אורי גנני ועפרי אילני

עפרי: לפני כמה שנים הזמנתי מחבר ציור, והתברר שאני מופיע בו כדמות עירומה כבולה לספה. הייתי די נבוך מהציור, אבל בכל מקרה הוא הוצג באתר של האמן, יואש פלדש. בערך שנתיים אחר כך הגשתי כמה בקשות למלגות, ונזכרתי בעניין הציור הזה. הוא הופיע תמיד בראש תוצאות החיפוש, והנחתי שחלק מחברי הוועדות הקובעות יחפשו את שמי בגוגל ויתקלו בו מיד. אני לא משחק אותה אמיץ מדי, כי אני יודע, על סמך סיפורים שונים שמסתובבים, שלפחות שני אנשים במעגלים הרלוונטיים לא אוהבים הומואים, וחוסר האהבה שלהם משפיע על ההחלטות שלהם. מנסיוני, אני יודע שהדברים האלה, שקשורים לתגובות של גועל, פועלים לפעמים אפילו ברמות לא מודעות – בעיקר כשמעורב בהם דימוי ויזואלי. גם בנאדם הגון שישתדל להתעלם מההרגשות שלו כלפי הומוסקסואליות עשוי לפתח איבה כלפי מישהו, ולנמק אותה בפני עצמו ובפני אחרים בכל מיני נימוקים אחרים. למעשה, מה שיפעיל אותו זה זה. הגועל.

העניין היה די גורלי מבחינתי, לכן ביקשתי מיואש להסיר את השם שלי מהציור. חשבתי שזה יהיה חבל אם כל המאמצים שהשקעתי בלכתוב דוקטורט, לפרסם מאמרים וכו', ירדו לטמיון בגלל שמרנות של מישהו. אבל אני די מתבייש בזה עכשיו, בגלל פרשת גל ווליניץ – האמן שגורש מבית הספר שבו לימד כמורה מחליף אחרי שתלמידים גילו את היצירות הארוטיות שהוא יצר, ופוצצו לו את השיעור.

אני מניח שזאת סיטואציה די מוכרת לרבים מאיתנו, בעיקר בדור ה"מולטיטסקינג" הנוכחי. אנשים נאלצים לחשוב פעמיים, או שלוש פעמים, באיזו מידה משהו שהם עושים בתחום אחד של החיים יתקבל בהבנה בתחום אחר של החיים. זאת, מכיוון שהכסף נמצא לרוב בידי אנשים שמרנים, והומוסקסואליות היא עדיין לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. כך עולות שאלות באיזה לבוש אפשר ללכת לעבודה; איזה עמדות מותר להשמיע בפינת הקפה; וכדומה.

לכן אני חושב שאנשים כמו גל ווליניץ שוכבים על הגדר בשביל כולנו. אנשים שמעזים להפיץ עבודות פרובוקטיביות וחושפניות, מתייצבים מאחוריהן ונאבקים על הזכות שלהם ליצור את העבודות האלה ולהציג אותן, מאפשרים גם לסתם מישהו להגיע עם פירסינג לעבודה, או להגיד שהוא הומו במשרד, או להשתתף באירוע בלי שיצפו ממך לדבר על רכישת חיתולים או חלקי חילוף לרכב. הם מנכיחים את העובדה שלא כולנו אותו דבר, ושהמובן מאליו הסטרייטי והמהוגן הוא אשלייתי. צבוע ובדוי. זה די מוכח, שהדרך היחידה להתגבר על צביעות ושמרנות היא פשוט לפוצץ אותן, וכך מה שנחשב היום לפרובוקטיבי ייעשה טבעי ומקובל.

המובן מאליו הסטרייטי המהוגן

כך שאין כאן שום פרובוקציה סתמית ודווקאית. מדובר בסיטואציות שהמון אנשים חשים בחיים שלהם. כל אחד צריך לזכור שגם לו אפשר לשלוף איזה משהו, ולחולל סקנדל, גם (ובעיקר) אם הוא איש משפחה מכובד. צביעות מינית היא בעיה חברתית. היא גם המקור להרבה מאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע, שמסגרתם מישהו "מכובד" ש"לא הייתם מאמינים עליו" מתגלה בקלקלתו. מזעזע ככל שהדבר יישמע – חלק ניכר מהאנשים שנחרדים מהיצירות של ווליניץ מצצו בעצמם פטמה בהזדמנות כזו או אחרת. חלקם, אני מעז לנחש, גם הסתכלו מתישהו על סרט שבו מישהו או מישהי מוצצת פיטמה. ההבדל הוא שבניגוד לסרטים האלה, כלומר לפורנוגרפיה תעשייתית, בסרטים של ווליניץ אף בנאדם לא נוצל. ובנוסף, באותם סרטים מופיעים לרוב אנשים אנונימיים, או עם שמות בדויים, ואילו ווליניץ הזדהה והתייצב מאחורי הדמות שביצירה. ועוד הבדל: ווליניץ לא נראה כמו שחקן פורנו קלאסי. הוא קצת שמן, ויש אנשים שזה מגעיל אותם. אני לא מדבר כרגע על זה שהיצירות שלו עוסקות באינטראקציות מיניות בין גברים.

אורי: למעשה אנו מתנגדים להבחנה הרואה בפרשה התנגשות בין קלות דעת מתירנית של הומואים ושוחרי טובתם מול אחריות מציבת גבולות – "עד כאן, סלקו את ציפורניכם מהנשמות הרכות ובנות העיצוב!".  הפרשה הזו חושפת מתח בין שתי תפישות עולם שמצויות לעיתים בסימביוזה יחסית (כמו למשל בקפה ההומואי של גן מאיר), ומדי פעם הן מצויות בהתנגשות כפי שהודגם כעת (כמו גם בסיומו האפוקליפטי מעט של הסיטקום האמריקאי "וויל וגרייס"). הדיכוטומיה המובהקת יותר היא כמובן זו שמתקיימת בין הומואיות לא נחמדה, נטולת ילדים ויתירה מזאת: כזו שמשחקת בדימויי ההורה-ילד באופן מערער (שוב, זוהי הליבה הדימויית של התצלומים), לבין ולדנות אחראית.

במובן זה השאלה האם מדובר כאן באמנות או בפורנוגרפיה הינה תמימה, לא-רלבנטית, שלא לומר שקרית.  השנייה (פורנוגרפיה) הינה רעה ממילא. אך אף זו הראשונה, האמנות, חשודה בעיני רבים בשמאל כמרחב צמיגי של ייצוגים דכאניים, כפי שכבר הראו אלו שטענו כי גל ו' מנציח ביצירותיו מצב קולניאליסטי של פרה מיניקה דשנה ולבנה מול יליד-יונק שחום ושדוף. טענה זאת מתעלמת (אולי ביודעין) מהיבטים "אסתטיציסטיים" של  אירוניה והיפוכי משמעות, וחמור מכך, גם משיח משוחרר של תשוקות לא-נורמטיביות – כולם הושמו בסל אחד, זה של "התיחכום העודף" והפרשנות ההיפסטרית "קלת הדעת", המכסים שניהם על השקר הגדול של עולם אשכנזי דכאני, כביכול.

התנגדות לחשיפה אל היצירה הפורנוגרפית, זו שהיא בה בעת גם אידיאולוגית, ביטוי של תפישת עולם (למשל "תמונות מהווי המיטות של דובים מיניקים") היא בפועל התנגדות לאחת הזהויות/הזדהויות שאנשים מסוימים אימצו לעצמם כחלק מהסובייקטיביות שלהם. לזהות זו, על פי אותם מתנגדים, מותר להיחשף אך ורק "בהדרגה, עם הבשלות המינית, 'לאחר גיל 18'. מעניין איך אותם מתנגדים היו מגיבים אם דרישותיהם לסטריליות תודעתית א-מינית, היו מוחלות על שיח הזהות המזרחית, שיח "הפרחיות", או שיח הנכבה. כל אלו מכילים מניה וביה תשוקות מערערות רבות, שלא לדבר על כך שבעיני רבים מדובר באופני שיח שהינם בבחינת רעלני תודעה חמורים, מקורות זיהום ואיום, ובפרט על ילדים רכים וברי עיצוב.

                         סטריליות תודעתית א-מינית

עפרי: בין אם היצירה היא פורנוגרפית או לא, חשוב להדגיש שפורנו מהווה בעיה רק כשיש לו קרבנות. פשע בלי קרבנות הוא לא פשע. באופן בסיסי, אין שום בעיה עם מי שמעלה לרשת "תכנים בעלי אופי מיני", כפי הדבר מוגדר בשפה מכובסת מתורגמת מאמריקאית, כל עוד לא מדובר באקט מיני שפגע במישהו או מישהי. לכל היותר, זאת שאלה של טעם. בפשטות, מין זה לא דבר רע, ובמצב אידיאלי, ככל שאנשים יוכלו להגשים את המיניות שלהם יותר בחופשיות בלי לפגוע באנשים אחרים, כך העולם יהיה טוב יותר. הנימוק היחיד להגבלה עקרונית של ארוטיקה, מלבד פגיעה בבני אדם אחרים, הוא דתי, ולא על זה אנחנו מדברים כרגע. אגב זו הסיבה שאנחנו די מקפידים להשתמש כאן בבלוג בדימויים אירוטיים (לדוגמא כאן כאן וכאן וכאן וכאן) – גם כי זה יפה וכיף, וגם כדי להבהיר שבמקום הזה אנחנו לא עושים את ההפרדה הזאת. אין שום דבר רע בציור של זין, ואין שום דבר רע שהוא יופיע לצד טקסטים על שואה או זכויות אדם. ומי שלא רוצה לראות תמונה של גבר עירום, שלא יקרא את הטקסטים.

אבל כאן, כמובן, אנחנו מגיעים לשאלת הילדים.

אורי: בהקשר זה הייתי מזכיר כי הילדים נחשפו אל העבודות לא כמשתתפים פעילים בהן, אלא במעמד של צופים חיצוניים, צופים סקרנים ומעורערים שהציצו בטעות למרחב לא-להם, מבעד לדלת לא שלא ננעלה כהלכה (אם כי, יש אינספור דלתות כאלה ומבעדן "מראות קשים"). אבל אם הילדים היו צופים-מציצים-נפגעים, ההורים היו בתפקיד משעמם הרבה יותר. תפקיד גולדה.

אני סבור, ונדמה לי שכך גם אתה, כי דובים מיניקים יכולים וצריכים להיות מורים לילדים רכים. אם שוללים את האונלייניות שלהם אז שוללים אותם בעולם. ההפרדה בין המרחבים הינה שקרית וצבועה. אין מנוס מלשלוף כאן את עקרון ההשלכה: ההורים נחשפו מבעד לילדים לחומר שהם לא רצו בו. ההגנה על הילדים היא אצטלה בלבד.

בעקבות הקריאה שנשמעה בתגובות שונות, לפיה יש לערב בדחיפות את הממסד הפסיכולוגי בפרשה, תהיתי כיצד לפתע פתאום יש לאותם אנשים – חלקם חשדנים כרוניים (ובצדק!) – אמון בממסד, ועוד בתחום כל כך נורמטיבי של "בריאות הנפש". בתור הומואים צעירים נחשפנו היטב למשמעות של התערבות פסיכולוגית כפויה בחיינו. לעיתים בדיוק בשעה שאיימנו – כילדים, מאוהבים וחשקניים – על עמיתינו הסטרייטים לספסל הלימודים. כך למשל, מורה אחת ביסודי ביקשה להגן על נשמה רכה כזו, בנו של מחזאי בועט ז"ל, מפניי. היא חששה ממה שנראה לה כביטוי של אהבה שאין לומר את שמה, שעלול לערער את אושיות קיומו של הנער. היא פנתה ליועצת שהזהירה אותו מ"היחסים הפרוורטיים" וביקשה ממנו להתרחק ממני.

                       בתור הומואים צעירים נחשפנו

עפרי: גם אני נזכרתי במשהו. כשהייתי בערך בגיל של התלמידים המדוברים, הלכתי פעם עם שני חברים בצהריים לעמק הנעלם, וכשהגענו לשם ראינו את אחד המדריכים החברתיים של תנועת הנוער מזדיין על המזח עם מישהי, בשעה שבה מעט אנשים באים למקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בני אדם עושים סקס. האם זה גרם לי לטראומה? לא, נראה לי שאם כבר זה די חירמן אותי. התחבאנו מאחורי עץ וצפינו בכל ההתרחשות. הייתי אומר שזה היה מבחינתנו די נס שראינו את זה, צהלנו והיינו ממש מאושרים. האנשים שצפינו בהם אמנם הזדיינו מתחת לכיפת השמיים, אבל הם בטח לא פגעו במישהו או התעללו במישהו. אם כי כנראה שהם די רצו להראות, ואנחנו רצינו לראות.

אני די בטוח שגם נבהלתי והייתי נבוך. אבל לפעמים כלבים מאוננים על ילדים – זה גם מביך. ילדים נבהלים וצועקים "איכס" גם כשהם רואים שני חתולים מזדווגים. כשהייתי ילד היו כאלה שהיו מרביצים להם במקל כדי להפריד אותם, רואים את החתול הזכר ממשיך לגמוע בחיפזון את השאריות האחרונות של ההנאה. האם החתולים התעללו בנו בכך שנחשפנו אליהם? לא, אם כבר להיפך. ילדים יכולים גם ללכת לגן העצמאות כדי לראות שם הומואים מזדיינים. אלה דברים שקורים.

אורי: בעצם, היו יכולים לפני "רפורמת השקיפות" וניכוש השיחים שבה נקטה העירייה.

עפרי: בעולם יש מין, ויש ילדים. מדי פעם, כשהילדים מספיק סקרנים, או סתם במקרה, הם עשויים להיחשף לצורות שונות של מין. לשמור את הילדים מוגנים לחלוטין מכל אפשרות של חשיפה למראה של איברי מין יכול להיות די מסוכן – כמו לנסות לגדל ילדים בסביבה סטרילית לחלוטין. מיותר לציין שהיסטורית צורת הגידול הזאת היא חדשה לגמרי, ומתפשטת בעיקר מכיוון ארה"ב. מספיק לנסוע לגרמניה כדי לראות שם משפחות שעדיין מבלות בעירום בגנים ציבוריים, בים או באגם. האם זה טוב? אני לא יודע, אבל לא שמעתי שום הוכחה שזה משבש את ההתפתחות המינית או ההתפתחות בכלל יותר מאשר צורות אחרות של גידול ילדים.

                המקור לאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע

כיוון שאנשים שאינם מסתירים את המיניות שלהם הם לא אנשים פגומים, אלא אם כבר להיפך, אני לא רואה סיבה עקרונית לא לאפשר לילדים ללמוד עם אנשים כאלה. האם אהרן שבתאי לא יכול להרצות בבית ספר בגלל שהוא כתב את "מטאזיויקה", שבו הוא כותב "זיינתי את זיוה"? אתמהה. מי שפוסל אותו מפסיד בסופו של דבר בעצמו.

אבל בכל מקרה, אי אפשר להעלים כל סימן למין מהעולם בגלל שילדים עלולים לראות את זה בנסיבות כאלה ואחרות. יש הבדל מהותי בין התעללות מינית בילדים, או חשיפה מכוונת של ילדים למין, לבין ילדים שמוצאים סרט באינטרנט, כמו מה שקרה במקרה הזה. לא כל מי שעשה משהו מיני וילדים הצליחו לראות את זה הופך למתעלל או מקרבן. יש הבדל בין הגנה על ילדים לבין פאניקה מוסרית.

אורי: הן עבודות האמנות עצמן והן התגובות להן חשפו שוב את אינסטינקט ההוקעה – ובה בעת הקריטיק –  שמעוררת ההומסקסואליות, וזאת כהוויה שבזה לאתיקת "המבוגר האחראי" (ומגולמת הן באידיאולוגית הוולדנות והן ברצון הפוליטי), מבעד לדימוי המטריד של ילד/גבר שמנמן מיניק ילד/גבר אחר. זוהי הוויה (אמנותית וסימבולית) מאיימת משום שהיא מציעה אוטרקיות גברית "פגומה" ומוזרה, שאיננה נזקקת לדמויות נשים (קהילות גברים שמזוהות כמובן עם פנטזיות גבריות פשיסטיות או פרוטו-פשיסטית, המיוצגות למשל באופרה "פרסיפל" [1882] של ואגנר, אך אצל ווליניץ הן מופיעות בגרסתן "האבנורמלית"). אפשר לחשוב על הדימויים הללו של ווליניץ גם כהתנכרות – מבורכת –  לערך הפרודקטיביות. הסלידה מפורנוגרפיה בהקשר זה היא גם הסלידה מאוננות.

ודרך אגב, רבות נאמר על ההבחנה בין בעלי ילדים לבין אלו שאין להם. ההנחה היא שאולי עוד יהיו להם, אבל מה עם אלה שלא יהיו להם לעולם ילדים, מבחירה, ועדיין צריכים לעבוד, גם בתור מורה מחליף? האם הם תמיד יהיו חשודים?

                פנטזיות פאשיסטיות או פרוטו-פאשיסטיות

עפרי: בסופו של דבר, ווליניץ מציג אפשרויות חדשות של יופי, שגם ברמה האסתטית והתרבותית יכולות להוות אתגר. אלה לא דימויים שמחפצנים נשים, וגם לא דימויים הומו-פאשיסטיים של גברים חטובים וחלקים. זאת, למעשה, הסיבה שרודפים אותו. לכן, מי שהעבודות האלה מגעילות אותו, כדאי שיזכור שגם הוא מגעיל בעיניי אנשים אחרים. אני מציע לאותם נגעלים להדפיס את העבודה של גל ווליניץ, למסגר אותה ולהציב אותה על שולחן העבודה במשרד, מול (אבל לא ליד!) התמונות של הילדים. ומי יודע, במשך הזמן, אולי תלמדו אפילו לאהוב את זה.

אורי: נכון מאוד. הדימויים, והעמדה שלו בכלל, מביעים התנגדות איתנה לגינאולוגיה הישראלית של מבוגרים אחראיים, וביניהם אריאל שרון, אינספור מדריכים בצופים וחמור מכך – סופר נני.

