדינה כולה. זה לא פייר, הימין לא נדרש לכך. נכון. אבל הימין הצליח לשכנע שהוא רע הכרחי בעוד שהשמאל לא הצליח לשכנע שהוא טוב אפשרי.

אלט-דאוולה – מדינה חדשה/חלופית, בתצרוף של גרמנית וערבית, היא האפשרות להרוות את האידיאולוגיה בפרקטיקה ולא במניפסטים; לקודד את האידיאולוגיה בהיגיון המעשי של היומיום של אנשים רבים ולא לבוא ולספר להם שיהיה טוב יותר כשייבחרו באופן זה או אחר. זו לא הבחירה שלהם שאינה ראציונלית, כמו שזה הציפייה שאנשים יאמינו למניפסט יותר מאשר לניסיונם הפרקטי. לאחר העברת חוק הדיור הציבורי של רן כהן קפצה התמיכה במרצ בקטמונים; אם הקפאתו ע"י חוק ההסדרים נזנחה שוב התמיכה הזו. מרצ לא הראו יכולת פרקטית לסייע למרות הרצון הטוב, ובוודאי שלא הראו יכולת פרקטית לייצר ביטחון במקום שעדיין מוטרד מהטרור לא פחות מאשר מהשכר המתדלדל.

כ-1000 הרוגי טרור בשנים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה אינם תודעה כוזבת; הם מראים על כשל בלייצר ביטחון ותורת ביטחון שמאלנית שעובדת. כשל בלייצר תורת ביטחון שיכולה לעבוד גם במקרה של כשלון ההסכמים הגדולים; שיכולה לעבוד גם במצב שהקונפליקט נמשך או שההצהרה על סיומו לא מחזיקה מים. כי קונפליקטים לא מסתיימים בהסכם אלא בשינוי של מדדי אי-שיוויון מורכבים ורבים. הביטחון השמאלי לא אמור להיות מיועד למנוע או לדכא קונפליקט. הקונפליקט חשוב וחיוני גם בשלב של אחרי הסכמי שלום בין אליטות "נחמדות", הסכמים שנחתמו לרוב בהתעלם מצרכי מוחלשי שני הצדדים. להבדיל הביטחון השמאלי דרוש על מנת שהקונפליקט החיוני לא יזלוג מהזירה האזרחית, או לכל היותר מלחימה תחומה, לעבר מחוזות של מעגל דמים אזרחי. והרי קונפליקט מדמם בין אזרחים מושך אותנו לחשוב במושגים של הכנעת אויב ולא של פתרון בעייה הנוגעת לכולנו. בקצרה "שלום", "הסכם", "הידברות" – אלו לא יכולות להיות מילות קסם שפותרות אותנו מהצורך לבחון איך מקדמים בפועל ביטחון במקרה שאמצעים אלו כושלים או נתקעים ותוך כדי המשכו החיוני של הקונפליקט.

בלשון המרקסיסטים יש להתמקד בשלב הפרקסיס של כינון האידיאולוגיה. ועוד יותר מכך זה צריך להיות פרקסיס יצרני יותר מאשר מחאתי – רה-קונסטרוקציה הכוללת קואופרטיבים רווחיים; ועדי עובדים ועובדות המגינים על העובדות (מבלי לשתק את החברות המפרנסות אותן, אלא מתוך השתלבות האינטרסים שבין הגוף היצרני ובין מי שמייצרות ומייצרים); קבוצות פעולה באוכלוסיות מודרות ומוחלשות המציעות מלמטה מודלי משילות שיתופיים ודמוקרטייה; מסגרות פוליטיות דו-לאומיות המכבדות את שני הלאומים (והמצליחות לראות גם בלאום הדומיננטי, ובלאומיות המלווה אותו, יותר מאשר את פרצופה של הגמוניה דכאנית ובלתי-לגיטימית); מסגרות פוליטיות דו-לאומיות שמצליחות גם לקדם דברים – ראשית שיתוף אמיתי ושבירת חומות מנטליות, ואח"כ שורה של נושאים אזרחיים.

בקבוצות מאהלי האין ברירה שהשתתפתי בהן בעת המחאה החברתית, התגלעו מתחים בין החברות\ים מהשכבות המוחלשות ואף בין הפעילות\ים שלא פעם גלשו לאלימות קשה, כולל ניסיון דקירה, מכות ואיומים ברצח. מה שהצליח לעיתים למנוע את האלימות היה רק השלטון, כלומר ה"שלטון" המקומי של הקבוצה, המשילות שלה, אותם נשים וגברים שלקחו אחריות על הסיטואציה והפעילו את חברי הקהילה לפעול נגד התוקפנות [ולעיתים אף השתמשו בלית ברירה בכוח פיזי כדי למנוע אלימות]. התארגנות מהסוג הזה, שהיא מעין משילות עצמית, נדרשה לעיתים בעיקר בשל מקרי אלימות, הטרדות מיניות, הזרקות הרואין מול ילדים ואיומים, כלומר בשל "הסוגיות הביטחוניות" הפנים קבוצתיות. וכש"הסוגיות הביטחוניות" במאהלים היו חמורות, כמו במקרה של ניסיון דקירה, הן האפילו על המאבק החברתי של המאהל או הקבוצה. העתק עצוב של המצב במאקרו. הפתרונות וצורות המשילות המקומיות שהתפתחו בקבוצות אלו, ככל שהיו טובים יותר, כך הפיחו יותר אמונה שהתקווה השמאלית יכולה לקרום עור וגידים של ממשות בקבוצה, ומכאן גדל הסיכוי שגם ברמת המדינה.

בתצלומים:  מתיישבים מזכרון יעקב מתארחים בכפר צברין ב-1940 (לפני הריסתו בנכבה). תצלום: זולטן קלוגר.

בזיקה להתפתחויות הפוליטיות האחרונות ולעלייתה של מפלגת הבורגנים "יש עתיד", אני מביא את המאמר "מהפכה בורגנית" שנכתב לפני כחצי שנה. ימים יגידו אם הפגנתי אופטימיות מוגזמת – כרגע נדמה שכן. אבל אפשר לקוות שההיסטוריה לא נגמרת בז'ל של יאיר לפיד; ואחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו "תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

המאמר נכלל בקובץ "קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי [2011-]" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת אריאל הנדל ואחרים. הקובץ כולל 90 מאמרים, שלהגדרת העורכים מבקשים להמשיג את המחאה החברתית של 2011, ואת השינויים שחוללה בסדרי השפה והמחשבה.

מהפכה בורגנית

מאז דעיכת הגל הראשון של המחאה החברתית בחורף 2011, הדגישו כמה מבקרים בשמאל את אופיה הבורגני ואת הפרופיל הסוציולוגי המבוסס של מנהיגיה. בין השאר טענו מבקרים אלה כי המפתח למחאה הוא "מצוקת האחוס"לים", תוך שימוש במושג שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג לציון האליטה הוותיקה (ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים לאומיים"). עודד היילברונר תיאר את המחאה כ"קרנבל של צעירי הבורגנות". יהודה שנהב הרחיק לכת וטען כי המחאה קידמה "שיח רפובליקני ניאו-ליברלי", ומשה צוקרמן התלונן כי "במשך כל המאבק לא דיברו על קפיטליזם", מכיוון שמעמד הביניים "לא רצה לצאת כנגד השיטה שהוא אמון עליה". איריס חפץ גרסה כי מובילי המחאה לא מרדו מעולם בסדר שהנהיגו הוריהם המבוססים: "בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה".

זיהוי המחאה כתנועה המייצגת את שאיפותיו של "המעמד הבינוני" החל כבר בימיה הראשונים. התקשורת הצמידה לתנועה את הכינוי "מחאת מעמד הביניים" מראשיתה, והיא הוצגה כתוצאת התהליך המתמשך של "שחיקת מעמד הביניים" שחוקרים ואנשי ציבור התריעו מפניו במשך יותר מעשר שנים. גם דובריה של המחאה עצמה תיארו אותה במקרים רבים כקריאת מצוקה של מעמד הביניים, מה שהתבטא בשלטים שהונפו בהפגנות ובמאהלים ובנאומים שנישאו בעצרות.

בד בעת, גם מתנגדי המחאה – דוברי השלטון ומבקרים בלתי תלויים – תייגו את משתתפיה בקטגוריות המזוהות עם המעמד המבוסס – כלומר כבורגנים, תל אביבים ואשכנזים. זכורות למשל הטענות ש"כולם ברוטשילד עם סושי ונרגילות", או ש"פשוט סבתא שלהם לא הורישה להם דירה ב[רחוב] בזל".

נשאלת לפיכך השאלה: אם המחאה הציגה את עצמה מלכתחילה כמחאת מעמד הביניים, מדוע זיהוי זה הוטח במשתתפיה כהאשמה מעליבה? נראה שאחת הסיבות לכך היא שבנקודה מסוימת בקיץ, כאשר ההפגנות וערי האוהלים החלו לצבור תאוצה ולאיים על הלגיטימיות של הממשלה, עברו רבים ממשתתפיה לתאר את ההתרחשות כ"מהפכה". כמה שבועות אחר כך, כאשר התקוות לשינוי משמעותי של המערכת החברתית והפוליטית התפוגגו, הופנתה האשמה בכישלון לשיוכם המעמדי של מובילי המחאה. ביטאו זאת למשל כותבי הבלוג Young Ethiopian Students, שטענו כי "תביעות המחאה ביקשו ליצור אוטופיה ללבנים, ממנה הודרו האזרחים המדוכאים באמת", וש"ילדי רוטשילד" נמנעו מלגלות סולידריות רדיקלית עם ערבים, מזרחים ואתיופים – "הקבוצות היחידות שבלי שיוסדרו תביעותיהן הטבעיות, להיות בני אדם חופשיים, לא תוכל להיקרא שום תהלוכה, המונית ככל שתהיה – מהפכה".

ניתן למצות ביקורות אלה בטענה שהמחאה החברתית ביטאה את שאיפותיה של הבורגנות הישראלית. ומכיוון שהבורגנות היא המעמד השולט במשטר קפיטליסטי, סוכני המחאה לא שאפו באמת ובתמים לערער את המשטר, אלא לכל היותר לשפר את מצבם. ואכן, יש מקום לשאול: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בשפה מסורתית יותר: האם הפרולטריון אינו הכוח החברתי היחיד שיכול לחולל מהפכה?

בתגובה לטענות אלה, היו שטענו כי המחאה כללה גם קבוצות רבות שאינן שייכות לאליטה האשכנזית, ואף הצמיחה מנהיגות מזרחית וערבית במאהלים בפריפריה ובשכונות. נטען גם כי הזיהוי של המחאה כבורגנית מתעלם מפערים מעמדיים גדלים והולכים בתוך הקבוצה ההגמונית-לשעבר, ומהפיכתם של רבים מבני המעמד הבינוני, בעיקר צעירים, למשוללי עתיד כלכלי.

*

מבחינה זו, הן הביקורת על המחאה והן התגובות לביקורת יוצאות מאותה נקודת הנחה, שיש קשר הכרחי בין מידת הדיכוי למידת הרדיקליות, ולפיכך הן תולות את חוסר ההצלחה של המחאה להשיג שינוי פוליטי מהותי בקרבתם המעמדית של הסוכנים לזרם המרכזי של החברה. כנגד ההנחה הזאת אפשר להעלות כמה השגות. השגה מעשית תזכיר שגם מחאות שהובלו בידי קבוצות מודרות ומדוכאות כמו ערבים ומזרחים לא נחלו הצלחה של ממש ברמת ההישגים הפוליטיים. בכל מקרה, ספק אם אפשר להקיש מהכישלון של מחאה על מידת ההצדקה שלה.

יתר על כן, ביקורת שתרה תמיד אחר קולם של "המדוכאים האמיתיים" נשענת לא פעם על שתי דעות קדומות מנוגדות: מצד אחד על מודל נאיבי ורומנטי של שינוי חברתי, ומצד שני על תפיסה מטריאליסטית נוקשה של אינטרסים. היא מתעלמת מהניגודים החדים וממגוון האינטרסים בתוך "קבוצת המדוכאים" המדומיינת, ואף מהאפשרות שהשלטון הנוכחי מייצג גם רצונות אותנטיים של חלקים מתוך הקבוצות המרוששות מבחינה כלכלית.