דימויים: איור מתוך: Dom Bougre (המאה ה-18); אליאס מרטין, גוסטב השלישי מבקר באקדמיה לאמנות (1782), אליסר פון קופפר, נופש; תום אוף פינלנד, באסם; דימוי מתוך הפקה של "פרסיפל" לריכרד ואגנר (תאריך לא ידוע)

תהל פרוש

"בסקר שנערך בינואר 2012 לבדיקת מידת הביטחון שחשות הנשים בישראל נמצא כי רובן חוששות עדיין לביטחונן האישי בכל הקשור לעבירות מין במקומות העבודה, במקומות הבילוי ובתוך הבתים. לפי הסקר, בו השתתפו 800 נשים מכל המגזרים בישראל, 76% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות דיווחו כי הן חיות "בחרדה מתמדת" מפני תקיפה מינית. לפי הסקר, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. בעוד שבאוכלוסייה הכללית דיווחו 16% מהנשים כי הותקפו מינית על ידי אדם זר, במגזרים השונים נרשמו שיעורים גבוהים יותר - הגבוה ביותר בקרב נשים מהמגזר הרוסי, ש-38% מהן דיווחו כי הותקפו מינית על ידי גבר זר לפחות פעם אחת בחייהן. 14% מהנשים היהודיות דיווחו בסקר כי הותקפו מינית בטרם מלאו להן 16. במרכזי הסיוע לנשים ציינו כי 30% מהפניות אליהם בשנה הן מצד מתלוננות שנפלו קורבן לעבירת מין כשהיו מתחת לגיל 12, ואולם החליטו להתלונן רק בגיל מאוחר יותר על התוקף. לדבריהם, מדי שנה מתקבלות במרכזים כ-40 אלף פניות, מחצית מהן דיווחו כי נפלו קורבן לאונס, לניסיון אונס או לאונס קבוצתי". ("הארץ", נובמבר 12)

1. הסיטואציה הבסיסית שבה ניתן לבחון את השוני בין גברים לנשים קשורה בלילה. כל גבר שרוצה לדמיין מה זה להיות אשה צריך לפני הכל לדמיין את עצמו/עצמה חוזרת בחשיכה מהעבודה, ממסיבה, מחברים וכיו"ב ופשוט הולכת ברחוב ריק, קצת חשוך, כשלפתע גבר צץ ממול והולך לעברו/ה, או חבורת גברים, או מכונית שנוהג בה גבר. הם יכולים להיות רועשים קצת ושתויים הגברים המשוערים האלה או אולי דווקא כאלה שנראים פכחים לגמרי ובכל זאת, אני רוצה לומר פה שלא משנה איך הגבר הזה נראה, בשעות מסוימות אפשרות אונס ותקיפה, הקלות שבה כל זה אפשרי, נראית סבירה. הסבירות הזאת גורמת לזה שנשים הולכות ברחוב כשהגוף שלהן קפוץ ודרוך, שהלב שלהן פועם בחרדה, כשהן מודעות לסכנה שאורבת להן ולחולשה הפיזית, לנחיתות המובנית שלהן מול מעשה אלימות. הן חשות הקלה כשהגבר עובר ולא עשה להן דבר והן יודעות שהגבר הבא שיעבור יהווה עבורן אותו מכלול של אלימות פוטנציאלית. כשהן מגיעות הביתה בשלום הרי שלא סתם הגיעו הביתה, הן הצליחו לעבור דרך שדה הקרב של הרחוב.

2. הנתונים שיש לפנינו על מצבן של נשים ברורים: אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית ואחת מעשר תעבור אונס. על התדירות שבה מבוצעים מעשי אלימות נגד נשים אפשר לקבל רושם מפתיחה מקרית של אתר חדשות. כשאני כותבת את הדברים הללו אני מסתכלת במבזקים של אחד האתרים: מסופר שם על אשה שנחטפה ונעשה ניסיון לאנוס אותה (הגבר שנתפס ונשפט קיבל שנתיים וחצי מאסר!), על גברים שרקחו סמי אונס, על גברים שנתפסו סוחרים בנשים ועל גבר שרצח את אישתו. כשמצב הביטחון הפיזי של נשים מעורער כל כך מיסודו מצחיק לדבר על אפליה בשכר עבודה, על חוסר שיוויון בייצוג נשים בספירה הציבורית. אלה נראים פתאום כמו סימפטומים לבעיית הבסיס.

3. לצד המבזקים האלה על מגוון סוגי תקיפות מיניות שהתבצעו בנשים עלו באתר החדשות שפתחתי גם מבזקים על מצב הבורסה. כך קרה שכסף ואלימות נגד נשים היו החדשות היחידות, מופרדות זה מזה כאילו אין בין אלה קשר. אבל יש קשר הדוק. ידוע כי מצב כלכלי קשה הוא טריגר לאלימות גברית נגד נשים אבל נשים ככלל נחותות מגברים מבחינה כלכלית, והן חשופות יותר לפגיעה ככל שיש פחות כסף (של גברים) כדי להגן עליהן. אשה ענייה לא יכולה לקחת מונית עד פתח הבית, לא יכולה לגור בשכונות מוארות יותר ובטוחות יותר וכך הלאה. נשים כמעט תמיד חייבות גבר בתרבות שלנו כדי להיות מחוברות לכסף או כוח שייגן עליהן מפגיעה פיזית. אפשר להסביר ככה גם את הצורך הנואש להיות אשה יפה, כי היופי יכול להקנות לך הגנה של גבר מאלימות של גברים אחרים. הנתונים בכתבה של הארץ תומכים בזה: נשים רווקות וגרושות – כלומר ללא הגנתו של גבר – חשופות יותר לתקיפות.

4. אבל צריך לשים לב שגם אם הכסף מגן על האשה מהרחוב, בכל מקרה הרחוב נשמט גם מנשים עשירות - ומהבחינה הזאת כולנו חולקות את אותה מצוקה. ההגנה הגברית שנשים נדרשות לה יכולה להיראות מופרכת לאור החגיגה של זכויות האדם, השיוויון הבין מיני ושאר שקרים שנפוצים בתקשורת ההמונים, אבל זוהי המציאות. הפער הזה גורם לכך שנשים שצריכות ליווי הביתה מרגישות טיפשיות - או בגלל שאחרים גורמים להן להרגיש ככה ("מה את פוחדת, זאת הליכה של חמש דקות") או כי הן כועסות על עצמן שהן מרגישות ככה. צריך להבין, אין אשה שלא רוצה פשוט ללכת ברחוב בלי לפחד אבל אין אשה שלא צריכה להתרגל לפחד הזה, ללמוד להסתדר איתו, לייצר אסטרטגיות של החלטה מתי הוא נראה לה מוצדק ומתי לא ולקחת אחריות על כל זה במשא ומתן פנימי בודד וממושך.

5. כמו שכתבה הגר שיזף בפוסט החשוב שלה, אונס הוא אחד הפחדים האיומים ביותר שרובץ בבטנן של נשים. דבר שנשים אומרות לעצמן שאחריו אי אפשר לחיות. מה שקשה במשא והמתן שהזכרתי קודם הוא שעוד לפני שנאנסת את פוחדת שהאחריות לאונס תיפול עלייך. שהלכת איפה שלא היית צריכה, בזמן לא נכון, עם בגד לא נכון, ארשת פנים לא נכונה. את יודעת שיש תוקף ויש קורבן אבל משום מה את חשה שהאחריות שלא להיות קורבן בנסיבות בלתי אפשריות – כאלה שבהן השרירותיות של הגורל מפקדת על מהלך העניינים – היא שלך באופן בלעדי. יש כל מיני צורות להגבלות ש"לקיחת האחריות" הזאת מייצרת בחיי נשים. יש כאלה שלא יוצאות מהבית אחרי שעה מסוימת, שנמנעות מללכת ברחובות מסוימים, שחוצות כבישים כדי לא לעבור ליד גברים, שלא ילבשו מה שהן רוצות אם הן יודעות שתלכנה לבד, ועוד ועוד. אסור לטעות, כל אלה הן אסטרטגיות של הדרה עצמית (מופנמת) מהמרחב הציבורי, שמקטינות חיים של הנשים ובכל זאת נשים נדרשות לזה.

6. הגר כתבה שאחד הדברים שעל נשים לעשות הוא להסיר את המיסטיפיקציה של האונס, לדבר עליו, לחלוק במידע שיש לנו על אונס, לייצר מצב שבו נשים שנאנסו יכולות לדבר איפה שירצו ומתי שירצו על האונס. כלומר ליצור את ההבנה שאונס הוא משהו שקורה כאן קרוב אלינו ולפתח יכולת לדמיין גם את החיים אחריו. אני חושבת שכל זה חשוב מאוד וחסר מאוד כרגע בשיח הציבורי והפרטי. למשל, אחת הסיבות שהספר של קוטזי, חרפה, כל כך מהמם את הקוראת, טמונה בכך שהגיבורה שנאנסת על ידי שלושה גברים לא מתנהגת כמו שהיינו מצפות ממנה: היא לא מסגירה את האנסים למדינה, היא לא מבצעת הפלה, היא לא עוזבת את המקום שבו נאנסה ולשם כך היא מוכנה גם לחיות ליד אחד מהאנסים.

7. יש דברים שניתן לעשות מול הפחד ואלה חייבים להיות דברים שנשים לוקחות עליהם בעלות כי הפטריאכליות לעולם לא תעשה את זה בשבילן. דוגמה לזה אפשר למצוא בפעילות פמיניסטית אקטיבית בדרום תל אביב כמו משמרת מחאה בכל יום שישי נגד אלימות מינית והזנחת שכונות הדרום, וחלוקת תרסיסי פלפל לדיירות רחוב. עוד דוגמה היא הפרויקט הגלובלי של איב אנסלר, שהתרחש ביום חמישי ושנועד להעלות את המודעות למצב הבלתי אפשרי שנשים חיות בו ולשים את תרבות האונס על סדר היום (בישראל היו כמה יוזמות לרגל יום זה, למשל זאת, זאת וזאת).

8. נוסף לאלה חייבות להתבצע פעולות ארוכות טווח ושחותרות תחת מבני העומק החברתיים. למשל, לא ברור איך לא מלמדים ילדות מגיל הגן ועד סוף חייהן הגנה עצמית. עוד פעולה חיונית היא חינוך ילדות מגיל הגן לזהות מצבים של תקיפה ואלימות ודרכי התנגדות להם. האחרון חשוב במיוחד כי רבות מהתקיפות נעשות על ידי אנשים מוכרים במקומות לכאורה בטוחים, וילדות, נערות ונשים בדרך כלל איטיות לזהות תקיפות מהסוג הזה אלא רק לאחר שנעשו כבר. החניכה של נשים לזיהוי האלימות נגדן קריטית, כי לא משנה מה מקור האלימות, אם אשה צועדת ברחוב ושומעת הערות על התחת שלה או על הלבוש שלה, אם בוס בעבודה מייצר אווירה סקסיסטית או אם בן משפחה נוגע בה - נשים צריכות להכיר את הסימנים ולהיות מוכנות עם אפשרויות פעולה.

9. המצב שילדות, נערות ונשים חיות בו כרגע הוא מצב של דיכוי אינסטינקטיבי, של דיכוי אפשרויות הפעולה, של דיכוי הכרת המציאות. נסו לדמיין למשל ציפור שלא מבינה שעליה להגיב כשיש סימנים שחתול רוצה לטרוף אותה - זהו המצב של רוב הנשים בתרבות שלנו. רובנו צריכות לעבור פגיעות כדי להתחיל ללמוד מהם הסימנים ויש כאלה שעוברות פגיעות רבות מאוד עד שהן לומדות. במצב כזה זאת האחריות שלנו ללמוד ולהעביר את הידע. צריך לשים לב שגלגול האחריות על נשים זועק עוול חברתי ומייצר עוד הכבדה על מי שנתונות בתנאים טובים פחות מלכתחילה. אבל כל עוד אין לקיחת אחריות מוסדית על המצב שבו נשים נתונות – אלא להיפך, האלימות נגד נשים היא הממוסדת - אז הנטל הכלכלי של פעולות כאלה, הזמן הדרוש להן והמשאבים הפיזיים והנפשיים שהן לוקחות ייפלו כולם על נשים בחברה האזרחית.

10. מה גברים יכולים לעשות במצב כל כך קשה, שבו הם קרובים ואוהבים נשים אבל גם נמנים על המין שתוקף אותן? יש כמה דברים בסיסיים שאני חושבת עליהם, כמו להקשיב למצוקה של נשים במציאות האלימה הזאת, להכיר בה ולקבל אותה. לשים לב לשוני שבו הגבר מתנהל במרחב הציבורי לבין זה שאשה מתנהלת בו. להיות קשובים למה שאשה זקוקה לו כשהיא במרחב הציבורי, להציע משאבים של כסף, זמן וארגון לטובת תוכניות להגנה עצמית, תוכניות חינוך באוניברסיטאות, בתי ספר ובגנים וכיו"ב. לגברים יש את הפוטנציאל העצום להיות שותפים של נשים ביצירת מקום בטוח ושוויוני, והאחריות לממש אותו מוטלת עליהם.

דימויים: ברברה קרוגר. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

כשנודעו תוצאות הבחירות, והתברר ש"יש עתיד" זכתה ל-19 מנדטים, הסתמנה כניסתה של ד"ר רות קלדרון לכנסת כאחת הבשורות המסקרנות שהביאו הבחירות. הכנסת הנוכחית גדושה בעיתונאים, אבל אין בה כמעט אינטלקטואלים (אלא אם מחילים את ההגדרה על יאיר לפיד, כלומר על כל אשכנזי שיודע לשיר שיר של ביטלס באנגלית). שלמה בן עמי ויולי תמיר הלכו כבר לגן העדן של הח"כים לשעבר, ולא הותירו מורשת מזהירה במיוחד. ככלל, אינטלקטואל חדש בכנסת לא מבטיח שום דבר, אבל תמיד יש תקווה שהוא יצליח לנסח טוב יותר את המצב, להביא אמת ובהירות לתוך אחיזת העיניים של המערכת הפוליטית הישראלית.

פוטנציאלית, קלדרון הכילה את ההבטחה הזו, ואולי מכילה עדיין. מבחינת עמדותיה המוצהרות, היא שייכת לכאורה לאותו פלג שמכונה על ידי המשטרה והצבא "אנרכיסטים". היא תיארה את השתלטות המתנחלים על שייח ג'ראח כ"עוול גדול", וציינה כי " מי שהחליט על זה כנראה לא קרא מסכת גיטין" (ראו כאן, 3:22). בהזדמנות אחרת היא אמרה (7:44) –

היהדות היום זה להיות בנאדם. זה לנסות לנהל מרחב ציבורי הוגן, שמדבר על כשרות גם על כשרות של תרנגולות שכן יראו לפעמים חושך ויהיה להן על מה לעמוד, ושחיטה כשרה, ופועלים זרים שיש להם שכר מינימום ולעמוד מול כיבוש שהורג אותנו.

נניח לעובדה שהכיבוש לא כל כך הורג אותנו, אלא הורג מישהו אחר. נניח גם לזיהוי ההכרחי של "יהודי" עם כל דבר טוב. עדיין יש כאן בהירות מוסרית מסוימת – בהירות שאבדה לחלוטין כבר בנאומה הראשון ורב התהודה של קלדרון בכנסת.

קלדרון עמדה על דוכן הנואמים ודרשה בפני חברי הכנסת מן התלמוד. לכאורה – פעולה חתרנית: אשה חילונית (האמנם?) מפרשת בפני הנבחרים ממסכת כתובות. אבל תחת המעטה הזה מתחבא תוכן ריאקציונרי ורגרסיבי להחריד. למעשה, אם לא היה מדובר באשה, התוכן השמרני-לאומני של הנאום הזה היה זועק לשמיים. אבל גם כשהוא נישא על ידי חברת כנסת, שמץ החתרנות שבפעולה טובע בתוך נחשולים של סכרין ישראל-סבא ושמן זית זך. קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית.

להלן, אני מציע קריאה צמודה בנאומה הקצר של קלדרון, בניסיון להבהיר מה כל כך נורא בו.

"הספר הזה שבידיי שינה את חיי… העותק שבידי שייך לדוד גלעדי… סבו של יו"ר הסיעה שלנו, שהוזכר כאן כבר אתמול" – כבר בפתיחה אנו נתקלים בהצהרת נאמנות לדיקטטור של "יש עתיד". לא רק ליאיר לפיד כאיש ציבור, אלא למשפחת לפיד, לבית המלוכה של לפיד. יותר מכך: מתברר שמעבר לאב ולבן יש גם אב של האב, ובקרוב גם בן של הבן.

"אבי… נולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור… גויס מיד למלחמת השחרור להגן על גוש עציון… אמי שנולדה בגרמניה… עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי בסוף המצור על ירושלים…" – השושלתיות חוזרת, הפעם בסיפור משפחתי מצחיק מרגש, שמשלב את הדוברת בסיפור העל הציוני ובמסורת מייסדי הארץ ובד בבד מגלם את קיבוץ הגלויות.

"אני מספרת כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני-מסורתי-רליגיוזי" – גם חילוני, גם מסורתי, גם רליגיוזי? וכל זה "מאוד"? כדאי לשים לב גם למלה "רליגיוזי" – מושג מרשים מאוד, שממקם מיד את המשתמש בו גם במסורת המיוחסת של בובר-שלום-קורצווייל (ע"ע הון תרבותי).

"כבר כנערה הרגשתי שמשהו חסר… דבר מה בזהות הישראלית של אליק שנולד מן הים, היה חסר"  – קצת ניחוחות פוסט ציוניים לא מזיקים בתור קוסמטיקה.

"משנפגשתי לראשונה בתלמוד, והתאהבתי בו כליל… במעשיות, באנושיות והבגרות העולה מן השורות… הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי" – הו היהדות! היהדות הנפלאה! החיפוש, שתמיד מוביל בחזרה אל הבית.

"ייסדתי את עלמה… בתל אביב… ואת אלול" – בבחינת: דעו מאין באתי ולאן אני הולכת.

"התורה… היא המתנה שקיבלנו כולנו… אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד… במו ידינו מסרנו אותו בימים בהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר – לבנות מדינה…" – זאת הצגה מעוותת של הדברים, כאילו בן גוריון ויתר על התלמוד כי לא היה זמן ללמוד. למעשה הציונות השקיעה משאבים עצומים בכינון תרבות, ובד בבד במחיקה והשכחה של תרבות – גם ובעיקר בעתות חירום. אבל קל יותר להתפייס עם העבר כשאומרים "פשוט לא היה להם זמן, הם היו עסוקים".

"עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו מה ששלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו..." – הון תרבותי (Capital culturel) הוא מושג ביקורתי שטבע פייר בורדייה, ומתייחס לידע המשעתק את אי השוויון החברתי. להתגאות בהון התרבותי שיש לך זה כמו להתגאות בזה שירשת דירה בבאזל, ובגלל זה אתה שווה יותר. עדיף, כמו שאומרים, לעשות זאת בפרטיות. יפה שאת קוראת למעריצייך להתענג על ההון התרבותי שלהם – אך האם זה לא מה שעשינו עד עכשיו?

"אני מבקשת לספר סיפור מהתלמוד ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה… מי שרוצה הבאתי את הטקסט, הוא יכול להתחלק, אבל רק למי שרוצה. אני אקרא בארמית בשביל המוזיקה ואחר כך בעברית בשביל… הקריאה" – כאן אני מגיעים לרגעי השיא של הנאום: הדרשה, או סיפור רב רחומי.

בנקודה זו אפשר גם לתהות, כיצד אמור להרגיש ח"כ מוסלמי או נוצרי בסיטואציה, שבה מגשימה קלדרון את מה שלא נעשה מעולם על ידי ש"ס, והופכת את הכנסת לבית כנסת.

יש לציין שסיפור רב רחומי הוא אחד הלהיטים הגדולים של דרשני היהדות הישנה והמתחדשת, המובא באינספור שיחות הדרכה לנשים חסודות, מ"מנהיגות יהודית" ועד קלדרון עצמה – היא כבר דנה בו עם משתתפים קבועים אחרים של תיקוני ליל שבועות.

"רב רחומי היה רב.. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמלה רחם. מי שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אשה יודע להכיל את התינוק… זאת בחירה מאוד יפה למלה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המלה רחם ובנו ממנה את המלה היסטריה" – כאן מופיע בנאום המוטיב עתיק היומין של "ירושלים נגד אתונה". היהדות היא כמובן טובה יותר, נפלאה יותר, פמיניסטית יותר. כמו שאמרה פעם לימור לבנת: "אנחנו מלמדים במערכת החינוך ערכים יהודיים וערכים אוניברסאליים, אבל הערכים האוניברסאליים גם ככה מגיעים מהיהדות".

"אז הבחירה הארמית לקחת מרחם את המלה אהבה היא בחירה פמיניסטית של חז"ל" – לא הבנתי – חז"ל המציאו גם את הארמית? עד כדי כך הם היו חכמים ונפלאים?

היו"ר ח"כ יצחק וקנין: "רחם זה גם רמ"ח"
ח"כ קלדרון: "ישר כוח. אני שמחה על השותפות בדברי תורה" (ממשיכה הלאה).

"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים.

"היתה מצפה אשתו… עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא… בארמית שומעים את הנשימה שלה… הציפייה הזאת שכל sms וכל טלפון וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת… האשה הזאת שחיכתה כל השנה… היא מאבדת את השליטה" – פשוט אין מלים לתאר את הרגרסיוויות של הסיטואציה, שמועלית על נס בלי שמץ של ביקורתיות: האשה מחכה בבית לחסדיו של בעלה, שיואיל לגאול אותה ולהקדיש לה רגע מזמנו.

"עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מסך מפוצל" – אנחנו בכל זאת במפלגת הטלוויזיה.

"מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן" – מעניין לציין שהכול ממוקד בה, ברגע הגעתה של ח"כ קלדרון לדוכן הכנסת, ולעבודה שלה – הכול, בסופו של דבר, עניין של פנימיות

"אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול. אני מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – ושוב, הכול מכוון לדעת היו"ר. השמאלנית מתנגדת הכיבוש נופלת לזרועותיו של אביר ההתנחלויות, תחת חופתו של "השוויון בנטל".

"הרבה פעמים אנחנו מרגישים האשה שמחכה והולכת לצבא ועושה את העבודה, והאחרים על הגג לומדים תורה" – אלמלא הפרשנות הזאת היתה מופרכת לחלוטין, היא היתה יכולה להיות מבריקה. כל המדרש המלבב נועד להדגים שהמיליטריזם נוסח בנט-לפיד-נתניהו זהה בעצם לנשיות! ואילו לימוד התורה הוא הגבריות הבלתי אחראית.

"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל… שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

"אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים על פי איכות לימודם ולא על פי שיוכם הציבורי. שבתי המדרש… והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה..." - עד עכשיו חשבנו שמפלגת יש עתיד היא מפלגה מגזרית של חילונים מבוססים. עכשיו מתברר שהיא מפלגה מגזרית של מכללת עלמא!

"ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר" – שהרי, בלי קצת תחרות אי אפשר.

"אני מבקשת לסיים בתפילה שכתב חברי חיים היימס… שאצא עם הבית הזה שלמה עם עצמי..." – שוב מוגשת לנו הדאגה המרכזית על סדר יומו של הבית: שלמותה העצמית של ח"כ קלדרון.

ועכשיו נשאר רק להתמוגג – חיבוק עם היו"ר, ועם כל השאר.

"יש עתיד" היא לא מפלגה חילונית. היא מפלגה של מטיפים: יש בה שני רבנים, מומחית לתפילה, תלמודיסטית,  ופרשן מקרא (היו"ר). זאת בראש ובראשונה מפלגה יהודית מאוד: תנועת התעוררות יהודית, המציבה על הבמה הפוליטית סוג חדש של ציונות דתית ללא סממנים חיצוניים. מבחינה זו, יותר מאשר תוצר של המחאה החברתית, היא תוצר של גל ההתעוררות היהודי-אשכנזי שהחל אחרי רצח רבין. התיאולוגיה של "יש עתיד" כוללת תמיד מרכיב של לידה מחדש, של גילוי הדת בתוך העצמי, מחוץ למסגרות הממוסדות. היא ממקמת את הדת במרחב הפרטי, בספירה הביתית האינטימית שמזוהה עם הנשיות. לפיכך היא ראויה להיקרא: המפלגה הפרוטסטנטית הישראלית.

הייתי אומר שאסור לחשוף ילדים לחומרים האלה. אבל אני מעדיף להימנע ממקרתיזם. בכל מקרה, אחרי שראיתי את הנאום הזה, תקף אותי דחף בלתי ניתן לשליטה לשטוף את הסכרין מהפה ולצפות שוב בקליפ של גל ווליניץ, ואם אפשר – כמה פעמים ברצף.

רוויטל מדר

תהל פרוש כתבה את הרחובות נשמטים לאט. היא כתבה מתוך מצוקתה, אני מאמינה, כאישה, והתחילה את דבריה בציטוט עבה מכתבה בעיתון הארץ שעסקה בביטחון של נשים, ונשענה על סקר שנעשה בנושא. תהל ענתה לציטוט שבחרה בעשר נקודות ואני מעוניינת להגיב לאלה, מתוך התחושה שבמקומות מסוימים תהל שגתה, עת הדיסקורס הנתון על תקיפות מיניות של נשים היווה את הגבולות שבתוכם תהל ניסתה לכונן תשובה.

תהל כתבה 10 נקודות בעקבות הציטוט שהביאה. אני כותבת בעקבותיה גם כן בנקודות, אך בתשע נקודות, שכמעט כולן מקבילות לאלה של תהל, מהוות תגובה לדבריה.

1. תהל מתחילה את דבריה מהתייחסות לרחוב החשוך, לאותה סיטואציה שבה אישה נדרשת לשוב לביתה בשעת לילה מאוחרת יותר או פחות. זו סיטואציה מוכרת ולא נעימה, שכל כולה נתונה לרוב בתוך התקוה שזה לא יקרה, שלא יציקו לך, ושהגרוע מכל לא יתרחש – שלא תיאנסי. הבעיה היא שזהו לא המרחב היחידי שבו אנחנו הנשים חשות את הפגיעות הזו. מי שהגיעה למפתן ביתה, ובביתה אין אינטרקום מוסדר, נכנסת כעת לחלל שני שבו אנחנו מפוחדות, שבו אנחנו מחפשות מיד את האור, מקוות שאף אחד לא ימתין לנו בו. השיבה הביתה, יש לקוות, תסתיים בכניסה לדירה. זאת בהנחה שהדירה עצמה מהווה מרחב מוגן. זה לא ברור מאליו, שכן כאשר יותר מ-80% מהתקיפות המיניות שמתבצעות בנשים מקורן בגברים שאינם זרים לנשים, וכאשר 50% ממקרי האונס מתבצעים בבית הנתקפת או בבית התוקף, ניתן להניח שלא פעם המרחב הפנימי אינו אותו מרחב מוגן. זה לא רק הרחוב, וזה לא רק הרחוב בלילה, זה ההיות אישה שמתאפיין בכך שכל תנועה-עמידה-היות מרחיב סביב עצמו את המרחב הלא מוגן. להיות אישה זה אומר לצערי שאין כזו חיה מרחב מוגן. אין חדרי ממד ואין חדרי מדרגות. הפגיעות כל הזמן שם.

תהל בדבריה מתייחסת בצדק לתחושה הזו שעולה בתוכנו כאשר אנחנו הולכות ברחוב החשוך, שמהווה את המרחב הלא מוגן בה' הידיעה, שכן הוליווד חינכה אותנו כך, אותה תחושה שעולה כאשר חולף לפנינו גבר או שמא אפילו חבורת גברים, ואז כל תקוותינו נתונות לכך שהוא לא יפגע בנו. שכמו במשחק מחשב, הוא יהווה עוד איזה טרול רגעי שעלינו להצליח לחמוק ממנו, כדי שהמשחק לא יגיע לסיומו. אל מול התחושה המוכרת הזו אני רוצה להדגיש שוב שכל מפגש וכל שהייה עם גבר בחלל שבו אין לך אפשרות להיות אחראית לגורלך הוא מפגש כזה, קפוץ שנתון בתחושה עמוקה של חוסר ביטחון. למעשה, אם אשתמש בבמה הזו כדי להשיב לכל מי שמנסים להאשים את הפליטים בכך שהם פוגעים בבטחוננו, אני רוצה לומר מזה זמן מה, שהלוואי שהפליטים היו מהווים את הבעיה, הלוואי שהיתה לי דרך לדעת מתוך חיצוניותו של אדם, שהוא הולך להיות מסוכן עבורי. אולי אז היינו יכולות להתרחק מהמסוכנים שבניהם, שכן נכון להיות כל גבר מהווה סכנה, כי אין סימני אזהרה על פניהם של אלה שפוגעים בנו. למעשה זוהי הנורמטיביות שהיא מנת חלקם, ומנורמטיביות את רובנו לא מלמדים לפחד.

באותו האופן לא מלמדים אותנו לחשוש ממקומות הומים, שעומדים בניגוד מוחלט לרחוב השקט והחשוך שמתארת תהל. הפגנות המוניות, שנשים מעוניינות לקחת בהן חלק, הן לא פעם קרקע פורייה למטרידים ותוקפים, שמנצלים את הדחיסות כדי לגעת בנו ללא הסכמתנו. אלה מגיעים גם לשוק הכרמל בימי שישי העמוסים, וכך בעודך הולכת וזוכה לממטר של הטרדות מצד העובדים של השוק, את עלולה לזכות גם בליטוף מזר של ישבנך. וכאשר לא מלמדים אותנו לפחד גם מזה, אנחנו עומדות בסיטואציות הללו חסרות אונים. כאילו אין לנו דרך לדברר את שאירע כעת, כי אל מול הפחד מהרחוב החשוך, כל אלימות אחרת שמופעלת עלינו, מפסיקה להיות ברורה. וכדי שזו תהא ברורה, אל לנו לדרג את הסכנה.

2. ראשית יש לדייק בסטטיסטיקות: אחת מכל שלוש נשים עוברת תקיפה מינית בחייה, ואחת מתוך חמש עוברת אונס, בעוד אחת מתוך שש עוברת גילוי עריות. וגם כאן יש להרחיב, ולציין, שבעוד שאחת מתוך שלוש מותקפת מינית ואחת מתוך חמש עוברת אונס, ואחת מתוך שש עוברת גילוי עריות, הרי שיש מבנינו את מי שעוברת בילדותה גילוי עריות, ולאחר מכן אונס ותקיפות מיניות למכביר. רוצה לומר, האונס, שמבטא כל תקיפה של אישה, כל מקום שבו נאנס על אישה לעשות בניגוד לרצונה, הוא לא חוויה חד פעמית. העובדה שעברת אונס או תקיפה מינית או גילוי עריות, העובדה שנכנסת לסטטיסטיקה, לא אומרת בשום רגע שאת מוגנת. שמעתה והלאה את יכולה לפסוע בבטחה בעולם. ואת העובדה הזו הסטטיסטיקה לא מספרת לנו.

מעבר לכך, בעוד שגם אני מאמינה כמו תהל שהמהפכה הפמיניסטית והניפוץ של המבנה הפטריארכי יובילו בהדרגה לסילוק כל החולות של החברה שלנו (והשלנו כאן הוא עולמי), הרי שאמונה זו לא מאפשרת לדבר על הבדלי שכר ואי ייצוג של נשים כדברים נפרדים. אלה הולכים יד ביד עם אונס של נשים, כל אלה הם חלק מתרבות אונס, שעניינה הכפפת נשים לגברים. גם כאן אין צורך לייצר היררכיה של מה קדם למה, שכן הדברים הללו תמיד הלכו ביחד, תמיד היו קשורים אלה באלה. אנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו כפופות חברתית לגברים, כפי שאנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו נתונות לאלימות פיסית ותקיפות מיניות מצד גברים.

3. אחד הנתונים הבעייתיים של הסקר שפורסם בעיתון הארץ ושממנו תהל התחילה את דבריה נגע לטענה שנשים רווקות וגרושות נתונות ליותר אלימות. זהו נתון בעייתי שכן כמו סקרים רבים הוא מתחיל לבסס מיתוסים שאין בהם אמת, על פרופילים של נשים שמותקפות מינית. מעבר לכך, זהו נתון בעייתי, שכן הוא לא משקלל פנימה את העובדה שיכול להיות שהנשים שהן גרושות כעת נאנסו במהלך הנישואים, או שמא הרווקות נפגעו דווקא מהקרובים להן (כפי שניתן להניח שוודאי קרה), או שמא הן אלה והן אלה נאנסו בילדותן, הותקפו בצעירותן, מתי שלא היו אמורות להיות נשואות בין כה וכה. אין בנתון זה כדי להעיד על כך שהתקיפה שלהן נעשתה כאשר הן לא היו קשורות בגבר באותו המובן המגונן שתהל מסמנת.

4. מצב כלכלי אכן יכול להביא לדוחק שיגרור עמו אלימות מינית. אחד מהמצבים הללו הוא אותו דוחק שנחשפים אליו כל פעם שמנסים להראות לנו איך נשים "נורמטיביות" מחליטות לעסוק בזנות, כדי להציל את משפחתן מעוני מחפיר. אישה כזו למשל תיאנס על בסיס יומיומי, אך ספק אם היא חלק מהסקר שהתקיים. ספק אם לכל אחד מהפעמים הללו שבהן נאנסה – כי כל הליכה לזונה היא אונס - היינו קוראות וקוראים אונס.

אפשר להניח שלא, על אף שהאימה מצדה אינה ממוקמת במקום אחד. מקרי אונס ותקיפות מיניות של נשים לא מתרחשים רק בשכונות הלא טובות. כמו שאינם מתרחשים רק ברחוב, או רק במקום שבו אין אנשים. אל מול הפחד המבוסס הזה, אין לחשוב שהסכנה חולפת כשאנחנו עוברות לשכונות בטוחות יותר. ואין בדבריי כדי לא להכיר במגפת האלימות נגד נשים שעוברת על דרום העיר, שלמולה מתקיימת עצרת המחאה המוצדקת והחשובה.

5. הפוסט של הגר שיזף חשוב אך גם אצלה וגם אצל תהל לא ברור מדוע אנחנו נותנות לאונס למלוך בכתר. האם ביצוע מעשה סדום באישה מכאיב לה פחות, או האם התחככות מדורגת נמוך יותר מאשר נשיקה כפויה? החוק יצר מדרג של עונשים ביחס לכל אחת מהתקיפות המיניות הקיימות. הוא עשה זאת כי את זה הוא עושה, כי הוא מנסה (לשווא ומתוך תחושת אלוהות) לייצר את המשוואה המושלמת בין הפשע לעונש. אז הוא יצר מדרג של עונשים למדרג של פשעים ואנחנו הפנמנו לתוכנו את ההיררכיה הזו, עת מלמדים אותנו לפחד מאונס, אך לא מלמדים אותנו את האימה שנתונה על כל המדרג של התקיפות המיניות. והעובדה שליתר אנחנו לא קוראות בשם, והעובדה שהאונס הוא המלך של התקיפות המיניות מבחינת היראה שלו ומבחינת הכיסוי התקשורתי, מובילה לכך שאנחנו מפנימות לתוכנו את ההיררכיה הזו, ואנחנו נדרשות לדון עמה ביתר שאת כאשר מתרחשת תקיפה מינית שאינה מהווה אונס לפי הספר.

למעשה, יש להבהיר מה המשמעות של כל אחת מהתקיפות המיניות, וזאת רק כדי להיפטר מהן מייד לאחר שהובהרו.

אונס - החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום - החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס - ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה מגונה - כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. (כל ההגדרות לקוחות מאתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית).

עלינו לזרוק את ההגדרות הללו כי לא יכול להיות שהמדרג שלהן מנהל אותנו, עת אנחנו למדות להתייחס בביטול לתקיפות מיניות מסוימות, כל עוד אלה אינן נופלות תחת הגדרתו של אונס by the book. אנחנו צריכות לזרוק אותן כדי לנקות את חיינו באופן מוחלט מתקיפות והטרדות מיניות. כי לא יכול להיות שחלקים בגופנו מושמים ביחס עקום של פגיעים יותר או פחות, ולא יכול להיות שניתן לאונס – מפאת היותו פשע שיכול להיות מבוצע רק באשה, שכן נדרש איבר מין נשי כדי לבצעו – להקטין את כל יתר התקיפות המיניות שאנחנו עוברות.

5. אם אנחנו מעוניינות לשמר את האונס, כדי לעשות בו שימוש מילולי, עלינו להרחיב אותו. עלינו להחזיק בו ורק בו לא כדי לייצר את העיוות הנוכחי, עת האונס ממוקם בראש ההיררכיה, כי בכוחו לנתק את בתוליה של אישה, כי אונס – אותה חדירה – מנקודת מבט גברית, נדמית כמו חילול של הרכוש. האונס שעומד בראש ההיררכיה לצד יתר התקיפות המיניות שנשים עוברות, הוא האונס כפי שקוראת אותו הפטריארכיה. האונס, כפי שאנחנו, הנשים קוראות אותו, הוא לא זה שמופיע בסטטיסטיקה של אחת מתוך חמש נשים, כי אם הוא שם כולל לכל תקיפה מינית של אישה, שם כולל לאותו מקום שבו אישה נאנסה לדבר מה בניגוד לרצונה.