הדימוי של מחאת המדוכאים גם לא מתאים לניסיון ההיסטורי. מאז אמצע המאה העשרים לכל המאוחר, מעטות תנועות המחאה ההמוניות במדינות מתועשות שלא הובלו על ידי המעמד הבינוני – בפרט תנועות הסטודנטים השונות משנות השישים ואילך. סדקים נוספים בביקורת זו מתגלים כאשר בוחנים את תנועת המחאה הישראלית בהקשר שבו פרצה – כלומר תוך התייחסות לתנועות מחאה ברחבי העולם לאורך שנת 2011 ו-2012. בין אם נתייחס למחאות שהתרחשו במדינות מערביות – ספרד, ארצות הברית, צ'ילה, קנדה ואחרות – ובין אם נכלול גם את המהפכות במזרח התיכון, נראה שרוב השחקנים הפעילים במחאות אלה השתייכו למעמד הבינוני ולא למעמדות המרוששים ביותר.

בעשורים האחרונים, על רקע הגלובליזציה ועם עלייתן של תפיסות פוסט-מרקסיסטיות להמשגת שליטתה של המדינה, צומח בקבוצות שמאל בעולם מגוון רחב של מודלים מהפכניים שאינם מבוססים עוד על התקווה למהפכה שתפרוץ מהמעמדות המדוכאים.

כך למשל, מחברי המניפסט Ceci n'est pas un programme מקבוצת Tiqqun יוצאים נגד הרדוקציה הכלכלית של תפיסות מרקסיסטיות שונות. במקום מעמד העובדים הם מבקשים להציב סובייקט רחב יותר הנושא לדבריהם את הדחף המהפכני. לפי המשגתם של מחברי המניפסט, הכוחות המתקוממים בימינו אינם נאבקים עוד נגד הבורגנות אלא נגד המבנה החברתי עצמו.לטענתם, המשטרים  המכונים "סוציאליסטיים", ובראשם ברית המועצות, לא שאפו לבטל את ההון אלא רק להעביר אותו לניהולו של המעמד העובד, ובכך בעצם להטמיע כל אדם במערכת קפיטליסטית טוטאלית. במקביל לכך, פנייתם של איגודי העובדים והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נגד המהפכות של שנות השישים והשבעים סימנה קרע בין הכוחות המתקוממים ובין "המסורת המהפכנית" עצמה, שהותירה אותם יתומים. כעת אין עוד זהות מהפכנית הנתונה תחת שליטתה של האימפריה; תחת זאת, המלחמה בין שליטים לנשלטים משסעת את נפשו של כל אחד מנתיניה.

אפשר להציע המשגה אחרת, המבוססת על מושג "המהפכה הבורגנית". שורשיו של מושג זה מצויים במחשבתם של כותבים ומנהיגים מתקופת המהפכה הצרפתית, ביניהם רובספייר (Robespierre) והאב סייס (Sieyès). אולם המשמעות הרווחת של המושג כיום נקבעה בעיקר על ידי מרקס, שתיאר את המהפכה הצרפתית כזו ש"ביטלה את הקניין הפיאודלי לטובת הקניין הבורגני". לפי מרקס, תמורה זו ביחסי הקניין הכינה את הקרקע למהפכה הפרולטרית העתידית, ולפיכך סכימת ההיסטוריה המרקסיסטית אינה מערערת על המשקל ועל הרדיקליות של המהפכה הבורגנית. מהפכה זו ניצבת כשלב היסטורי שכונן את יחסי הייצור הנוכחיים, כלומר את הפאזה ההיסטורית הנוכחית, אך דווקא בשל כך מטרתה של הפוליטיקה הרדיקלית היא לשנותו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר איננו חיים בתקופתו של מרקס. לכאורה, גם המהפכה הפרולטרית-הקומוניסטית כבר קרתה. חלק גדול מן העולם כבר נשלט במשך המאה העשרים על ידי משטרים קומוניסטיים שתפסו את עצמם כתולדה של מהפכות פרולטריות. משטרים אלה קרסו ברובם עם התפרקותו של הגוש הסובייטי. אנו ניצבים לפיכך אחרי האוטופיה, ואחרי קץ ההיסטוריה. לא פלא שכלפי המפגינים שדרשו סוציאליזם וצדק חברתי הופנו לעתים תשובות בנוסח "כבר היינו שם. כבר ניסינו את זה".

בהתאם לכך, אם רוצים לשמר את הדחף הביקורתי נגד הקפיטליזם, אולי לא צריך להציב אותו בתוך תפיסה ליניארית של ההיסטוריה, אלא לתאר את התהליך המהפכני על בסיס סכימה היסטורית מחזורית, בנוסח הפילוסוף הנפוליטני ג'מבטיסטה ויקו (Vico). לפי ויקו, החברות האנושיות מתחילות את דרכן בברבריות ועוברות תהליכים מעגליים של עידון הדרגתי. לפני הגעתן לשלמות מתרחשת חזרה (ricorso) למצב פרימטיבי ראשוני, אך מצב זה הוא תמיד מעודן יותר מנקודת המוצא של המחזור הציביליזטורי הקודם. ויקו אפיין את ימי הביניים כ"ברבריות השנייה", המקבילה לברבריות הראשונה בראשית האנושות. העידן המודרני הוא לפיכך "העידן השני של האדם".