6. אני מסכימה עם הגר – הדיבור המשותף עוזר מאוד להילחם באונס, להפסיק להפוך אותו לסוד. אך יש צורך בציבוריות רחבה יותר של האונס, כזו שתבהיר לנו שכל יום כאשר אנחנו הולכות והולכים ברחוב אנחנו הולכות והולכים בין קורבנות של תקיפה מינית. יש להבהיר שקורבן של תקיפה מינית אינה מגיעה עם פרופיל מסוים, שהיא אינה מתנהגת בצורה מסוימת, או הולכת בצורה מסוימת. יש סקאלה רחבה של תגובות כשם שיש נשים שונות. אין שום סיבה להביע פליאה כשמישהי שחיה "חיים מלאים" מספרת בפניכם ובפניכן שהיא עברה כל סוג של תקיפה מינית. ואם לחזור לסעיף הקודם, אין שום סיבה להיות מזועזעים יותר כאשר מישהי מספרת לכן ולכם שהיא עברה אונס, מאשר אל מול אישה שמספרת לכן ולכם שנעשה בה מעשה מגונה.

7. אכן, הפטריארכיה לא תעשה עבורנו את העבודה, אך לא יכול להיות שהאחריות מוטלת רק עלינו. זה דבר אחד לצאת ביוזמות שונות שעניינן מלחמה בהיעדר הביטחון שמקיף אותנו, וזה דבר אחר לבלוע הכי עמוק שאפשר את המציאות הזו, כך שהפעילות החינוכית כנגדה תהיה של התגוננות מפניה, ולא של הדרתה. כאשר תהל מציעה לנו ללמוד הגנה עצמית היא מסכימה – אם במודע ואם לא – עם המציאות. היא אומרת לנו שתמיד יהיו אנסים, ולכן עלינו ללמוד להתגונן הן פיסית והן תודעתית. זאת במקום לחשוב על חינוך לשוויון ולכבוד, על חינוך שיעזור לילדים וילדות שיגדלו להיות מבוגרות ומבוגרים להבין שהיעדר הסכמה מפורשת משמעה לא.

כשאנחנו נדרשות ללמוד הגנה עצמית לא רק שאיננו דורשות את השינוי של הנורמה הזו, אלא אנו גם מתעלמות מנשים שאל מול תקיפה קופאות במקום, נשים שברגע האמת לא יוכלו לעשות שימוש בשיעורי ההגנה העצמית, כי הן לא יהיו שם עבור עצמן. ומעבר לזה, אנחנו דואגות שאותו דיאלוג שתהל תיארה נפלא, אותו אחד שמתנהל בין האשה לבין עצמה עת היא מנסה למנוע עד כמה שאפשר את היפגעותה, יהיה אינהרנטי לפנימיותה, כי היכן שניתן להתגונן ניתן להאשים את הקורבן.

8. הבעיה הגדולה במאמר של תהל מבחינתי, שהוא מאמר שרצוף כוונות טובות ושנכתב לדעתי ממקום כן מאוד, קשורה בכך שתהל מנסה לעשות סדר בדברים. היא מתחילה בשימת האצבע על המקום המסוכן ביותר, שניתן להאמין שעבורה הוא המפחיד ביותר, והיא ממשיכה בשרטוט תכנית הגנה אל מול המציאות הזו. אך כאשר פועלות כך, אין אפשרות אלא להפסיד בדרך חלק מהמערכת, ואין אפשרות אלא להתמסר למקום שבו מתחילים לבנות לתקיפה המינית קטגוריות, שמשליכות בהמשך גם על פרופיל של נאנסת ועל פרופיל של נאנס. המחשבה בעקבות תקיפות מיניות צריכה להיות כזו שקוראת את האלימות הזו כנורמה חברתית שמושרשת בחברתנו ושמתנגדת לכל היררכיה של התקיפה או של ההטרדה. במובן הזה מדובר כאן בכאוס, שלצערי לא ניתן לעשות בו סדר. ושכל ניסיון לעשות בו סדר יהא בו לא יותר מאשר הפנמת הקול המדכא כבר. זה שמסדר אותנו בתיקיות, וממיין את פגיעותינו, ואומר לנו כמה ואיך עלינו להרגיש למול דבר מה, ואיזה סוג של התנהגות עלינו לפתח כדי לדאוג לעצמנו. הניסיון לעשות סדר מחייב כבר ומראש את קבלת הסדר הקיים. הוא מחייב גם את העמידה החסרת אונים מול הטראומה והטראומה העיקשת, כי היא אף פעם לא מוכנה להיכנע לסדר, להבין את עצמה בהגדרות, לקרוא את סיפורה ככזה שנע על ציר ליניארי.

9. באשר לאחריות שמטילה תהל על הגברים – אני יכולה רק לברך. עם זאת, צריך להמשיך ולהבחין בין הדרישה לחינוך מגדרי לבין הדרישה ללמידת הגנה עצמית. גם משום שאין התחייבות שהגנה עצמית תעמוד לרשותה של אישה ברגע האמת, אך מעבר לכך מפני שלימוד של אשה להתגונן מתקיפה מינית – אם באמצעות אמנויות לחימה ואם על ידי פיתוח רגישויות למצבים – אומרת באופן ברור שעלינו לחיות במציאות הזו כפי שהיא. כי אם חושבים שהמציאות היא כזו שלא אמורה להכיל בה את הנורמה האלימה כלפיי נשים, אז פשוט מלמדים גברים לא לפגוע בנשים. לא מלמדים נשים לזהות מצבים ולהפוך לחוקרות של היום יום שלהן, כדי לאתר כל סכנה שאורבת להן. גם כי אלה לא חיים, וגם כי זה פשוט בלתי אפשרי.

* דימויים: ארבעה ציורים של ארטמיסיה ג'נטילסקי (1593-1656) – סוזאנה והזקנים, יהודית משספת את גרון הולופרנס (שתי גרסאות), יהודית ושפחתה עם ראשו של הולופרנס.

עוז גורה

בטור חשוב מאוד שפורסם כאן לאחרונה התייחסה תהל פרוש להרגשת הפחד, והכעס המלווה לה, שחשות נשים ביחס לחווית "האונס" -אותה רוח-רפאים שרודפת אותן כנשים-בחברה. פרוש מצליחה לעמוד על מהותו הכמו רפאי (Specter) של פונציאל התקיפה המינית, ואף מעבר לכך להצביע על השלכות של מהות זו על חוויתן של נשים, על הוויתן שהופכת להיות מהולה בפחד וכעס כלפי עצמן. הטור חשוב היות והוא מצליח לעמוד בצורה טובה על הדיכוי שנמצא מאחורי אמירה כגון "מה את מפחדת, זו הליכה של חמש דקות", ולהמחיש את השורשיות שבחוויה הנשית ביחס לאלימות המינית.

את טורה, פותחת פרוש בהשוואה בין גברים ונשים ביחס ללילה, אותו תחום שהיחס כלפיו מלמד, אולי יותר מכל, על ההבדל התהומי שבחווית המגדר. בטור זה ארצה להציע השוואה נוספת, כזו שיכולה ללמד על הממשות הנוראה של רוח-הרפאים, של "הדבר הזה" שהוא אונס בחוויה הנשית. אינני מנסה לתת מובן ו"לפטור" אגב כך נושא מורכב זה, אלא בדיוק להפך – להוסיף למורכבות שפרוש מעלה. ארצה לעשות זאת דווקא תוך בחינה של חווית לא-נשית, חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים. ההבדל בחוויה אינו הבדל שנעוץ בהסתברות סטטיסטית בלבד של נשים להיאנס, אלא בקיומו ואי-קיומו של "הדבר הזה" בצל, או בנוסף אל, היחסים הבין-אישיים.

אז מדוע חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים יכולה לעזור לנו ללמוד על החוויה הנשית? ובכן, בעיקר ע"י מה שנעדר ממנה, ומה הוא מלמד אותנו על החוויה הנשית המכילה נעדר זה.

אתחיל ממה, שבאופן מפתיע אולי דווקא, נמצא מאוד ביחס מיני בין גברים – יחסי כוח פיזיים, בדומה (באופן עקרוני) לאלו שבין נשים וגברים. אם נביט על הגוף גדירא, מעטים הגברים שנפגשתי איתם שלא היו חזקים ממני פיזית. חלקם יותר וחלקם פחות. במילים אחרות, פוטניצאל התקיפה המינית קיים גם כשאני נפגש עם גברים, ולכן לא יהיה נכון למסמס את היתכנותה של האלימות רק בשל הנתונים הפיזיים. אלא אם כן אגלה כוחות חבויים ברגע מצוקה, ככל הנראה במידה והגבר השני יהיה מעוניין בכך, הוא יוכל לתקוף אותי.

אם כן, היכן ההבדל מצוי? וכאן אנו מתחילים לשים לב לדבר שנעדר מן הסיאוטציה הבין אישית -  "הדבר הזה" שפרוש מדברת עליו, אותו מובן מאליו של אלימות, נעדר. שכן הצד שמתבונן עליי, לעומת על אישה, אינו מניח כמובן מאליו שהוא יכול לתקוף אותי. גם אני איני מניח כמובן מאליו שאני מסוגל לתקוף אותו, למרות שפיזית ייתכן שאני מסוגל. כאמור זה לא קשור להבדל הפיזי, אלא להבדל המגדרי. "מובן מאליו שאפשר לתקוף פיזית" זה משהו שקשור לנשים; "אונס" זה משהו שקורה לנשים. אחזור לזה בהמשך, אך הנקודה החשובה כאן היא כי (באופן כמעט אבסורדי ושמבחינה רפלקסיבית מוזר אפילו לי) גם אם יופעל עליי כוח פיזי, המובן מאליו שלי יקשה עליי מאוד לחוות את זה כהפעלת אלימות. המגדר הנשי כמעט מקפל בתוכו את חווית האלימות.

בעוד שחברותיי עסוקות במקרים רבים בניסיון להבין האם הערב הקודם שהעבירו במחיצתו של גבר היה ערב שכלל תקיפה מינית, במידת ההסכימה שלהן לאינטרקציה המינית שהתרחשה ובכמה אלימות הופעלה עליהן – בעוד שהן עסוקות בלקודד את החוויה עם הגברים אל המרחב של הפוליטי, אני נותר חופשי לקודד את מירב החווית אל המרחב של המין, או של הרומנטי או של האינטימי. הרי, כפי שהזכרתי, "אונס" קורה לנשים. במובן הזה, המגדר שלי מאפשר לי טווח חוויות אחרות לגמרי. זה לא שאני לא מפחד מאותם הדברים שקורים לנשים. בוודאי שלחוות אלימות מינית זה משהו שמפחיד אותי. הנקודה היא שבכל הקשור למובן מאליו, אלימות מינית זה לא משהו שמי שיש לו מגדר נשי עלול לחוות, ולכן גם מי שיש לו מגדר גברי עלול לחוות – אלא שלחוות אלימות מינית זה המגדר הנשי.

זאת בשל שלמרות ההבדל הפיזי האמיתי, החוויה שלי כגבר אינה חוויה של סכנה. בדיוק בשל היעדר "הדבר הזה" שמבנה מובן מאליו מסויים. במפגש שלי עם עוד גבר, הגבר אינו אפשרות-לאלימות-בפוטנציה. עד כדי כך, שאני לא מרגיש כל מניעה להיפגש עם גבר בביתו, או בביתי, בחלל הבודד של ה"ביקשת את זה". זה נחווה לי הגיוני לגמרי, כסיטואציה כמו-חברית. גם כשאני מנסה להצדיק את עצמי מול חברותיי בקשר להחלטה להיפגש עם מישהו בביתו, איני חווה זאת כזקוק להסבר. גם אם זה דייט ראשון. גם אם המטרה שלי אינה מין. במילים אחרות, אם הצד השני יבין את כוונותיי לא נכון, אם הוא ירגיש מרומה או שמא אני אטעה אותו – החטא שלי יהיה חטא שבין אדם לחברו, וזאת לעומת מה שנשים עושות ושמובן כחטא שבין אדם למקום. אני לא פושע כנגד הסדר החברתי.

זו בדיוק הנקודה שפרוש מדברת עליה כשהיא קוראת לדמיסטיפיקציה של האונס. תקיפה מינית בין גברים אינה מיסטית. היא אמנם עלולה להיות אמיתית, אך היא אמיתית ללא המימד הרפאי, הממשי כשלעצמו, של האונס איתו נשים מתמודדות. היעדר המיסטיפיקציה של התקיפה המינית הגברית משנה את החוויה של "מה הוא הדבר שקרה", וכן גם את החוויה של המקום שלי בתוך הדבר הזה ביחס לסביבה, אך גם ביחס לאחריות ולזהות עצמית.

שהרי כשמין מקודד אל הפוליטי, אז בוודאי שתהייה אשמה. וכשיש אשמה יש אשמות. הרגשת הכעס שפרוש מתארת, כלפי ההחלטות על נתיב צעידה, הבחירות בנוגע ללבוש או שעת ההופעה בציבור,  כל ההעדפות האישיות הללו –שהן למעשה הזהות העצמית בעולם ליברלי של צריכה– הן המחשה מזעזעת לביו-פוליטיקה. "הפיתרון" לסוגייה החברתית של 'האונס' כאובייקט שזקוק לטיפול חברתי מופיע במשהו שמתרחש בגופה של האישה עצמה, בהרגשת הכעס שלה כלפי הפחד, כלפי ביטוי אמוציונאלי שלה. בהפנמת הזהות העצמית שלה כמפחדת. הפוליטי מופיע גם בהרגשה הכי אינטימית של אישה הצועדת ברחוב ומפחדת. הדיכוי הוא כפול מבחינה זו.

באחת מהרצאותיו מספר סלבוי ז'יז'ק, בבדיחות הדעת אך ברצינות תהומית, כיצד הוא נשאל באחד הכנסים איך זה ייתכן שהוא מתעסק בניתוח פסיכואנליטי של סרטיו של היצ'קוק כשהוא אזרח במדינה שעוברת מלחמה אתנית עקובה מדם. כלומר, חווית הדיכוי בתור אזרח שנמנה על מדינה שעוברת מלחמה רצחנית אינה מספיקה – יש גם לדכא את עיסוקיו האינטלקטואלים אל המרחב הזה בלבד. קרי, המערב יכול לנתח את מיקי מאוס, אבל סלובנים צריכים לנתח סכסוכים פוליטיים.

כך, גם בנוגע ל"דבר הזה". אישה שהולכת ברחוב מפחדת, והיא גם תכעס על עצמה. רוח-הרפאים של "הדבר הזה" משאירה את האישה כל הזמן בפוליטי. גברים יכולים להתעסק בדברים אחרים. במין למשל. או במיקי מאוס.

עומר שץ

"עם שטורפר, לאחר מכן, זה היה נורמאלי ואנושי, היה לנו מפגש נורמאלי ואנושי. הוא סיפר על כל הצער והכאב שלו. אמרתי לו 'כן, שטורפר, ידידי החביב, אנחנו בהחלט נדפקנו. איזה חוסר מזל!' "

[אייכמן בחקירתו אצל משטרת ישראל, על מפגשו עם חברו היהודי שטורפר באושוויץ; מתוך אייכמן בירושלים של ארנדט]

*

"היינו שם שמונה ימים, החיילים סירבו להכניס אותנו, הרעב והצמא היו נוראים. הישראלים ירו עלינו גז פעמיים, דחפו מוט ארוך מברזל דרך הגדר וניסו להרחיק אותנו מהגדר. ביום השמיני הישראלים עברו לצד שלנו והכניסו דרך הגדר אותי ואת נ' ו-ב'. את שאר הגברים זרקו על הצליות וגררו אותם מתחת לגדר המצרית. הגברים התחננו שמונה ימים, וביום השמיני לא היה להם כבר כוח להתנגד. היו מעולפים וצרחו ‘תהרגו אותי כאן'."

[עדות הילד האריתריאי ו']

אי שם בעולם נשמע מפעם לפעם קולם של מכחישי שואה. ובישראל לעומת זאת נערך פרויקט להכחשת הפליטות. בניגוד לדעה הרווחת, השותף הבכיר לו הוא לא אלי ישי, אלא שומרי הסף של הצדק, פרקליטים ושופטים. הם נותנים חיים לפרויקט השולח פליטים למותם שם, או למאסר עולם כאן. גירוש פליטים ממחנות המעצר בישראל לסודן ואריתריאה – שם אורבות סכנות ומספרן מאה – הוא צדו המשלים של התכחשות בתי המשפט לרבבות מבקשי מקלט העצורים בישראל.

הנה רק לפני שבועיים שלח בית המשפט העליון איזו ז'אן ולז'אן אריתריאית למאסר עולם, משום שהעדיפה שלא למות מרעב תחת גשר לה-גוורדיה, והעזה לרכוש רישיון עבודה מזויף כדי שתוכל להתפרנס. דיין משרד המשפטים קבע כי תמו ייסורי הפרנסה של עלובת החיים הזאת, שכן בבית הסוהר יסופקו כל צרכיה. בית המשפט העליון מצדו קבע, כי אישה כזאת היא סכנה לשלום הציבור.

העניין נדון במסגרת נוהל חדש שהתקינו פקידי ופרקליטי המדינה: במקרה שהחשוד שחור, נוותר על זוטות כמו חזקת חפות, הוכחת אשמה, וגזירת עונש לפי סוג העבירה ונסיבות ביצועה. מנגנוני המשפט הפלילי, יודע כל פרח משפט, נועדו להגביל את כוחו האינסופי של השלטון כלפי הפרט, שאחרת הוא עשוי חלילה להפוך למשטר אפל הנוהג בשרירות ומשליך לצינוק אוכלוסיות שלמות כטוב בעיניו.

אז במקום סנגור ושופט על חשבון המדינה, תיכף ומיד לכלא על חשבון יקר פי כמה. לכמה זמן? לתמיד. את מי? דווקא כאלה שאין די ראיות נגדם, והם כנראה חפים מפשע; או מי שחשוד בעבירה פעוטה, שאזרח ישראלי כלל לא היה מואשם בה. לאחרונה פורסם, כי במסגרת הנוהל הזה נשלחו למעצר מנהלי ללא תאריך שחרור המתלוננת והחשוד גם יחד: פליטה שהתלוננה על אונס וחזרה בה מתלונתה, לאחר שנשאלה בחקירה אם נהנתה מהאקט; ופליט החשוד באונס, שהמתלוננת טוענת כי בדתה אותו מליבה – ולעולם כבר לא נדע, היה או לא היה.