בתוך מסגרת מחשבתית זו, אפשר לפרש את גל המחאות העכשווי כתחילת סיבוב נוסף של המודרניות – מחזור מקביל למחזור שקדם לו, אך בוודאי לא זהה לו. ליקוי המאורות מ"עולם המחר" הקומוניסטי התחולל כבר לפני שלושה עשורים; אך מבחינה תודעתית, הצעירים משוללי העתיד ברחבי העולם מיואשים לראשונה גם מהקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית נסדקת, לאחר שהדבירה את כל מתנגדיה, באשמת הכשלים הפנימיים שבתוכה. אך עדיין אי אפשר לשער איזה מבנה כלכלי יחליף אותה.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית שעל פיה הקונסטלציה הנוכחית זהה לזו ששררה לפני עשרים או שלושים שנה. היא מתעלמת מההפיכה ההדרגתית של חלקים מהבורגנות למעמד מהפכני – אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים במערב בתקופתנו. נכון להיום, רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר שלהם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

אפשר היה להיווכח בדינמיקה הזאת בפזמון ששרה קבוצת מפגינים באחת הצעדות שנערכו לאחרונה:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

כי לנו יש אחד את השני

אנו, המעמד הבינוני!

המלים "ולנו יש את מלך העולם", מהלהיט המקורי של אייל גולן, הוחלפו כאן ב"לנו יש אחד את השני". המעמד הבינוני מתקומם ומתייצב ללא מורא תוך אמונה בעתיד. אך יש לשים לב שההתקוממות הזאת כרוכה בוויתור על אחד המרכיבים שהיו המזוהים ביותר עם הבורגנות: האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית של התחרות הקפיטליסטית. במקומה מופיע אידיאל חדש של סולידריות. ה"אני" הבורגני הפך ל"אנו".

במובן מסוים טמון כאן היפוך מושלם ביחס למושגים הבסיסיים ביותר שלנו על מהפכה. בזמן המהפכה הצרפתית קבע האב סייס: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה הוא היה עד היום במערך המדיני? לא כלום. מה הוא מבקש להיות? משהו". סיסמתה של המחאה הנוכחית, לעומת זאת, יכולה להיות: "מהו המעמד הבינוני? משהו. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? לא כלום". בשונה מהמעמד השלישי של תקופת המהפכה הצרפתית, המעמד הבינוני העכשווי אינו יכול עוד לחלום על הגמוניה בחברה. לא משום שהגמוניה כזאת היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שהאידיאולוגיה שלו היא כבר הגמונית. המעמד הבינוני הלך לאיבוד בתוך המשטר שיצר בעצמו, ונותר לו רק לשאוף לטרנספורמציה טוטאלית שתביא למערך חדש שעדיין לא ניתן לחזותו.

*

בקנה מידה גלובלי, ברור שהמחאה מבטאת את זעמו של המעמד הבינוני במדינות המפותחות כלפי בעלי ההון והאוליגרכיה הפיננסית, אך גם את חרדותיו נוכח תהליך הגלובליזציה המביא לנדידה של מקומות עבודה לסין, להודו ולכלכלות מתעוררות אחרות. סנטימנט זה מתבטא גם בגילויים מסוכנים של קסנופוביה, ולפיכך יש סכנה שמחאת המעמד הבינוני תפנה נגד הפרולטריון – הגלובלי והמקומי – המבקש להפוך בעצמו למעמד בינוני.

בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים. נתניהו ואנשי האוצר אכן מלבים את העוינות כלפי הקבוצות "הבלתי יצרניות", כלומר הערבים והחרדים. השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק?

עם תחילת קיץ 2012, ניכר כי שאלת המתח הבין-מעמדי בקואליציית המחאה מהקיץ הקודם מתחדדת, וכוחות פרולטריים (כגון מפלגת הפועלים דע"ם) מבקרים בחריפות את "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, [ו]סופו שהוא משרת את הימין". את הביקורת הזאת אפשר לקרוא בשתי צורות. באופן מסורתי, אפשר לקרוא אותה כעוד הצבעה על האופק המוגבל של מהפכה בורגנית. אבל אפשר גם למצוא בביקורת הזאת סימן לתהליך מואץ של חילופי משמרות מעמדיים שמתחולל בעקבות המחאה החברתית וכחלק ממנה. אפשר אולי לטעון כי התייצבותה של הבורגנות כסובייקט על הבמה הפוליטית היא שיוצרת עכשיו את תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה.

בועז לוין

עלייתו של יאיר לפיד זוכה בימים אלו לאי אלו פרשנויות. רובן מתמקדות בשאלת מליון הדולר: כשהעם אומר מרכז, למה הוא מתכוון? הפרשנים מנסים לקרוא מבעד לבלוריתו הכסופה והמוקפדת של המקרר של המדינה – העם אמנם בחר מרכז, אך המציאות, אבוי, דורשת החלטות שנמדדות במונחים של ימין ושל שמאל. בשלב זה מדובר לרוב בספקולציות ולא יותר, שערכן שקול לקריאה בתה: האם הצהרות העבר מעידות על עמדות ההווה? סימפטום נאום בר-אילן הוא כנראה העדות המוחצת ביותר לכך שהמילה "מצע" הפכה זה מכבר לכלי טקטי לכל היותר, מציאות מקיווליסטית שמייתרת את עבודתם של הפרשנים הפוליטיים (שהם שייריו של עידן אידיאולגי) כמעט לחלוטין. או לחלופין, כיוון שכל תוכן אידיאולוגי התאייד מהשיח הפוליטי הרווח, כל שנותר לנו לעשות זה להתענג על טוריהם הפרשניים של יוסי ורטר ודומיו שמציעים סימולציה (בהיעדר מילה טוב יותר, לא רוצה להשמע כמו בודריאר), או צל חיוור, של הפוליטי.

בכל אופן, לא זו הפרשנות שארצה להציע. מה שנדמה לי מעניין בתוצאות הבחירות הללו, לפחות בשלב זה, זה האופן בו הן משקפות תמורת עומק שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. למעשה, ארצה לטעון (וכמובן שזו טענה ספקולטיבית למדי), שבחירתו של יאיר לפיד היא שיאו של תהליך מתמשך לקראת תקומתה של מדינת ערוץ 2.