הפרויקט הסדיסטי הזה כלפי אנשים שחורים, שנועד כביכול להגן על שלום הציבור הלבן, הוא דווקא מסכן אותו באופן חמור: אם השעיר לעזאזל מושלך למעצרו המנהלי למרות שלא נמצאו מספיק ראיות נגדו והוא כנראה חף מפשע, אם המשטרה והפרקליטות פטורים מקיום חקירה ומשפט והתיק נסגר – סביר שהרוצח או האנס ממשיך להסתובב חופשי בשכונותינו השלוות.

התחביב הזה של המיניסטריונים למשפטים וביטחון פנים, נשא חן כאמור גם בעיני שופטים עליונים. ואין תמה, שבכל שנות קיומו בית המשפט העליון לא הכיר גם לא בפליט אחד. בית המשפט הנאור, לא משרד הפנים החשוך. ובאמת, אם אין פליטים בישראל, מדוע לא נשליך אלפי מתחזים לכל חייהם למחנות מעצר במדבר, ואחר כך כבר "מרצונם" יבקשו להישלח לארצות ההריגה.

אחרי זו הרגילה ליהודים, וזו הנפרדת לפלסטינים, אפשר אם כן לסמן מערכת צדק נוספת, שלישית במספר, המוקדשת לאפריקנים. אלא שגם לאחר פרשת קו 300 של הפליטים, היא פרשת הקבוצה שנכלאה בין הגדרות, עדין אין ולא יהיה מי שיקדיש לפליטים איזה דו"ח לנדוי, או סרט טוב על שלטון החוק לאפריקנים.

מדוע אין קיום עברי לפליט שחור? אפשר לחשוב על סינגולאריות השואה; או על מיליוני פליטים פלסטינים, 'מסתננים' בפוטנציה המקרקשים במפתחות ביתם. כך או כך, כשבעבר מבקשי מקלט אפריקנים גנבו גבול הם כונו מסתננים ולא הוכרו כפליטים; ואילו עתה, כשמתי המעט מתוכם נוקשים בנימוס על שער הגדר החדשה – פקידים ומפקדים, פרקליטים ושופטים, עומדים על דם רעיהם. כשהזיכרון מקוצר והלב מאובן, חיילים יהודים יורים גז בחסרי ישע, חובטים בהם במוט ברזל, מתבוננים בהם גוססים תחת השמש הקופחת.

החובה להכיר בפליטים אינה גזירה משמיים, אלא עוד חובה משפטית שישראל נטלה על עצמה בעת שחתמה על אמנת הפליטים, אי אז לאחר שיהודים התדפקו על גדר הגבול ונדחו בקש, או סבבו בימים באוניות וסופם שנקברו חיים. מצב משפטי אינו משתנה באמצעים פיסיים כמו הקמת חומות או פיזור מוקשים, אלא בצעדים משפטיים. אמנת הפליטים היא חוזה משפטי בין מדינות. כשם שאפשר להסתלק מחוזה שכירות ולהתפנות מדירה, כך יכולה ישראל למשוך חתימתה מאמנה המכבידה עליה. יש מחירים להפרת החוזה, מוסריים ודיפלומטיים, אבל בהחלט אפשר לעמוד בהם. בוודאי הממשלה היוצאת, או זו הנכנסת.

לעילוי נשמת מנחם יהושע בן לאה רייזל

עידו הררי

מהזמן והמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע, קשה להעריך את מידת השפעתו של הרב מנחם פרומן על חיינו כאן. מה שאפשר לומר במידה גדולה של ודאות, נדמה לי, הוא שהרב פרומן היה אחד מפורצי הדרך הגדולים של דורנו, וכן מהיחידים בזמננו שבאמת ניחנו בחזון.

הרב פרומן – רב, מורה ומחנך, שבמשך שנים העביר אינספור שיעורים בעשרות מסגרות – פרסם בימי חייו שני ספרים בלבד (שאחד מהם הוא ספר שירים). זה כמובן לא מקרה, כי פרומן עצמו (לדעתי, בין השאר בהשראת ספר הזוהר) תפס את תורתו כמשהו דינמי, שנמצא תמיד בתהליך התהוות. ולא פחות מאשר בשיעוריו בעל פה, התהוותה תורתו גם במעשיו. הגישה הפוליטית של פרומן, שהביאה אותו למטעי זיתים עקורים ולכפרים שבהם התבצעו פוגרומי "תג מחיר" – כמו גם לגוש קטיף לפני פינויו – כדי למחות, ושהניעה אותו להיפגש עם ההנהגה הפוליטית והדתית הפלסטינית גם בשיא אינתיפאדת אל-אקצא ועם ראש ממשלת טורקיה ארדואן אחרי פרשת המשט, מעולם לא נוסחה בצורה של תכנית מסודרת. כל דיון עקרוני בגישתו, כמו זה שיבוא להלן (או כמו אחרים ושונים ממנו), צריך לקחת את העניין הזה בחשבון.

ההיבט המוכר יותר של החזון של פרומן – חזון שכמו בעלי חזון רבים לפניו, זיכה אותו פעמים רבות בהערות שהטילו ספק בשפיות דעתו – היה זה של חיים משותפים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בארץ ישראל/פלסטין, מבלי שקולקטיב דתי/לאומי אחד זוכה לפריווילגיות של ריבונות או טריטוריה על פני האחרים. במציאות שבה הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים, מימין וגם משמאל, דוגלים בשיטה זו או אחרת של הפרדה, החזון של פרומן הציג אופק-אפשרות אחר, אופק שפרומן בחיי היום-יום שלו, שכללו פגישות רבות (שרק מיעוטן הגיעו לתקשורת) עם אנשי דת וממשל פלסטינים, התווה את הדרך למימושו. אבל היבט זה היה רק קצה אחד, הנראה-לעין ביותר, של גישתו הכללית של פרומן. בדברים הבאים אני רוצה לעמוד בקצרה על כמה מהיסודות של גישתו זו, יסודות שעמדו בתשתית עשייתו הפוליטית והציבורית ושגם אם לא היו נסתרים, הרי שעצם היותם מופשטים יותר – ואולי גם נוחים פחות לעיכול – הביאה לדעתי להבנה לא מלאה של חזונו וראיית עולמו הכוללים.

נפתח בציטוט קצר מדברים שאמר עמוס עוז על פרומן, בראיון ביום שאחרי פטירתו:

הדרך שהצביע עליה מנחם פרומן, הדרך של שלום דתי, אינה לגמרי דרכי. אני חושב שהשלום צריך להיות קודם כל פוליטי ולא דתי, מפני שהסכסוך ביסודו איננו סכסוך דתי אלא הוא סכסוך על נכסי דלא-ניידי, של מי הארץ, לא מלחמת דת. [...] למרות שהקנאים משני הצדדים מנסים להפוך את המלחמה הזאת למלחמת דת, היא ביסודה מלחמה על ארץ, מלחמה על כברת אדמה שיקרה גם לנו וגם לפלסטינאים.

בדברים האלה יש כמה וכמה הנחות וקביעות שניתן להתווכח עליהן. אבל אני אבקש להתמקד באותן נקודות שפיתוחן יסייע להבין את חוסר ההבנה הבסיסי ששרר בין פרומן לרבים ממעריכיו ומעריציו, במיוחד בשמאל – חוסר הבנה שבהופעתו דומה לזה ששרר בין הוגה דתי חשוב אחר, ישעיהו ליבוביץ, לבין רבים מבין אנשי השמאל החילוני (וזאת על אף ההבדלים העמוקים, התהומיים ממש, שבין ליבוביץ לפרומן). הנקודה העיקרית שיש לשים לב אליה בדבריו של עוז היא הגדרתו את הסכסוך במונחים חומריים, כמעט כלכליים – "סכסוך על נכסי דלא-ניידי". אינני מחשיד את עוז במרקסיזם, אבל דומה שהניסוח הזה – שמעומת עם הגדרתו של פרומן את הסכסוך כדתי – מדגים את עומק הבעיה שבגישה החילונית – ימנית או שמאלית – לסכסוך כאן. האמת היא שאני פשוט לא מצליח להבין איך אדם נבון, שלא הגיע למזרח התיכון אתמול, עדיין יכול להתכחש בצורה כל כך פשוטה ואגבית לעומק הדתי, המגובה בשנים של היסטוריה ומיתוס, של הקשר של הפלסטינים והיהודים למקום הזה (וזה עוד לפני שמתייחסים לגיאוגרפיה המקומית, שרווייה כולה באתרי עלייה לרגל). בהנגדה שיוצר עוז בין גישתו שלו – שממעמדו כרב הראשי האשכנזי של השמאל, בלשונו של פרומן (הספרדי הוא א.ב. יהושע), ניתן לומר שהיא מייצגת חלק נכבד ממחנהו – לבין גישתו של פרומן, המדבר על "סכסוך דתי" ולכן גם על "שלום דתי", הוא ממחיש בצורה חדה ביותר את חשיבותו המהותית של פרומן לדיון הפוליטי המקומי. ההתעקשות לדבר על נדל"ן (וזאת מבלי להתכחש לאינטרסים הכלכליים החשובים שמתלווים לשליטה על טריטוריה) מבלי להכיר באלמנט הדתי שמונח ביסוד המציאות הישראלית והפלסטינית היא בדיוק הגישה שמונעת הבנה קודם כל בין "מחנה השלום" הישראלי לבין רבים מאוד מבין הפלסטינים, אבל גם בינו לבין רבים מבין המתנחלים והיהודים הדתיים. זה בדיוק הפער שבין עוז לפרומן: עוז העריך את פרומן, לדבריו גם אהב אותו, אבל את השינוי העקרוני שביקש פרומן לערוך בשיח הפוליטי המקומי – שינוי שהפגישות עם אנשי דת מוסלמיים היו רק דרך ליישמו בפועל – הוא פשוט לא הבין.

כי זה בעצם השינוי שאותו פרומן ביקש: להפוך את הדיון הפוליטי בסכסוך בישראל/פלסטין לכזה שהשפה הדתית היא בעלת נוכחות משמעותית בו, כפי שהיא בעלת נוכחות משמעותית בחייהם של האנשים שחיים כאן. למעשה, ההכחשה של המימד הדתי בסכסוך ובפתרונו על ידי עוז – הוא מכחיש את עצם האפשרות לקשר בין "שלום פוליטי" לבין "שלום דתי" – היא רק ביטוי בודד ועכשווי לאחת מבעיות היסוד של הציונות החילונית מראשיתה, בעיה שזכתה לניסוח כמעט קנוני במכתבו המפורסם-כבר של גרשם שלום לפרנץ רוזנצווייג מ-1928: "האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ". הדברים שכתב שלום על לשון הקודש יפים גם לארץ הקודש, ועל אחת כמה וכמה כאשר לשון הקודש משמשת כדי לדבר על אודות ארץ הקודש. השיח הציוני החילוני, שאת מהותו ניסח בצורה תמציתית אמנון רז-קרקוצקין ("אין אלוהים אבל הוא הבטיח לנו את הארץ"), הפך בדברי עוז לשיח נדל"ני בלבד, וככזה הוא מכחיש עוד יותר את ההיבטים הדתיים של הקיום היהודי כאן ואגב כך ממילא את ההיבטים הדתיים של הקיום המוסלמי.

בהתעקשותו לחזור ולהנכיח את אלוהים בדיבור הפוליטי, וזאת לא על מנת להתכחש לחייהם ואמונתם של הפלסטינים אלא להיפך, על מנת לבנות בסיס לדיון, מרד פרומן בהנחות היסוד של השמאל והימין המקומיים גם יחד. אם יש לו בני ברית רעיוניים, הרי שרובם מצוי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת בדמות אנשי "ברית שלום". הקרבה בין פרומן לברית שלום איננה רק בנכונותם, כמוהו, לשקול אפשרויות שונות של פתרונות דו-לאומיים, אלא גם בכך שבתנועה זו לקחו חלק חברים לא מעטים שהשקפת עולמם היתה דתית במידה זו או אחרת – מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, ר' בנימין וגם שלום עצמו. עם זאת, לעומת מכתבו הפרטי לרוזנצווייג, שבו הכיר בקשר הבלתי ניתן להתרה בין הלשון לדת, במאמריו הפומביים בשנות ה-20 – מן הסתם כניסיון להיאבק בסכנה שממנה חשש – הציג שלום גישה שבדומה לעוז, תובעת להפריד בין השיח הפוליטי לדתי:

"אני הנמנה ל"ברית שלום" מתנגד [...] לטשטוש ולערבוב המושגים הדתיים והמדיניים. אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות (אם אין כאן מליצה ריקה בלבד) להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה אידנטית כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקוה אליה לעתיד לבוא" [על שלושה פשעי 'ברית שלום', דבר, 12.12.1929]

השאלה שיש לשאול היא מדוע חשש שלום מהחיבור בין הדתי לפוליטי, ועוד יותר מכך האם באמת סבר – לאור דבריו לרוזנצווייג – שחיבור כזה הוא בכלל נמנע. לפחות על השאלה הראשונה ניתן להציע תשובה, והיא קשורה בכך ששלום, כמו יתר אנשי ברית שלום, היה שייך בסופו של דבר לעולם המושגים החילוני-ליברלי האירופאי, זה שבו נולדה גם הציונות האורתודוקסית יותר. פרומן, על אף פתיחותו, רוחב אופקיו ומעורבותו העמוקה בחיי התרבות המקומיים, ביקש להתנכר לעולם הזה – או לפחות להיבטים חשובים בו – באופן עקבי ומודע, כמעט אידיאולוגי, וזאת מתוך ההנחה שגם עולם מושגים זה עומד כחיץ בין היהודים לערבים בארץ ישראל/פלסטין.

לפני יותר מעשור שמעתי מאדם קרוב מאוד לרב פרומן את הסיפור הבא: באחד הימים הוזמן הרב "לעשות שבת" ביישוב כלשהו. כשהגיע אל החדר שבו עמד להתארח, ראה על אחד הארונות את המדבקה "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". הרב סירב להיכנס לחדר ודרש להסיר את המדבקה, מכיוון שארץ ישראל שייכת אך ורק לקב"ה.

במקום אחר, לפני כשלוש שנים, כתב פרומן דברים שונים מעט:

"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", הרי זאת אחת הסיסמאות של חוגי המתנחלים. אבל מה פירוש צירוף מילים זה? אפשר להבין אותו כביטוי של אגואיזם רכושני המנכס לעצמו את האדמה, אבל אפשר להבין אותו בדיוק ההיפך: עם ישראל מתבטל אל ארצו. ארץ ישראל היא המקום שבו יבטל עם ישראל את האגואיזם הלאומי השלילי שלו.

הגישה העולה משני התיאורים הללו, אם מנסים להבינם ביחד, היא גישה של ניכור להשקפה הלאומית-חילונית, זו שמנוסחת במגילת העצמאות בדמותה של "זכותנו הטבעית וההיסטורית". פרומן לא מדבר על הנוכחות היהודית בארץ ישראל במונחים של זכות, אלא במונחים של התבטלות: לא "אדוני הארץ" אלא תושביה בחסדו של האל. בכך מתגלה גם ההבדל העמוק יותר בין פרומן לבין הלאומיות החילונית: בעוד הראשונה מבקשת קודם כל ריבונות מדינית, הדבר החשוב מבחינתו הוא הישיבה על האדמה – ישיבה שריבונות איננה תנאי לה. פרומן מבקש לבסס את הדיון לא על שיח הזכויות המערבי – שמצוי הן בבסיס הליברליזם והן בבסיס הלאומיות המודרנית – אלא על יחס ראשוני, בעל נימות רומנטיות, בין אדם לאדמה (כפי שכתב ב-2005):

אחרי כשלושים שנה של חיים בתוך הפלשתינאים, של שיחות וגם של לימוד עם פלשתינאים מכל מיני סוגים (שייחים, אקדמאים, קציני צבא, אנשי אש"ף, אנשי חמאס ועוד) הייתי מתרכז כאן בעניין אחד בסיסי ביותר: היחס לאדמה. הקשר של הפלשתינאי לארץ שונה מאוד מיחסו של העיתונאי הגר בקומה החמישית בדירתו התל אביבית.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מהותית: לשיטתו של פרומן, ההתנכרות לערכי המערב החילוני איננה (רק) פועל יוצא של השקפתו הדתית, אלא היא עיקרון פוליטי אסטרטגי שנועד ליצור בסיס משותף רחב יותר עם הפלסטינים. כפי שכתב בהמשך לדברים שלעיל (ואני מצטט באריכות):

אדם המגדיר את עצמו כקשור בצורה בסיסית לאדמה, אפשר להגדירו "פרימיטיווי". אפשר גם לטעון שאדם הנמצא ביחס של "צומוד" כזה לאדמתו אינו אדם חופשי (כפי שעץ אינו עובר בקלילות ממקום למקום). אבל אם רוצים לחפש דרכים איך לעשות שלום עם אדם כזה צריך להכיר ולכבד את הגדרתו העצמית. מכאן המסקנה שלי, עד כמה חשובים לשלום אותם ישראלים שגם הם חיים את הקשר שבין אדם לאדמה. ובמלים יותר מפורשות: דווקא המתנחלים יכולים להיות גשר השלום בין עם ישראל לבין העם הפלשתיני. או בניסוח פיוטי יותר, שאני חוזר עליו שנים: ההתנחלויות יכולות להיות האצבעות של היד הישראלית המושטת לשלום, כאשר למלה אצבעות יש אסוציאציה למגע ולרגישות.

אבל לניסוח הפיוטי הזה יש גם משמעות מעשית. במשך השנים התיידדתי עם מנהיגים פלשתינאים לא מעטים, שמצפים שמיעוט יהודי גדול יעניק למדינתם את מה שהם כל כך רוצים בו: אופי מערבי מבחינת השמירה על זכויות האדם ורמת החיים הכלכלית.

יודע אני מניסיוני עד כמה הלך מחשבתי, הנראה בעיני הגיוני לחלוטין, נראה בעיני רבים כל כך מטורף לחלוטין. אבל מה אני יכול לעשות? היכול אני להתכחש לניסיון חיי במשך שנים רבות, שדווקא מתנחל פרימיטיווי כמוני יצר קשרים והבנות והסכמות עם המנהיגים הפלשתינאים - ובכללם אחמד יאסין ויאסר ערפאת - דווקא משום שהוא מתנחל, דווקא משום שהוא פרימיטיווי.