לידתה של אומה

זרעי לידתו של ערוץ 2 טמונים, באופן סימפטומטי למדי, במהפכה החברתית-פוליטית שקדמה לו: מהפכת 77 שסימנה את עלייתו של הימין הפוליטי והכלכלי ושקיעתה של מפא"י. כך, כבכל טרגדיה טובה, ניתן לומר שהליכוד, והעומד בראשו, משמשים כאב הרוחני של אותו בן סורר שבבוא היום יביא לנפילתם. ב-78 הממשלה בראשות בגין הקימה ועדה לבדיקת סוגיית ההקמה של ערוץ טלוויזיה נוסף. באותה שנה הוחלט גם על מעבר מהלירה לשקל. העשור שחלף מאז היה מטלטל עבור הכלכלה הישראלית, אשר חוותה היפר אינפלציה שבשיאה היה ערכו של השקל כ-1500 שקלים לדולר. השקל החדש הושק בינואר 1986 וכמעט במקביל עלו לאוויר שידוריו הניסיוניים של הערוץ השני. בחודשיו הראשונים הוגבלו שידורי הערוץ למספר שעות ביום. תחילת עלייתו של הערוץ, חדירתו הראשונית אל לב הקונסנזוס הישראלי, התרחשו רק כשנה מאוחר יותר. ב-87, בעת שעובדי הערוץ הראשון שבתו למען שיפור תנאיהם, קיבל הערוץ השני אישור להרחיב את שידוריו ובהמשך אף לשדר בתדרים של רשות השידור. כך, לידתו של הערוץ השני תווכה על ידי שני אירועים מכוננים בהיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית: חדירתו של השקל החדש וחלחולה של מדיניות ההפרטה (הן מצד ממשלות הימין, והן על ידי מה שכונה לאורך השנים "שמאל"), וערעורה של הגמונית מפא"י שלוותה בפרימתם של רבים מהנרטיבים הציוניים שביססו אותה.

אירוע מכונן שלישי, עליו כבר ניתן לומר שהיה תוצר של פרדיגמת ערוץ 2 לא פחות משכונן אותה, הוא רצח רבין. דבריו של אהרון (אהרל'ה) ברנע באותו הערב, שקשרו באופן הדוק בין האירוע לבין הדיווח עליו, הפכו עם השנים לחלק מהקאנון התרבותי הישראלי, כמו גם מנגינת agnus dei של באך שהתנגנה לה בערוץ 2 כליווי לתמונות מחיי רבין. על אף שמקור הערוץ בעלייתו של הליכוד, רצח רבין - ראש ממשלת השמאל - וסיקורו, סימנו את תחילת עלייתה של הגמוניית ערוץ 2 ונספחיה, את המצאתו של הצופה החדש שלצורך העניין נקרא לו "הישראלי", ואת גילומה של אותה ישות פוליטית מסתורית וחמקמקה המכונה "המרכז הפוליטי". לא ארחיב כאן על השינויים השונים שעברה החברה הישראלית (עלייתה של תרבות המקומנים, האינתיפאדה הראשונה, אוסלו וקמפ דיווד) ועל הגורמים הרבים שאחראים להם, אך מומלץ לקרוא את מאמרו של חברי האמן אדם קפלן שעוסק בנושא בהרחבה. כפי שקפלן כותב "אותו דור, כמבטא את שיא תקופת המיאוס במאפיינים הביטחוניסטים הישראליים, דורש משהו אחר מהטון החונק של צבא וחדשות, משהו קליל יותר ומחייב פחות" ובמהשך מצוטט גדי טאוב האומר: “מרוב ניתוק נוצר צמא לישראליות".

שנות התשעים הארוכות

מאז חלפו להם כמעט שני עשורים והדור שינק את תכני טלעד, קשת ורשת וקרא את טוריו של לפיד במקומונים (של מעריב) ולאחר מכן בידיעות, הגיע סופסוף לבשלות. לפיד מזקק במובנים רבים את עיקרי התהליך הזה. שאלתו הנצחית "מהו ישראלי בעיניך" שהפכה מזמן לפרודיה של עצמה, היא כמובן שאלה פרפורמטיבית לא פחות מאנליטית, שהופכת את הישראלי לכזה, שאוצרת את תוכנו ומורה עליו. אם להיעזר במונחים תיאורטיים הרי שהשאלה מגלמת אסטרטגיה מחוכמת יותר של מה שלואי אלתוסר כינה "אינטרפלציה" – כינון הסוביקט הפוליטי על ידי מנגנוני השלטון והאידיאולוגיה.

אז מהו הישראלי החדש בעינינו? בראיון שערך ב"עובדה" מגדיר לפיד את הישראלי החדש על דרך השלילה ושוב בצורה מחוכמת למדי "אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיהיו משעממים, שתהיה להם ביוגרפיה נכונה. נגיד לנתניהו יש ביוגרפיה מצוינת שכוללת שירות בסיירת מטכ"ל, אוניברסיטה מצוינת באמריקה (…) אצלי זה לא ככה". אצלו זה לא ככה, משמע, בעצם, זה לא מה שאנחנו מצפים מפוליטיקאים. אלו שהם "ככה" הם אותם פוליטיקאים שמעוררים כיום אנטגוניזם בחלק רחב מהציבור הישראלי, הם שיירי הפרדיגמה הישנה. המשפט הזה גם רומז על ההבדל התהומי שקיים בין בנט ללפיד. רבים מהפרשנים נוטים לאחד את הזוג לכדי תופעה חדשה יחידה - פוליטיקאים צעירים ומבטיחים שמתבססים על רשתות חברתיות וכו' - אך למעשה, לא כך הדבר. על קהל היעד של בנט לא ארחיב אך ניתן לומר, כפי שיוסי ורטר כתב, שבנט הוא תוצר ישיר של "מדינת נתניהו"; הוא מייצג פוליטיקה שאולי מדברת אל קהלו הדתי-לאומי, אך משחזרת דפוסים שאותו "ישראלי ממורכז" זנח.

מספיקה בחינה קצרה של הביוגרפיה של הזוג בנט את לפיד תוך התמקדות בשירותם הצבאי שהיה ונותר, לצערנו, נייר הלקמוס של החברה הישראלית: בנט הוא מטכ"ליסט והייטקיסט מהזן הביביאי, ואילו לפיד‫ הוא זן חדש "אקלקטי יותר" כפי שהגדיר זאת בעצמו. אך למעשה אין טיפת אקלקטיות ב-cv שלו. מדובר בז'אנר, אמנם חדש יחסית, אך מוכר היטב לכל ילידי שנות השמונים ומעלה. לפיד שירת ב"מחנה" ולאחר מכן עבר לכתיבה במקומונים, עיתונים ועבודה בטלוויזיה. אלו הן פני האליטה החדשה, שמעדיפה לשלוח את ילדי המעמדות הנמוכים לחזית, בעוד היא מכשירה את ילדיה – באמצעות יחידות עלית תקשורתיות ודיגיטליות (דו"צ, 8200, במחנה וכו') – למעבר חלק אל תוך כלכלת האינפורמציה החדשה (גל כץ כתב על זה פעם תחת הכותרת החיילים של רמת החי"ל).‬ אין עדות טובה יותר לכך מאשר גיוסו של היורש, יאיר נתניהו, לדובר צה"ל (לאחרונה אבנר רואיין גם הוא בדרך לדו”צ). בנוסף, רבים כבר הפנו את תשומת הלב לעובדה שמספר חסר תקדים של עיתונאים לשעבר עתידים להצטרף לכנסת – תסמין נוסף לשינוי התודעתי שחל: מביטחוניסטים לעיתוניסטים. אך זוהי גם פרדיגמה אזרחית יותר, שהאידיאלים שלה, כמו ה-cv (והשאיפות שמאחורי קורות החיים, השורה התחתונה), שונים באופן מהותי מאלו של קודמיהם. ניתן לומר, בהיסוס, שזו פרדיגמה אזרחית-בורגנית יותר. החלטתו של לפיד לעבור מב.מ.וו לג'יפ קולעת לטעם של קהל היעד שלו. דור של יאפים עם ג'יפים שסופסוף תופס את המושכות (יושב מול ההגה). דור פרגמטי, אבל לא פחות נצלני או גזעני מקודמיו.

עדות נוספות לחילופי הפרדיגמה המתרחשים מתחת לאפנו ניתן למצוא בתכניתו של בנק ישראל להחליף את המטבע פעם נוספת ולקרוא לו "שקל ישראלי" (והמקהלה שואלת “מהו ישראלי בעיניך?”). כפי שטוען דני גטווין, הפעם חילופי המטבע אינם באים בתגובה למשבר כלכלי, אלא כניסיון ייצוב פוליטי-אידיאולוגי, צעד מנע נגד חזרתן של המחאות החברתיות של הקיץ שעבר. ‬

לאור כל הנאמר לעיל, אם יש מסקנה מתבקשת הרי היא שעלייתו של לפיד לשלטון היא תופעה אנטי-מהפכנית מובהקת. לפיד, כמו המטבע החדש וכמו הישראלי המיתי המלווה אותו, הם תופעות שצמחו מתוך המעבר לכלכלת שוק דורסנית ושתפקידם לשמור על אותו סטטוס קוו חדש שנוצר עמם. באופן אירוני למדי, הצבעות המחאה נותבו בדיוק אל עבר אותו כוח שגויס להיאבק בה (במחאה) ולשמור על האינטרסים נגדם היא פנתה. מובן שגם המחאה עצמה היתה לתופעה רבת פנים, ולפיד הוא אכן ביטוי אותנטי ומהימן לפן אחד מתוכם, אך בכל זאת ניתן לשער שלא לכך פללו (לפחות באופן מודע) רבים ממצבעיו.

כיצד תראה ישראל של הישראלי? האם תדמה לערוץ שתיים הניסיוני, או שמה לרוני דניאל? כיצד הממלכתיות ההומוגנית שמייצג ערוץ שתיים תתמודד עם אתגרים חיצוניים וסתירות פנימיות? האם הנטייה לפרגמטיות והיחלשותו של השיח הבטחוני יגברו על הגזענות המובנת והנצלנות המעמדית?

כל זאת ועוד נגלה בפרדיגמה הבאה. היא כבר כאן.

*

דימויים: שתי עבודות וידאו של אדם קפלן.

רוויטל מדר

אורך וחיבורים. זו הכותרת שהצלחתי לחשוב עליה, כשניסיתי לחשוב על מה אדבר ב"ערב האמורי". בעיקר אחרי תקופה שבה אני מדברת כל כך הרבה.