הדבר הראשון שמתבקש לומר על דברים אלה, בהמשך לניסוחו הפיוטי של פרומן, הוא שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות. אבל יש לשים לב לדגשים: המתנחלים, לשיטתו, יכולים להיות גשר השלום; הם אינם גשר כזה בהכרח. מה שנדרש כדי להוות גשר הוא הנכונות לאמץ עמדה מורכבת ביחס לקיום כאן. מצד אחד, פרומן מניח שמיעוט יהודי גדול במדינה פלסטינית יכול לסייע לפלסטינים להפוך את מדינתם לבעלת "אופי מערבי מבחינת השמירה על זכויות האדם"; כלומר, הוא מעניק – דרך עיניים פלסטיניות – מעמד "ממערב" ו"מתרבת" לנוכחות היהודית בפלסטין. בכך הוא ממשיך את המסורת הציונית, המשכפלת גישות קולוניאליסטיות קלאסיות ביחס ל"משא האדם הלבן" – וגם, ייתכן, מבטא תקוות קונקרטיות ששמע מבני שיח קונקרטיים מהצד הפלסטיני. אולם היבט זה הוא השולי יותר בדבריו, כאן ובכלל; הצד השני של הדברים, שהוא ביטוי לרובד העומק שבגישתו, מצוי בדחייתו עקרונות מהותיים של השקפת העולם המערבית ובראש ובראשונה את אידיאל החירות שלה. את החירות הזאת מבקש פרומן להמיר ב"צומוד", בדבקות באדמה המשותפת ליהודים ולפלסטינים, וב"פרימיטיוויות" הדדית שהיא הבסיס שמאפשר דיאלוג בין העמים והדתות כאן. את הגישה הזו גייס פרומן לא רק לצורך הדיון עם הפלסטינים. בראיון שנתן לאחרונה התייחס באופן דומה גם לארדואן, שבקשר איתו ראה גשר אפשרי לא רק לפלסטינים אלא לעולם המוסלמי כולו, כולל איראן ("ארדואן, הוא לא איש אינטליגנט אלא פרימיטיבי, כמונו. איש שגדל בשכונות הכי קשות").

השימוש של פרומן במונח "פרימיטיווי" הוא מורכב ובעייתי. כמו רבים מדבריו, גם במונח הזה ישנה נימה של הומור, עצמי וכללי. אבל ניתן לשמוע בו גם נימה של התנשאות: פרומן – ולצורך העניין, היהודי – מודע לבעייתיות של ההיזקקות לעולם הערכים המערבי ה"מתקדם" לצורך דו שיח עם הפלסטינים ועם המזרח, ולכן הוא מאמץ את הפרימיטיוויות באופן מודע ורפלקטיבי. אבל הדבר החשוב יותר, בעיניי, הוא לשאול על התוכן של הפרימיטיוויות הזאת, תוכן שחלקו כבר פורש לעיל. לשיטתו של פרומן, האימוץ של הפרימיטיוויות היה אמצעי להפקיע את הקיום היהודי בארץ מהמסגרת הציונית-חילונית-מערבית, תוך ניסיון – גולמני לעיתים, צורם לעיתים – לבסס קיום דתי משותף שאיננו נשען על יבוא מאירופה. התוכן שנוצק לתוך ה"פרימיטיווי" היה כזה שמדגיש דבקות בקרקע, העדפת הדת וריבונות האל על פני הלאומיות וריבונות האדם, והעדפת שיח דתי של חובות על פני שיח חילוני של זכויות.

לפיכך, מעבר להבנה שפרומן תבע שידוד מערכות לשוני ביחס לקיום היהודי פה ולסכסוך עם הפלסטינים, יש להכיר בכך שהגישה הפרימיטיווית שבעזרתה ביקש לנסות ולהגיע לשלום תבעה מחיר לא פשוט גם בשאלת מעמדן של זכויות האדם בקרב הציבור היהודי עצמו. מקרה בולט שממחיש את המחיר הזה הוא היחס של פרומן להומוסקסואליות, יחס שזכה לביטוי קונקרטי בדברים שאמר לבחורה לסבית דתייה שפרשה בפניו את קשייה: "אני מוכן לדבר עם ההורים שלך, תתני לי את הכתובת, אני אדבר, אני אגיד להם: 'הורים, תשבו עליה שבעה, תבכו'. את רוצה לגיטימיות לעולם שלך, יש את העולם שלי. יש את העולם של הפרימיטיווים. של מנחם פרומן שהוא פרימיטיווי גאה". מתוך הגישה הזו, שמעמידה את ההתנגדות לשיח הזכויות הליברלי (ולהומוסקסואליות גלויה כאחד הביטויים של שיח זה) כיסוד לדיאלוג בין-דתי, היה פרומן ממובילי ההתנגדות למצעד הגאווה העולמי בירושלים ב-2005, בכינוס של מנהיגים דתיים בעיר (שבו ביקש לדבר דווקא בשם המוסלמים).

מתוך דברים אחרונים אלה ניתן לחזור ולהתבונן על הפרימיטיוויות של פרומן בעיניים מערביות – פתאום היא כבר לא נראית רק כהתנשאות אירונית ורפלקטיבית. "העולם של הפרימיטיווים", שבו בחר פרומן באופן מודע – עולם שחצה קולקטיבים לאומיים ונועד לשמש כיסוד משותף לקולקטיבים דתיים שונים, ושעבורו ביקש לגיטימיות גם כאופציה פוליטית – הוא עולם שמציב שאלות לגבי רבות מהנחות היסוד של אלה שעקבו בהערכה, לפעמים בהשתאות, אחרי פועלו. לעיתים התשובות שסיפק לשאלות האלה לא היו נוחות. הפוליטיקה הדתית שהציע פתחה פתחים רבים, שעדיין אין מספיק שייכנסו בעדם, ובמקביל – אולי באופן בלתי נמנע – סגרה אחרים. בראיון שצולם כשבועיים לפני מותו, אמר פרומן בין היתר: "הייסורים שאני חווה באופן אישי, מבשרי אחזה אלוה, זה הייסורים ששיבת ציון גורמת לערבים". האנלוגיה המדהימה הזאת, על ערש דווי, בין הסבל האישי שלו לבין הסבל הפוליטי של הפלסטינים, היא ההמחשה הטובה ביותר לדרכו האישית והפוליטית. ההתמודדות עם הכאב הכרוך בקיום כאן, שמעטים – משמאל או מימין – הצליחו להבינו כמו פרומן, חייבת לקחת בחשבון גם את הדרך הזו.

דימויים: הרב פרומן בהר מירון, שלוש עבודות של מיכל נאמן (ה' צבעים), עבודה של ליאור אופיר. 

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  - הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.

עודד נעמן

שטויות! אלו שטויות. או כמו שהיו אומרים: "שטויות במיץ". אז זהו: אלו שטויות במיץ. אלו שטויות כי כל זה לא היה. זה לא היה ולכן זה שטויות. מה נטפלים אליי, אני לא מבין? אני נזכר בהם: באירועים שלא ארעו, בתרחישים שלא התרחשו, במקרים שלא קרו. מה זה? מה הם הזכרונות האלו? מי הם כל הלא-אנשים האלו? מה הן הלא-פעולות האלו? כל הלא-רגשות האלו? איך אפשר לזכור מה שאין? שמעולם לא? ומה עם האמת? למה אני לא זוכר אותה? למה אני לא זוכר את מה שבאמת הייתי, מה שבאמת עשיתי? למה כל הזמן אני חייב להתעסק בשטויות? במה שלא? למה שלא אתעסק במה שכן, לשם שינוי? מה עם מה שכן? כן היה! שוכח את מה שהיה; זוכר את מה שלא היה. אני תשליל של עצמי.

כמו חבורת ילדים משועממים, דברים שלא היו אוחזים בשרוול חולצתי ומושכים אותי אחריהם, להראות לי משהו. "לא!" אני מנסה לשחרר את היד, "מה הטעם? ובכלל, אי-אפשר להזכר במה שלא ארע." ואז הם מראים לי - הדברים מושכים אותי בשרוול וצועקים ודוחקים בי ומראים לי. למשל הם מראים ילד בן שבע או שמונה, יושב בטנדר, במושב לצד הנהג ורגלו השמאלית מורמת, מוגשת כמִנחה. "הילד עם הרגל השרופה" אני קורא ללא-זיכרון הזה. אני מסתכל על הרגל שמוגשת לי ורואה שהיא מכוסה שלפוחיות ומוגלה, עור מקומט וחרוך. אז אני מסתכל בפני הילד: הוא לא בוכה אך פרצופו מכורכם. הדברים שלא קרו אף-פעם מראים לי את הילד בעל הרגל השרופה ואני אומר, חד-משמעית וללא היסוס: זה לא היה. בחיי לא ראיתי את הילד הזה. לא הייתי שם. לא הוגשה לי רגל כמנחה, היא לא היתה שרופה, לא עמדתי מחוץ לטנדר. עזבו אותי, בבקשה, אני מבקש יפה שתצאו. עזבו אותי לנפשי. הם שותקים. הם שותקים אבל עוד מחזיקים את הילד ואת הטנדר והרגל מול עיני רוחי. אני מסתכל שוב ורואה איש במושב הנהג ליד הילד. האיש מצביע על הרגל ואומר "רופא, רופא". דבר אחד בטוח: אני לא רופא ולא מבין כלום ברפואה ולא יכול לעזור. לכן טוב שכל זה לא קרה ושהאיש ובנו לא קיימים. ובכלל אני לא יודע אם האיש במושב הנהג היה באמת אבא של הילד. וזה לא משנה כי הוא לא היה איש! אני צועק על הלא-זכרונות שלי, שמעלים בי ריק אחרי ריק ומציגים לי אותם כראיות, כאילו הפרוטוקול של ההיסטוריה האנושית רשם אותם לפניו ועכשיו אי-אפשר עוד להכחישם. אני מכחיש בכל תוקף: לא הייתי שם וזה לא קרה לי ואני לא יודע. צריך להסיע את הילד לרופא. מי זה הילד? הנהג אומר שהילד בן שלו ושהוא צריך "רופא, רופא". אני מבין את הסיטואציה. את המצב. מבין את הצורך. זה לא שאני לא מבין. אין בעיה של הבנה. יש בעיה של התרחשות. של מה שאפשרי. זה לא. זה לא אפשרי כרגע. אדוני, אני מבין אבל זה לא אפשרי כי. אל תקטע אותי. כי אי אפשר. למה? כי ככה. כי המחסום סגור. אבל אני לא… אני מבין את המצב, שאיננו. אדוני, אבא, אני מבין. בוא, בוא - אני אעזור לך לשאת את הילד המסכן אל המוניות בצד השני של המחסום. הנה אני עוזר לך. אם זה היה קורה זה מה שהייתי עושה. הבעיה היא שזה לא קרה ולכן האבא (ואני לא בטוח שהוא באמת אבא) אמר לי "לא!" בכעס. אני לא מבין: "בוא נעביר את הילד למונית ותקח אותו לרופא!" אני צועק. והוא אמר: "לא מונית. אני צריך את הטנדר להעביר סחורה". אדוני, אדוני, אדוני! מה זה אתה עושה עם הבן שלך והכווייה שלו? אתה משתמש! אתה משתמש בכאב הנורא שלו, ברגל השרופה שלו, למטרות כלכליות, פיננסיות! ואולי בכלל אתה שרפת לילד את הרגל! יש לך מזל גדול שאתה לא עושה את מה שאתה עושה בגלל שכל זה לא קורה. מזל גדול! אתה לא נכנס עם הטנדר. "אני יכול לעזור להעביר את הילד למונית שיסע לרופא אבל לא יכול לתת לך להכנס עם הטנדר." האבא שאולי אינו אבא מצמץ ואמר: "אם ככה, אני לא נכנס. או שאני נכנס עם הטנדר, או שהילד לא רואה רופא." ככה הוא אמר לי בקול בטוח וכשנזכרתי בזה שמחתי לדעת שזה לא קרה. "למה? למה לא לקחת את הילד לרופא? הילד צריך רופא" -"צריך לעבוד ולהעביר סחורה," הוא אמר, האבא-לא-אבא, "יש סגר כבר כמה ימים וצריך לעבוד וכסף. והילד לא יראה רופא אם לא תתן לי, חייל. תן לי, חייל, להעביר סחורה." הרגל של הילד בעבעה, כאילו האש עוד אוחזת בה, ושפתיו של האבא-לא-אבא רעדו בזעם ועלבון. אני החזקתי רובה ואמרתי שאני אעזור לו להביא את בנו אל הרופא אבל לא אתן - לא אתן! - להכנס עם הטנדר להעביר סחורה. למה? כי אי-אפשר, כי המחסום סגור. וסגור זה סגור וסגור זה פתוח להולכי רגל ועגלות עם חמורים אבל לא לכלי רכב עם מנוע. ככה זה: המוחלטות של הסגירות החלקית של המחסום. הילד במושב ליד הנהג בכה. מי יודע אם בכלל היה בנו של אביו? מי יודע אם בכלל היה ילד! אני… אני בטח לא ידעתי. לא ידעתי. עמדתי שם והסתכלתי ולא ידעתי. הילד בכה והאבא רעד. ואז האבא החליט, ראיתי שהחליט, פניו כשל איש הקופץ מצוק. האבא-לא-אבא הזדקף, הסתכל בי ואמר, לאט: "הילד. לא. יראה. רופא." ואז הוא התניע את הטנדר ונסע לאחור והסתובב והילד בכה ובכה והם נסעו משם ונעלמו בענן אבק אל הריסות ההיסטוריה והמחסום נשאר סגור סגור, והסגר נשמר ולא היה ילד ולא היתה רגל שרופה ולא היה רופא. הם מראים לי את זה, עדת ילדי הלא-זכרונות שלי, אבל זה לא היה. זה לא היה. בבקשה, בבקשה תאמינו: לא הייתי במחסום הזה, ליד טול-כרם. לא היה מחסום ולא היה סגור ולא היה פתוח רק לתנועת חמורים או הולכי רגל פיסחים, או משאיות עם חציר ואורז. וכל הכללים וההוראות, האישורים, ההגבלות, הפקודות, שבטלו זה את זה ושינו זה את זה עד שלא נשאר מהם דבר: כל אלו לא היו. ואם היו לא היה אפשר למלא אחריהם. ואם החיים כולם מאורגנים על-פי כללים שאי-אפשר למלא אחריהם והגיון שאינו מתקבל על הדעת אז החיים הם לא-חיים ואנשים לא-אנשים וכאב הוא שמחה ואהבה היא עלבון והמוות פיתרון.

אנט מסג'ה (2002)

1. בעידן הנוכחי, אנשים בכל מקום בעולם עושים למעשה את אותם דברים. בשביל להבחין במשהו שונה צריך מאוד לרצות.

2. צריך למשל להסתכל על שני גברים אמריקאים צעירים ולדמיין שהם שני אשכנזים בישראל. המשחק הוא לחכות לרגע שבו משהו נראה פתאום לא סביר. ואז מבינים: אנחנו לגמרי לא white.

3. כבר שנים, המראה האמריקאי-אורבני הוא "הסגנון הבריאותי". הכול כאילו פשוט, בהיר, טבעי, טרי, רענן, מואר, רחב ידיים. אבל אפילו במקומות הכי "ביו", מגישים את התה צמחים בכוסות קלקר חד פעמיות. אלה הרגעים שבהם מתברר כמה חסרת שחר היא התקווה להציל את העולם מקטסטרופה אקולוגית על ידי תיקון אישי של אורח החיים. כי אפילו אם תתלבט שלוש פעמים בשעה אם לקנות מוצר אקולוגי או אורגני – עדיין יהיו בערך 200 מיליון אמריקאים שכל אחד מהם מייצר בכל יום פסולת בכמות שאדם נורמלי לא מייצר בשבוע (ואני לא מדבר על העולם השלישי). אמריקה זה אריזות. אורח החיים האמריקאי זה אריזות. מתחת לאריזה אין כלום, וכו'. אבל זה מציב דילמה בפני תושבי העולם החוץ-אמריקאי: הם יכולים להיות ילדים טובים ולחסוך במשאבים, אבל האמריקאים ימשיכו לזלול, לצרוך ולזהם רק ביתר שאת. זה אומר שאנחנו, שאר העולם, שוב נצא פראיירים.

4. טרנד עוד יותר חדש: לוזריות. התיאורטיקנית הקווירית ג'ודית הלברשטם פירמה ספר משפיע, The Queer Art of Failure, שמזמין אנשים להיכשל. היא טוענת שהבשורה הזאת מתאימה לתקופה הנוכחית של המשבר הכלכלי, שבה ממילא אי אפשר לנצח. אבל שוב, העטיפה חושפת את האמת: הרוח והסגנון של הספר טריומפליסטיים להבהיל. זוהי פרוגרמה לגאולה על ידי כישלון, עם כל היסודות ההכרחיים, כראוי לתלמידה חנונית שקדנית: פוקו, בנימין וכו'. הנה לדוגמא –

This book [is] a stroll out of the confines of conventional knowledge and into the unregulated territories of failure, loss and unbecoming… In this book on failure I hold on to what have been characterized as childish and immature notions of possibility and look for alternatives in the form of what Foucault calls "subjugated knowledge" across the culture… Training of any kind, in fact, is a way of refusing a kind of Benjaminian relation to knowledge, a stroll down uncharted streets in the "wrong" direction [Benjamin 1996].

וכו' וכו'.

5. מה עוד מעסיק את עולם ההגות האמריקאי? בשנה שעברה הגיע לשיאו גל הקינות על שקיעתה של האימפריה. בינתיים, ניכר שכבר עברנו פאזה לספרים שמסבירים איך אפשר להרוויח מה-Global tilt. בקפיטליזם, תבוסה, שקיעה ומשבר הם תמיד עניין יחסי; ותמיד השאלה היא איך לעשות מזה כסף.

6. האוכל הגרוע של הגרמנים הוא יותר גרוע מהאוכל הגרוע של האמריקאים. האם זה אומר שהגרמנים יותר טובים מהאמריקאים בלהכין אוכל גרוע?

7. כמו בגרמניה ב-44': ככל שנשארים פחות מעשנים באמריקה כך נלחמים בעישון ביתר אכזריות‎.

8. בשרלוט, צפון קרוליינה, אני רוצה לחבק כל אמריקאי ולשאול אותו אם אפריקה זאת מדינה.