אני אתחיל עם האורך. ארץ האמורי עבורי זה אורך. זו כתיבה ארוכה, שחותרת נגד כל מה שמתנהל סביבה גם דרך האורך שלה, שזו הצורה החומרית של ההופעה שלה בעצם. נכון להיום עדין לא שלחתי מאמר לארץ האמורי. אני קוראת שם מאמרים, אבל לא כותבת לשם מאמרים. לא הרגשתי שהמאמרים שלי, ארוכים דיים. וזאת למרות שבתקשורת המסורתית, שבה לקחתי פעם חלק, לא היה טקסט אחד ששלחתי ולא זכה לעווית פנים של עורכת או עורך על אורכו. כלומר, לפחות על אורכו. זה נכון שלאחרונה עלו גם אנקדוטות קצרות יותר, אך האורך הוא עדין מנת חלקה של ארץ האמורי. האורך הזה, מעבר לכך שהוא מבסס את עצמו מחוץ לרוב מה שמתרחש בחוץ, הוא גם עובדה שדורשת עבודה, שדורשת התייחסות אחרת, כזו שלא יכולה רק להגיב אל אירוע שהתרחש, כי אם להסתכל על הדברים תמיד כבר מזווית רחבה יותר, בהשוואה ל… ביחס ל… זו כתיבה שדורשת זמן, וזמן הוא לא עניין מבוטל, בעיקר לא ברשת. ברשת ניכר שהזמן הוא המצרך הכי יקר. וספק אם אבות הקפיטליזם היו יכולים לחלום על מקום כה ממכר וכה בסיסי לחיים שמצליח להנכיח בכל רגע בו איך אין די זמן. בהרבה מובנים היעדר הזמן הזה לא שונה מהליכה ברחוב עמוס פיתויים, או בשדרות של קניון שמכיל את כל מה שאנחנו רוצות, עת הכיס לא מאפשר למלא אחר כל אחד מהחשקים הללו. היעדר זמן הוא היעדר כסף, וזה כאילו מובן מאליו, כי זמן זה כסף, so they say, אבל זה לא אותו הדבר. זמן זה כסף מניח שיש סיטואציה שבה את מבזבזת את הפוטנציאל העקרוני שלך להרוויח כסף, את פוגמת ביכולת שלך להרוויח. ואילו היעדר זמן הוא היעדר כסף, מבטא מצב שבו קודם כל מראש אין לך את הדבר הזה, אין לך את הזמן הזה, לשקוע במאמרים ארוכים, אם כי אין לך את הזמן הזה נקי וצלול לקריאה, ואם כי את רוצה לצרוך כמה שיותר במעט הזמן שיש. אין כאן סיטואציה של בזבוז, כי אם תיאור של היעדר – היעדר שמחייב בחירה, שדורש לסמן סדר עדיפויות, ולא רק לפתוח עוד לשונית שתשכב בנוח ליד עוד ועוד לשוניות אחרות שמחכות לקליק הנכסף, אותו אחד שעמו עלולה להתחיל הקריאה שאליה אין זמן. היעדר זמן היעדר כסף נוגע לקוראת, במובן הזה שלה יש סכום מסוים של זמן שדורש ממנה להחליט איך היא הולכת לבזבז אותו. אותו, לא את הפוטנציאל להגדילו. זמן זה כסף, או נכון יותר, הסירוב להכיר בכך שזמן זה כסף, נוגע לחלק שמבססת ארץ האמורי. עת היא דורשת מכותביה, אם מפאת דרישה ישירה, ואם מפאת הרגל לתוכן מסוים שדורש תמיד אורך מינימלי שהוא רחב למדי, שיבזבזו את זמנם. שבמקום לשלוח אינספור מאמרים קצרים, אנקדוטיים, כמו שאני עושה לרוב ברשת, אז יש לשלוח אחד פעם בכמה זמן, וצריך לעבוד עליו, צריך להקדיש לו זמן, צריך שזו תהיה כתיבה שכבר תמיד תוותר מראש על האפשרות לנצל את הזמן. לה(נ)פיק ממנו את המרב. די ברור לי שזה המצב של ארץ האמורי, שזה חלק אינהרנטי לסיפור של ארץ האמורי, אך מעבר לאפשרות שיש כאן קריאת תיגר על התפיסה שזמן זה כסף, יש כאן גם את האפשרות ההפוכה, את ההנכחה הברורה שזמן זה כסף, ולכן הקריאה של ארץ האמורי לקריאה, היא תמיד קריאה שמבטיחה רווח, שמבטיחה רצינות מסוימת, שקוראת לקורא לבחור בה, כי המאמר שלה הוא כזה שהשקיעו בו. אורך, נכון להיום, ועל אף הניסיון של כולם לקצר הכל כל הזמן – לקצץ באופן כללי, עדין מתקשר עם תו איכות מסוים. ועל אף שאיני חושבת שארץ האמורי ניסתה לתת לעצמה תו איכות דווקא מתוקף האורך, אז האורך כבר תמיד עושה את שלו. הוא מספק למאמר, כבר בצורתו, כבר בגלגול מטה של העכבר, תוך סיכון פיתוח דלקת במפרק כף היד, את תו האיכות, תו הרצינות, תו הזמן.

אורך היום, גם אם במידות שונות, הוא מעין עדות עודפת של העבודה האקדמית, זו שגם אני חוטאת בה, וגם חלק ניכר מכותבי וכותבות ארץ האמורי, חוטאים בה. זו העבודה שבה היחס בין החשיפה לעבודה, הוא אפסי, שבה רוב הכתיבה, היא כתיבה לארבע עיניים, שעם הזמן הופכת לכתיבה לשמונה עיניים, ולפעמים אך ליותר, אך זו תמיד כתיבה שהיחס בין הנראות שלה – ההיקראות שלה – לבין העבודה עליה, הוא כזה שכל חשב כללי היה מוציא אותה החוצה, מחוץ לחוק של הבזבוז הנאות של הזמן, השימוש הראוי בזמן.

ארץ האמורי עושה את החיבור הזה, כביכול, בין האקדמי לרשתי, האינטרנטי – שתי מילים ללא תחליף שלומר אותן זה תמיד מרגיש כמו להגיד את מה שעבר עליו הזמן, שהיה היה. במובן הזה היא יוצרת חיבורים, בין המותר לאסור, בין מה שיש לו מקום עקרוני ברשת, כי הרשת היא אותו מקום שבו תמיד יש מקום, בהנחה שמסיתים הצידה את המבט שחווה כמה מקום תופסים שרתי הענק. אז יש מקום, יש מקום לשרתים, ויש מקום לעוד ועוד מלים, בעיקר כי מלים, שלא כמו התמונות – שהן כנראה החברות הכי טובות של הרשת, הרבה מעבר למילה – תופסות פחות משקל.

אורך הוא גברי כי זו מידת מדידה גברית. גברים מודדים אורך, מודדים את עצמם באורך, אך מעבר לכך, זהו אורך גברי כי צריך להרגיש בנוח כדי לתפוס את המקום שלו, לדרוש את הזמן שלו – כי אורך כאמור דורש זמן, ולוקח מקום. והנוחות הזו – הדרישה הזו – היא כמעט תמיד גברית, או כזו שמגיעה מעמדה גברית. מעבר לעובדת הבזבוז מקור ברור של רווח, יש כאן איזו זכות קודמת, שניתן לתרגמה גם לחטא קדמון. חטא גברי בלתי נסלח. וזאת על אף שהאורך מקושר, לפחות בכל הקשור לממד השיחני, לאשה. נשים משוחחות/מדברות/מפטפטות/מקשקשות – זה נגמר בביקורת, האורך הנשי הוא לא זה שזוכה בתו האיכות שלו זוכה האורך הגברי לרוב, כי אם להפך. האורך הנשי זוכה באות קין, שמסמלת דיבורי סרק, שמהווה סמל למקום שבו התוכן הלך לאיבוד.