9. בטיסה לנוקסוויל, טנסי, החרימו לי את השמפו שאמי שלחה לגיסתי.

10. בידוק בטחוני כתרגול זן.

11. "What is this object?" שואלת אותי המאבטחת אחרי שהוציאה אותי מהתור. אני ניצב מולה חסר מלים. אני לא יודע איך קוראים לדבר הזה. אני צריך להמציא לו שם. אני מרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן.

12. סופסוף "בדרום". נזכרתי בשני דברים שאמא שלי אמרה: א) באמריקה צמח גזע של ענקים ב) לאמריקאים יש רמקול בגרון.

13. "הרפובליקנים בדרום ארה"ב הם הקבוצה האנושית שאחראית יותר מכל קבוצה אחרת לאסונות ולצרות של העולם". ככה נהגתי להגיד במשך שנים. האם האנשים מסביבי נראים נבזיים במיוחד?
קשה לי להחליט. האמת שהם דווקא נראים כמו אנשים הגונים.

14. תגובה בגוגל של מבקר במוזיאון הקונפדרציה בנוקסוויל:

I have to agree with the other poster regarding the tour guide. Rather than act as a guide and point out the historical importance of the house and grounds he wanted to berate the historians, the current administration, and insisted on telling two young school children that their history books arefull of lies and the teachers perpetuate these lies.

תיקון: לאמריקאים בדרום אין זמן להיות רעים או טובים. הם עסוקים בלהפסיד במלחמת האזרחים.

15. נדפקנו. האנשים שקובעים את גורלנו עדיין בטראומה מקרב סטונ'ס ריבר.

16. אבל בסופו של דבר, הפרוור האמריקאי הוא נוף הילדות של כולנו. כולנו ראינו "שנות הקסם". אפשר להגיד שהרגשתי בבית בשלושה מקומות: בקניה, שם נולד המין האנושי; באוקראינה, שגם נולדה סבתא שלי; וכאן בפרוור, שם נולדה הנפש שלי.

17. עוד תרגול זן: להפיק הנאה מפסקאות פתיחה של כתבות בהארץ.

18.כשאתה רואה אחת ישראל מרחוק, למשל דרך קריאת כתבות באתרי חדשות, בא לך למעוך אותה כמו ג'וק.

19. בדלאס, טקסס. העיר הזאת נראית כמו תפאורה שהעמידו לפני שעתיים, לא, לפני עשרים דקות. כמו הטקסס ראנץ' שהיה פעם ליד אילת.

20. דלאס, בירת שנות ה-80.

21. דלאס מתגלה כמקום נורא, ממש נורא. חשבתי שלפחות ינסו למכור לי כובעי ג'יי אר וטאקוס. כלום. בניינים סטריליים, כבישים, ואפס אנשים ברחובות. בכלל, מי שהולך ברחוב הוא מיד בגדר חשוד – הומלס או טיפוס א-סוציאלי. כהולך רגל אידיאולוגי, אני מרגיש שדרכי הגיעה אל סופה.

22. אני חולה. אני הוזה שהסיפור ייגמר בבית החולים Dallas Memorial, כמו הפרק האחרון בעונה השמינית של "דלאס", כשבובי מת. החדרנית נכנסת. אני לא מצליח לתקשר איתה, היא מדברת רק ספרדית.

24. כמובן שבובי מתעורר לחיים בתחילת העונה העשירית, כלומר פמלה מתעוררת ומתברר שזה היה חלום. בכלל, יותר טוב לראות דלאס מלהיות בדלאס.

24. יש לי בחילה. דאלאס מתקיימת על כסף, דלק ובשר בצורתם הגולמית. מוכרים דלק וקונים בשר. מוכרים בשר וקונים דלק. מוכרים כסף וקונים כסף. בין שלוש הנקודות האלה אין שום תיווך – המעבר הוא ישיר, כמו ברברים.

25. במלונות יש כל מיני כנסים, אז פה ושם רואים מישהו יוצא עם התג המכוער של הכנס תלוי לו על הצוואר כמו פרה. אין כאן בכלל אנשים עם כובע קאובוי. בתל אביב כבר יש יותר.

26. ליד תחנת האוטובוס פתאום מופיעים אנשים: עשרות שחורים, מרוששים, נפוחים, מסתובבים הלוך וחזור על איזו מדרכה. כאילו הם נמצאים במישור קיום אחר, בלתי נראים. מראה מבהיל. התעמולה הסובייטית צדקה, בסופו של דבר: אמריקה היא באמת הגיהינום. אני נזכר במשהו שקראתי פעם באיזו כתבה בניו יורק טיימס: תוחלת החיים של גבר אפרו-אמריקאי בשכונת עוני בוושינגטון נמוכה מתוחלת החיים של גבר ממוצע באפריקה.

27. וכך גם בתוך תחנת האוטובוס של Greyhound, שנראית כמו בית מעצר. בפנים אנשים עניים מאוד, עניים מהסוג שאתה קורא עליו באגדות או ב"עלובי החיים" – עם בגדים קרועים וצרורות של סמרטוטים. כאן בעיקר היספאנים. אפילו בהודו או באתיופיה זה לא נראה ככה. והם דווקא מעשנים – אפילו סידרו להם חצר עישון (!). ולמעלה טלוויזיה: סיקור של תחרות אכילה של המבורגרים.

28. פתאום אני נזכר: אני נמצא בעיר של משפחת בוש. אם ככה נראית, ככה מתקיימת העיר שלהם, אפשר רק לדמיין איך הם רצו לראות את העולם.

29. במוזיאון השואה של דלאס אני חושב: כל תושבי העולם ניצולים של משפחת בוש, שניסתה להפוך את העולם לדלאס.

30. מנסה את מזלי ב-Fort Worth, הסמוכה שנקראת "השער למערב". כאן, באזור הבוקרים ההיסטורי, סופסוף מנסים למכור לי כובע קאובוי. לפחות זה!

31. שני בוקרים צעירים במוקסינים עומדים ליד הגדר ומתעסקים עם האייפון שלהם. אני לא ממש יודע אם הם "בוקרים" או "מחופשים לבוקרים". ממילא, בנופים תיירותיים כל מה שיש זה תיירות. ביזנס. התרמית היא הדבר כשלעצמו. לכן החוויה הכי אותנטית היא ליפול למלכודת תיירים. להידפק. אני עוד צריך לכתוב פעם את הפוסט הזה, "מדריך לתייר הנדפק".

הפרות, בכל מקרה, הן אמיתיות.

32. הדרך מפורט וורת' לדלאס כל כך מכוערת. מגרשי חניה, מתחמי קניות של וולמארט, תחנות דלק אינסופיות, צמחייה מלוכלכת של צדי דרכים. חמסנות בלתי מוגבלת של שטח. אחי מסביר לי בצ'ט: בסדרות האמריקאיות לא מראים לנו כמה אמריקה מכוערת.

33. בשיא המשבר, מתגלה "מסעדה גלילית", מזרח תיכונית, ממש בלב אזור המלונות. סינית קטנה מציעה בופה של טבולה, באבא רנוש, וחומוס. חומוס! חומוס אמיתי בדלאס! ככל שעובר הזמן היחס שלי לחומוס נעשה פחות משועשע ויותר כבד ראש. זו מתת האלים לגזע השמי.

34. על העצים עומדים מין זרזירים מקסיקנים (Quiscalus mexicanus), בלהקות גדולות. יש מקומות שבהם הם מתקבצים ומחרבנים והמדרכה כולה מכוסה בלשלשת.

35. פספסתי את מוזיאון האמנות התנ"כית של דלאס. צריך להשאיר משהו לביקור הבא.

36. עוזבים את דלאס. עצירת ביניים בפיניקס, אריזונה. האנשים כאן, עם מכנסיים קצרים, נראים כמו חוקרי הטבע האמריקאים המזוקנים שהיו באים לבקר את אבא שלי כשהייתי ילד.

37. ההתיישבות באריזונה, אחת המדינות הצעירות ביותר בארה"ב, לא הייתה מתאפשרת בהיקפים משמעותיים אלמלא המצאת מיזוג האוויר. זה המקום שבו המזגן הפך לגורם אסטרטגי.

38. אני קונה מזכרת: עקרב אמיתי קפוא בתוך מחזיק מפתחות. מזעזע, באופן כלשהו.

39. סופסוף בסן פרנסיסקו. שיפולים מכוסי ערפל, עם עצי זית וצומח אירופי/ים-תיכוני. מוזר שבקצה העולם חוזרים שוב לים התיכון.

39. ובכל זאת, הכול שונה. אנחנו חצי בסין, חצי במקסיקו, חצי באמריקה. זה המקום הכי רחוק שהייתי בו.

40. ממש נחמד כאן! אמריקה!

41. ב-Castro – המון דגלי גאווה, מכוני כושר, חנויות לחומרי סיכה. נוף ניאו-הומואי מדכא למדיי.

42. במסגרת "המרכז למין ולתרבות" נפתחה תערוכה המוקדשת ליצירות האמנות של מועדון המאוננים (Jack's Club) של סן פרנסיסקו, במלאת 30 שנה להווסדו. המועדון הזה הוקם עם התפרצות מגפת האיידס, כדי לשמר דפוסים קהילתיים שהתהוו בסאונות של ההומואים, ועם זאת למנוע הדבקה והתפשטות של המחלה.

על הקירות תלויות יצירות אמנות פולחניות, בנויות ברובם על גבי פאלוסים שיובאו מבאלי. כמה יהודים הומואים-היפים-מקשישים מסתובבים בין המוצגים בחדר הקטן, אוכלים בוריטוס ושותים יין בכוסות פלסטיק. לדבריהם, ההומואים הצעירים ב-Castro לא מתעניינים כבר באירועי מורשת כאלה, לכן הם נרגשים מאוד לראות אנשים צעירים פחות או יותר. אני שואל אחד מהם מתי המועדון נסגר. הוא עונה שהוא לא נסגר. "כל יום שני אנחנו נפגשים בערב. לפעמים באים יותר ולפעמים פחות".

איכשהו, זה מזכיר לי את "משמרות השלום והדמוקרטיה" שנפגשים בימי שישי אחר הצהריים ליד כיכר רבין ושרים בגרון ניחר "האמיני יום יבוא".

43. השפה שלנו, המסורת שלנו, מתחילה איפשהו במזרח, ליד הים התיכון. היא התפשטה לאירופה, ואחר כך חצתה את האוקיינוס האטלנטי לאמריקה (גילוי אמריקה היה מעין המשך של מסעי הצלב לירושלים). ובאמת, בחוף המזרחי של אמריקה עוד אפשר לראות המשך של אירופה, אבל בחוף המערבי הדימויים והמלים מתרוקנים ממשמעותם. האוקיינוס השקט כבר לא משתלב בסיפור שאנחנו מכירים. יש כאן כמובן נוצרים, אפילו יהודים, אבל כל הסמלים עוברים פגאניזציה כשהם מגיעים לחופי האוקיינוס השקט. היהודים הם Jewbu's, והנוצרים מקיימים כל מיני פולחנים ארוטיים סביב ישו הצלוב.

אבל דווקא כאן, רחוק כל כך, בחוף האחרון, הקימו האמריקאים את מכונת הדימויים שיצרה את העולם שלנו: הוליווד.

מה זה אומר? אני לא בטוח. זה מצריך עיון נוסף.

44. דיגרסיה בנושא תיאוריית הספר:

במשך די הרבה זמן ארצות הברית ממש לא עניינה אותי. התחלתי להתרגש מאמריקה בתואר הראשון, כשנדרשנו לקרוא את "תזת הסְפָר" (Frontier Thesis) של פרדריק ג'קסון טרנר. ב-1893, ביקש טרנר לתאר את ההיסטוריה של ארצות הברית כתופעה ייחודית הנבדלת מההיסטוריה האירופית, והציע עקרונות אחרים להסבר התפתחותה, המבוססים על תולדות ההתיישבות והמאבק הבלתי פוסק בשממה. המושג ספָר (frontier) אינו מציין קו גבול במובנו הפשוט, הגיאוגרפי, אלא חזית דינאמית של הציויליזציה, המתרחבת באמצעות פעולתם של יחידים הצמאים להגשמה עצמית. במשך שלוש מאות שנה עוצב אופייה של ההתיישבות באמריקה הצפונית על ידי התנועה המתמדת מערבה, שלא כוונה על ידי הממשלה אלא על ידי יוזמה פרטית. בספר מתעצב האדם האמריקאי החדש, שהינו חלוץ המכניע את סביבתו ובד בבד מתאים עצמו אליה. זהו “self made man”, אדם נייד, אוהב חופש הנשען על כוחותיו בלבד.

כיוון שהחברה עצמה מתפתחת ואינה חדלה להתפשט – מבחינה גיאוגרפית ומבחינת המשאבים העומדים לרשותה – דבר אינו מגביל את אושרה. בד בבד, הספר משמש כ"שסתום ביטחון" המונע רדיקליזציה חברתית, כיוון שהאפשרות לנוע מערבה פתוחה לכל אדם החפץ לשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי. מבחינה היסטוריוסופית, תזת הספר מהווה מודל חדש לתיאור התפתחותם של חברות ומשטרים. בחברת הספר, ההיסטוריה האנושית מתחילה כאילו מבראשית בכל כברת ארץ חדשה הנכבשת על ידי המתיישבים. בניגוד להתפתחות הדיאלקטית המונעת על ידי שלילה, כלומר על ידי דינמיקה פנימית, סגורה, של הוויה אחת הנשללת על ידי הוויה אחרת המתפתחת בתוכה, הדינמיקה של חברת הספר היא פתוחה, ומבוססת על התרחבות וטמיעה. השינוי בחברה האמריקאית אינו נובע ממאבק בין אידאות או מסדרת מהפיכות פנימיות, אלא על מהסתגלות "אקולוגית" לסביבות משתנות. הקונפליקט אינו בין יסודות שונים בחברה אלא בין החברה כולה לשממה, בין התרבות לטבע.

כבנים (חורגים) למחשבה האירופית, אנחנו נוטים לגלות חשדנות כלפי הספר. השמאל הרדיקלי הוא אורבני להפליא, ואנשים אורבניים מתקשים להבין מהו מרחב. ברור, שיש גם אינספור סיבות לבקר את אידיאולוגיית הספר – ובראשן ההבנה הבסיסית שהשממה לעולם אינה שממה, והתפשטות של "התרבות" באה על ידי שעבוד של תרבויות אחרות. הגדרת הספר היא מלכתחילה אידיאולוגית, ומבוססת על ההנחה שכל מה שחיצוני לחברת המתיישבים הוא למעשה תוהו ובוהו או חלל ריק, הדורש הכנעה ועיצוב מחדש. התפשטותה של התרבות מתבצעת באמצעות הדרה ודחיקה מתמדת של מה שנתפס כ"אנטי-תרבות": הרס הסביבה הטבעית, גירוש וטבח של אינדיאנים, טמיעה של מהגרים בעלי תרבות ומנהגים אחרים. אפשר גם להזכיר שהאידיאולוגיה הציונית מבוססת בעצמה על גרסה של הספר – מהחלוצים הראשונים, דרך הפרחת השממה ועד ההתנחלויות.

ועם זאת, ככל שמצבה של האופוזיציה השמאלית בגרסתה האירופית נעשה נואש יותר, אני מרגיש משיכה רבה יותר כלפי אידיאל חברתי שמבוסס על דינמיקה של ספר, כלומר: פריצה של יחידים אל מחוץ לגבולות החברה כדי להקים חברה חדשה יש מאין. המשמעות של אידיאל כזה, הוא שהניתוח הביקורתי של החברה לא נועד לחולל בה שינוי – הדרגתי או מהפכני – אלא לשלול אותה כדי להוות בסיס להקמה של חברה אחרת על ידי חלוצים. השינוי החברתי עשוי לקרות בשלב הבא, כאשר החברה שנותרת מאחור מחקה את המודלים שנוצרו בשממה ומשתנה בהשראתם.

ואכן, בשונה מחסידים שונים של הגלותיות, אני לא מוצא סיבה לייחס אשמה לחלוצים הציונים בגלל עצם העובדה שהם מאסו בחברה שבה גדלו וביקשו להקים חברה אחרת. הביקורת נוגעת, כמובן, למחיר ששילמו אותם "אינדיאנים" ששכנו מימים ימימה בשממה, וקבוצות אחרות שנפלו קורבן לחברת החלוצים.

אבל האם האופקים החדשים שפותחים החלוצים חייבים בהכרח להפיל קרבנות? האם אי אפשר לדמיין פתיחה של מישורי קיום חדשים, שבהם תתאפשר התפתחות והתרחבות חברתית-תרבותית שלא תתרחש על חשבונם של אחרים?

בכלל לא ברור. בכלל לא ברור גם כיצד "הספר" יכול להוות  תשובה למציאות הפוליטית שלנו, כלומר לדיכוי הפלסטינים. אך אם יותר לי להשמיע דברי כפירה: המאמץ הסיזיפי של השמאל בישראל לשכנע את החברה לאמץ ערכים שהיא לא מעוניינת לאמץ (לפעמים על בסיס תפישות של "תודעה כוזבת") הוא כנראה לא הרבה יותר סביר.

45. אין ספק: Rural Gays הם החזית המינית הבאה.

עוד רשמי מסע:

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

יונתן יעקבסון

כוס היין הנוספת, שנהוג להשאיר בליל הסדר, אמורה להמחיש את אמונתנו בגאולה העתידה לבוא בעודנו ממתינים לשובו של מבשרה, אליהו הנביא, מהשמיים אליהם עלה בסערה. עבור ד"ר אוברי דה גריי (49), מומחה לגנטיקה וביולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג' שנחת בארץ בשבוע שעבר, אין שום צורך להשאיר כוס מיותמת, למרות ש"נביא המלחמה במחלת הזקנה", כפי שהוא מכונה בחיבה בפיהם של רבים ממעריציו, ודאי ישמח על המחווה. בכלל, נדיר למצוא את הד"ר ללא משקה בידו, לכן אולי לא מפתיע שאירועי ההמשך לקונגרס האירופאי ה-8 לביוגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות), שנערך השנה באוניברסיטת בן גוריון ולכבודו הגיע הנה, התקיימו ב'פסאז" ו'אפריקה', צמד ברים תל-אביבים היפסטרים למהדרין.