אני, אגב, לרוב כותבת ארוך. אם בגלל נשיותי, אם בגלל שאני-זו-אני, ואם בגלל שאני הולכת שבי אחרי המסורת הצרפתית, זו שתמיד יש בה יותר מידי מלים. זו שבה קשה לסמן את המרחב הגברי של הדיבור לעומת זה הנשי. לא בגלל שנוצר שם גן עדן מגדרי, כי אם מהסיבה הפשוטה שהמילה – ברבים שלה – עברה שם תהליך מתמשך של הלאמה על ידי המדינה, וכיום היא מהווה חלק אינהרנטי מהזהות הצרפתית, הן של הצרפתי והן של הצרפתייה. ולמעשה, קריאה חטופה בארכיאולוגיה של הידע של פוקו, ממש לא זמן, הבהירה לי שפוקו אפילו בספר הזה, שיש בו משהו מרוחק מאוד, מדעי כמעט במבט שלו ובאופן החקירה שלו את השיח, היה יכול לחתוך את דבריו בחצי. אם משום שהוא חוזר וחוזר על מלים שונות שמשמעותן – לא רק בקריאה חטופה – היא זהה למדי, ואם משום שחלק ניכר מהדרך שהוא עושה, כרוכה בעצירה על מה שהוא לא עושה. אך לא מתוך המקום שמצהיר על כך מראש, ומאפשר לקוראת את הדילוג המתבקש אל עבר המקום שבו הוא מדבר את שהוא כן עושה. פוקו מודיע שהוא לא עושה את מה שהוא מדבר, אחרי שהוא כותב את הדיבור הזה. ובמובן הזה, הוא בזבזן טהור של זמן. והאמירה הזו נאמרת מבלי להתעלם מהערך המתודי שיש לכתיבה הזו. לכך שניתן למנות בין רגע, בין אם בעזרת פחות או יותר קלישאות, את כל הסיבות שהובילו את פוקו לבחירה הזו, שלדידו גם אם היא-היא מגלמת את הבזבוז המוחלט, הרי שהיא באה לומר לנו דבר מה נוסף, על שפה ועל אפשרויות וגבולות, לדוגמא.

אני מנסה לעבור לדיבור על החיבורים, שקשור קשר הדוק באורך, אך מתקשה. נדמה לי שהדיבור על החיבורים עלול ליפול לקלישאות (וזאת נאמרת מתוך תקווה שעד עתה בעצם לא עשיתי זאת כבר). כשדיברתי בערב האמורי לחיבורים לא נותר זמן. לא נותר להם זמן באופן מתוכנן. כתבתי את דבריי, בהתאם לזמן שהוקצב לי, ועצרתי, עם התנצלות שחינניותה עדין עומדת בסימן שאלה. האורך גלש לתוך הדיכוטומיה של הנשי והגברי, ולא התכוונתי לכך, אך אולי גם לא היתה למעשה בררה. אולי לא ניתן לדבר על אורך מבלי לדבר על גבריות, ובהמשך לכאן ישנו קושי עקרוני לחשוב דבר מה כאפליקציה גברית, מבלי לחשוב את המשמעות הנשית, זו של האישה, ביחס אליו. זו גלישה לא אלגנטית, כי היא נופלת אל תוך המקום הדיכוטומי, אותו מקום שבו האורך מרגיש בנוח, כי הוא מבסס עצמו מהר מאוד בצד אחד של המתרס: אם כגבר, אם כרציני, אם כמעמיק, אם כבזבזני ואם ככזה שטומן בחובו את האפשרות לגלם גם רווח. והלא כל הרעיון היה לעבור מן האורך להנכחה של החיבורים, חיבורים שמתרחשים רק מתוך העובדה שארץ האמורי מתקיימת במרחב שבו היא מתקיימת, מרחב שהוא זה שאפשר לה להזמין אותי לדבר, כי רק בו ניתן לייצר איזו זהות קונקרטית שמקורה במספר לא נינוח של נקודות. הזהות ברשת, גם אם לא תמיד, היא כזו שניתן בה לחתוך את האפיונים, לתת להם לחתוך האחד בשני, עת קו אופי אחד עולה על שני ושלישי חוצה ראשון, מבלי שהחיתוכים הללו יגזרו צורה סגורה, מבלי שהעלייה של קו אחד על משנהו, תהיה כזו שתבטל את נוכחותו של הקודם. וזו בעצם נראה לי הסיבה שאני דיברתי בערב האמורי, וזו בעצם הסיבה שאני מפרסמת כעת בארץ האמורי. על אף האורך, שהוא כאמור עומד כקיר התנגדות למרחב שבתוכו הוא מתנהל, למרחב שבו יש לו מקום, כי העובדה שיש לך מקום, לא אומרת הלכה למעשה שאתה מוזמן לקחת את המקום הזה.

כשהוזמנתי לדבר בערב האמורי, נאמר לי שיהיו לי 10 דקות דיבור. כתבתי טקסט שמדבר 10 דקות. טקסט לא ארוך דיו בעליל בשביל ארץ האמורי. ואז רציתי לפרסמו, ונכון לפרסמו בארץ האמורי. אך אורכו, מה יהא על אורכו, לא יכולתי שלא לחשוב על כך. הרפלקסיה והעובדה שהטקסט הקצר כבר דובר תחת החותמת של ארץ האמורי, אפשרה לי לעשות את המעשה, לדרוש את פרסומו של הקצר הזה. אך התמהמתי עם הפרסום. חשבתי בעת הקריאה, שעל אף שהטקסט היה אמור ואכן דיבר 10 דקות, אז הוא נגמר במקום לא ברור, ושיש לשלם את החוב של הכותרת שמסרתי, כלומר לדבר גם על אורך וגם על חיבורים. כשדיברתי דיברתי את האורך בלבד, והנחתי שהחיבורים יציצו מבעדו. מרגע שהחלטתי לשלם את חובה של הכותרת, החלטתי למעשה להאריך את הקצר, להפוך אותו ראוי יותר, אמורי יותר, (לא)-ארצי יותר.