זקנו הארוך והעבות של דה גריי כבר זיכה אותו בהשוואות לדמויות רבות מלבד הנביא המקראי וכן כינויים רבים מספור, ביניהם "רספוטין", "מתושלח" ו"איש הנצח". האחרון מביניהם הוענק לו בעקבות ציטוטו המפורסם ביותר, כשלעיני מצלמות הצהיר כי: "האדם הראשון שיחיה 1000 שנה, במידה ולא יתרחשו קטסטרופות גלובליות, הוא בוודאי צעיר רק ב-10 שנה מהראשון שיגיע ל-150". למעשה, מבהיר דה גריי, אין כוונתו שמישהו ימציא בוקר אחד תרופה שתאפשר לאנשים להישאר צעירים לפרק זמן דמיוני זה, אלא "התהליך יתחיל בטיפול שיאפשר לגוף להישאר צעיר זמן ממושך יותר, כך שההידרדרות תחל רק בגיל 50 וכך, במשך הזמן ועם ההתקדמות הטכנולוגית, הזקנה והמוות יידחו שוב ושוב". אך למען הסר ספק, אחד המדענים השנויים במחלוקת ביותר בעולם והעומד בראשו של מכון המחקר SENS (ראשי תיבות של Strategies for Engineered Negligible Senescence – "אסטרטגיות להנדסת מנגנוני ההזדקנות"), בכלל טוען שהוא סולד מהשימוש במילה "אלמוות" - "היא יוצרת רושם מוטעה לגבי העבודה שלי, שהיא בריאות. אני מעוניין להבטיח שאנשים יישארו צעירים לגמרי, כמו מבוגרים צעירים, למשך כל חייהם".

שלהבת מלחמת החורמה כנגד ההזדקנות והמוות של הרספוטין המדעי הזה החלה לבעור בשלב מאוחר יחסית בחייו. דה גריי הצעיר כלל לא התעניין במדעי החיים, אלא כבוגר תואר ראשון במדעי המחשב הקדיש את זמנו לפיתוח תכנות מחשב ועבודה בתחום האינטילגנציה המלאכותית, שם ניסה למצוא פתרונות שישפרו את איכות חיינו. היה זה רק לאחר שפגש את אשתו, אדלייד קרפנטר, גנטיקאית ידועה בפני עצמה המבוגרת ממנו בעשרים שנה, שהחלה דרכו לעבר הביולוגיה בכלל והגרנטולוגיה בפרט. כמו מחקרו היום, גם דרכו אל עבר הדוקטרט ופריצתו התודעתית הגיעו בדרך לא אורתודוקסית – בשנת 1999 פורסם ספר מחקר פרי עטו ("The Mitochondrial Free Radical Theory of Aging"), אשר כתב באופן עצמאי ואוטודידקטי לחלוטין וזיכה אותו בתואר דוקטור מטעם אוניברסיטת קיימברידג' הבריטית. "חמישים-חמישים", הוא עונה בסקפטיות כשנשאל לגבי סיכוייו להרוויח אישית מן הטיפולים שהוא מפתח בגילו "המופלג". לדבריו, סיכוייה של אדלייד אשתו הם כמעט אפסיים, אבל הד"ר מבהיר שהמוטיבציה מאחורי הפרויקט אינה נשענת על עובדות אלה: "אנחנו לא יודעים את חיי מי נציל בפיתוחים המדעיים הללו, אבל זה ממש לא משנה. בכל שנה מדובר בכ-30 מיליון חיי אדם – חייבים לעצור את הטבח הזה!"

את קמפיין ההסברה שלו מאפיין הנתון הבא בו הוא אוהב לנופף: "100 אלף איש ואשה מתים בעולם מדי יום ממחלות הקשורות בזקנה. כבר עכשיו, בלי מאמץ מרוכז, תוחלת חיי האדם מתארכת בכשנתיים בממוצע מדי עשור. אם המאמץ יהיה מספיק מרוכז, נוכל להגיע ליום תמורת יום". לפני שבועיים בבר 'הפסאז', בין לגימה אחת לשניה מכוס הבירה שלו, הוא פסע צעד נוסף במסע הצלב שלקח על עצמו, נעמד מול הנוכחים ובאופן נונשלנטי ומתורגל בדק: "כל מי שרוצה לחלות היום באלצהיימר שירים את היד". כשנוכח שאין מתנדבים בקהל, המשיך ושאל: "ומה לגביי אלצהיימר בגיל 80?", אך גם שאלתו האחרונה נענתה בדממה אותה הפרו רק צוותי הסיקור, שעדיין התאימו את זוויות המצלמות וסידרו את התאורה הבוהקת, שבוודאי לא סתרה את דמיונו לנביא מקראי. מתוך 300 הסקרנים והמעריצים שהצטופפו למרגלותיו, נתח מכובד הורכב מאותם "מבוגרים צעירים" שבדרך כלל פוקדים את המקום תחת נסיבות שונות לחלוטין. לצידם, על שורות הכסאות הלבנים שהוצבו לרגל ההרצאה, ישבו גם אורחים מבוגרים יותר ושכיחים פחות, אשר כמו אוברי דה גריי עצמו, עלולים כבר למצוא את עצמם בצדה הלא נכון של המשוואה, אם וכאשר חזונו הביולוגי ייתגשם.

בניגוד לכנס בבאר שבע, הפעם ניצב מול הד"ר קהל מאזינים שחסר ברובו את הדיפלומות והרקע המדעיים הנחוצים להבנת משנתו, לכן לאחר מכן פרס את תמציתה בפשטות: "התרגלנו לחשוב שההזדקנות היא חלק בסיסי מהחיים, בלתי נמנע ובלתי ניתן לריפוי, אבל זאת טעות. תהליך ההזדקנות הוא בסך הכל תופעת לוואי של חילוף החומרים שלנו, בלאי שנגרם לתאים במהלך פעולתם במרוצת השנים. את הנזק הזה אפשר לסווג לשבעה סוגים – ארבעה מהם ברמת התא ושלושה ברמה המולקולרית". את ההצהרה שוברת-המוסכמות הזאת הוא דואג גם לגבות באחרת ולא פחות דרמטית, כשהוא טוען כי: "השיטה כבר עובדת בפועל, בין אם בניסויים קליניים או כאלה שמתבססים על טכנולוגיות קיימות. תוך 10 שנים כל חלקי הפרויקט להשבת הנעורים יעבדו באופן מלא ואפקטיבי על עכברי מעבדה. 15 שנים לאחר מכן נוכל להשתמש בהם על בני אדם, בהתחשב כמובן במגבלות כספיות שעומדות כרגע בפנינו". לרוב האנשים, דברים אלה ודאי נשמעים כפרי עטו של תסריטי סרט מדע בדיוני כזה או אחר ולא כחלק מהרצאה של ד"ר ידוע-שם מקיימברידג', אך דה גריי בטוח ביכולתו להגשים את חלומם של לא מעטים ופחדם של רבים אחרים.

ֿ

את דבריו מגבות תופעות טבעיות כמו מדוזת ה-"הידרה", אך גם מחקרים שונים שמאחורי חלקם הוא עומד: "כבר הצלחנו להכפיל את תוחלת החיים של זבובי פירות ותולעים ולשלש את זאת של עכברושים. בנוסף, הצלחנו להאריך את החיים של עכברי מעבדה ננסיים למקבילה של 140 שנות אדם". בהתחשב בכל אותם הישגים שכבר זקף לזכותו, ד"ר דה גריי לא מתבייש להביע את חוסר האמונה שלו בשיטות הטיפול הקיימות: "אני מאמין שהבנתנו את מנגון הזקנה, למרות שהיא עדיין רחוקה משלמות, מספיקה כדי שנוכל להתערב בו באופן רפואי. לעומת זאת, הצלחתה של הגריאטריה תמיד תהיה מוגבלת, שכן תפקידה הוא רק לעכב את מה שנתפס כבלתי נמנע והידע שלנו על התהליך המטבולי הוא עדיין מוגבל, כך שגם הגרנטלוגיה לא מציעה פיתרון מספק – לכן הגישה הביוגרנטולוגית צריכה לעמוד בראש סדר העדיפות הרפואי והכלכלי. אם המחקר הזה היה מקבל קדימות דומה לזו שקיבל פרויקט פצצת האטום במלחמת העולם השנייה, היינו יכולים אפילו להקדים את התחזיות שלי".

"עצם העובדה שלא ניכנע עוד למחלות הקשורות בזקנה אין משמעה שנפסיק למות באופן גורף; בין אם נדרס כשאנו חוצים את הכביש, ע"י הכשה של נחש או בידיהן של מחלות שונות ומשונות", כך מנסה ד"ר דה גריי "להרגיע" את שלל החרדים מעבודתו ואחת השאלות שחוזרות ונשנות בפיהם. כנגד השגות אחרות בנושא השלכות עתידיות של מחקרו,לדוגמה פיצוץ אוכלוסין כתוצאה מצמצומו הדרמטי של שיעור התמותה ויכולתו של כדוה"א להתמודד עם כך, הוא מזכיר כי זה הכל עניין של למצוא את האיזון הנכון: "כאשר הטיפולים ייעשו זמינים, אין ספק שנגיע לשלב של פיצוץ אוכלוסין. נצטרך למצוא את היחס הנכון בין שיעורי הילודה לתמותה. דברים דומים כבר קרו, כשפחות או יותר חיסלנו את התמותה בקרב תינוקות וכשהמצאנו את ההיגיינה והאנטיביוטיקה, מה שהוביל להארכה משמעותית של תוחלת החיים האנושית". ידו נכנסת כמסרק אנושי אל תוך מעמקי זקנו, הולכת לאיבוד וצצה חזרה בתנועה מהירה, כשהוא מפטיר: "אני לא סוציולוג, כלכלן או תיאולוג. אין לי מושג איך החברה תחליט להתמודד האספקטים השונים ברגע האמת ואני לא יכול להיות אחראי לכל ההשלכות שיש לעצירת ההזדקנות. אבל כיום חובתנו כמדענים היא להעניק לאנשי העתיד את יכולת הבחירה. אם נחליט עכשיו לא לחקור את הנושא, אנחנו למעשה דנים את דורות העתיד למוות בגיל צעיר יחסית".

אך עצירת ההזדקנות מבית מדרשו של הד"ר הכחוש וגבוה מעוררת עליה התנגדות גם מבית. ב-2005 סקר פול בוטין, כתב ועורך במגזין 'Wired' האמריקאי ובוגר אוניברסיטת MIT, את הביקורת שדה גריי ספג מהקהילה המדעית. במרכזה עמדה הטענה שהוא לא חוקר אמיתי בתחום, אלא בסה"כ בעל תשוקה לנושא: "ללא שום ניסיון בחקר הביולוגיה של תהליך ההזדקנות, הוא נמצא תחת הרושם המוטעה שניתן לעשות מניפולציה על תהליך זה תוך עשור או שניים". ד"ר שרווין נולנד מאוניברסיטת ייל, שנחשב לאחד מאבות האתיקה של המחקר הרפואי המודרני, כתב באותה שנה מאמר חריף ל-'Technology Review' ובו טען כי אמנם אינו יכול להציג נקודות תורפה בתזה של גריי, אבל עצם שאיפותיו הרסניות. בעקבות זאת, הציע המגזין פרס של 20 אלף דולר למי שיצליח לכתוב מאמר שיפריך את השערתו של דה גריי כי ניתן לדחות את ההזדקנות במאות שנים באמצעות טכנולוגיות שיש בנמצא, ולשכנע בכך צוות שופטים. מבין המאמרים שנשלחו למערכת שלושה התפרסמו וזכו בזה אחר זה למאמר תשובה מדה גריי. צוות השופטים הודיע לבסוף שלא נמצא זוכה. בהתייחסם לאותו עוף מוזר ושנוי במחלוקת בנוף המדעי, גם ד"ר נולנד ודומיו לא מכחישים כי מדובר ב"מוח מבריק", שמסביר את סוד הצלחתו בצניעות המשולבת בביטחון עצמי קורן: "היה לי מזל של מתחילים, לא הגעתי מהתחום ולא הייתי כבול לדרכי המחשבה המקובלות בביולוגיה. מדעי המחשב עזרו לי לחשוב באופן מכוון מטרה".

ואכן, אוברי דה גריי הינו אדם מוכוון מטרה, אך לא רק במחשבתו, אלא גם במעשיו. במהלך ביקורו הקצרצר בישראל, בן הארבעה ימים, הוא הספיק "לשאת דברים בכנס בבאר שבע, להרצות חמש פעמים ולהשתתף בארבעה ראיונות שונים לכלי התקשורת ולסרטים דוקומנטריים". כוונתי הראשונית לשוחח איתו אחרי האירוע ב-'פסאז" טורפדה על ידי עדת מעריצים, שחסמו את דרכי והתגודדו סביבו, כשהם מנסים להשיג את חוות דעתו על תרופה כזאת או אחרת, או סתם להגניב נגיעה מרפרפת בזקן המפורסם. במקום זאת, נאלצתי לארוב לו למחרת בבוקר ב'אפריקה', שם הצלחתי לגזול מזמנו היקר בין הרצאה מצומצמת לראיון עם ה-'BBC' דרך ה-'סקייפ'. הצמד הדינאמי של "דה גריי את קרפנטר" לעולם לא נח, כך שבזמן שאני והבעל יושבים על ספסל מחוץ לבר ומדברים על רקע רעשי השיפוצים שנערכים בבניין לידנו, בפנים אשתו ממשיכה מהנקודה שבה הוא נקטע ועונה על שאלותיהם של שאר הנוכחים. "מטרתי בביקור הייתה לעורר מודעות לנושא בקרב החברה הישראלית. אני חושב שהמון אנשים פה, שלא ידעו על העבודה שאנחנו עושים קודם לכן, מודעים לה עכשיו וזה בדיוק מה שרציתי להשיג. קיבלתי לא מעט תגובות נלהבות מצדם של אנשים שרוצים לעזור בדרך כזאת או אחרת, מה שעשוי לקדם את התהליך וזה כל מה שמעניין אותי", כך מסכם דה גריי את עלייתו לארץ הקודש – באובייקטיביות מדעית נטולת כל זכר לנימוס בריטי אופייני. עם זאת, בצל ביקורו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ועם רצון לסחוט ממנו התייחסות כלשהי להשפעתה של תרופתו על סכסוכים ומלחמות שונות, שאלתי אותו על השפעתה האפשרית על תפיסות כמו "טוב למות בעד ארצנו". "כבר היום, עם הגידול בתוחלת החיים בעידן המודרני, ניתן לראות שאנשים פחות ופחות מוכנים להקריב את חייהם למען מטרות 'גדולות מהם'. ללא ספק, אני חושב שכאשר נצליח להגשים את חזוננו אנשים לא יהיו כל כך ששים אלי קרב, שכן חייהם יהיו יקרים יותר".

בעוד שד"ר אוברי דה גריי עשוי להחזיק בחידוש מדעי שלא יזכה להכרה רק בתחומו, אלא גם יעניק לו פרס נובל לשלום, נראה כרגע כי אובמה ודומיו יעדיפו להמשיך ולהזרים את כספי תקציביהם לפתרונות צבאיים. עובדה זאת נעוצה אולי בהילה הפנטזיונרית שסובבת רעיונות מסוג זה, וכשביקשתי את "שני הסנט" שלו על הקשר בין מדע למדע בדיוני הוא אמר: "אני חושב שבדר"כ למדע בדיוני יש השפעה חיובית על חלוציות מדעית ועוזר למדע להמשיך ולהתקדם, אבל יש יוצאים מן הכלל. אני מאמין שהעבודה שלי היא דוגמה מובהקת לכך. למעשה, כשאדם כותב ספר או סרט מדע בדיוני, חשוב לו שאנשים יסיימו אותו מלאי ביטחון ועם הרגשה טובה לגבי מה שהוצג שם. לצערי, אנשים אמנם מרותקים ע"י הרעיון של עולם בו אנו לא מזדקנים, אבל הנושא מוצג בדר"כ כדבר נוראי ולכן אנשים אח"כ חושבים שזה דבר טוב שאנחנו לא יכולים, לכאורה, לעשות שום דבר לגבי המחלה הזאת. זה נורא בשבילי, מכיוון שלאחר מכן קשה לי יותר לשכנע אנשים שעלינו להילחם בזיקנה". למרות שחשוב לו להפריד בין ההשלכות המדעיות להשלכות החברתיות, הכלכליות והדמוגרפיות של עצירת תהליך ההזדקנות, אוברי (את הנימוסים השארנו בפנים, יחד עם אשתו והמחשב שלי) סיפר לי שהוא כלל לא מזניח את האספקטים הללו ודואג בכל זאת לממן מומחים מאותם תחומים שיחקרו את הנושא: "אחד הפרויקטים הגדולים שאנחנו ממנים יושב באוניברסיטה של דנבר. הם מצוידים במערכת מתוחכמת, שפותחה במשך 30 שנה ונמצאת בשימושם של כמה ארגונים גדולים, ביניהם מחלקת ההגנה של ארה"ב. בעזרתה הם מנסים לחזות את השינויים השונים שייתרחשו כתוצאה מהבסתה של מחלקת הזקנה. אבל גם המערכת הזאת, כמו כל אחת אחרת בעולם, לא מסוגלת לחשב תרחישים בהם סיכון התמותה לא עולה אצל אדם במרוצת השנים. בעוד שנה הפרויקט אמור להסתיים ואני מקווה שנוכל לאחר מכן לנהל דיונים משמעותיים עם פורומים מקבילים, אצל חברות וארגונים".

לסיום, ניסיתי לרדת לשורשה של הדמות האקסטרווגנטית שיושבת מולי ולברר מה למעשה דחף אותו לצאת לאותה מלחמה מייסרת, מתישה ושנויה במחלוקת. תשובתו היתה מפתיעה בפשטותה: "אני רוצה ליהנות מחיי, מה שלא קורה כרגע. באופן אידאלי הייתי יכול לסיים את כל הפרויקט הזה והתנועה להבסת הזיקנה הייתה הופכת לדבר שגרתי ופופולרי, שמורכבת מאנשים שטובים ממני בכל מיני תחומים, בהם אני עדיין נחוץ. כך הייתי יכול לקחת צעד אחורה ולסגת לאנונימיות מפוארת, בה הייתי מבלה את שארית חיי בתוך אמבט חם. זה מה שאני רוצה – להירגע ולמשוך את ידיי מכל העניין. אבל הגעתי למסקנה שאני עוסק עכשיו בהשקעה לטווח הארוך, ככל שאעשה יותר כנגד המחלה הזאת כך גוברים הסיכויים שלי ליהנות מהטיפולים שיהיו זמינים ולחיות כאדם צעיר ובריא כל חיי". לאחר אקורד סיום זה, דברי התודה וההוקרה שלי לא נראו כמותירים רושם מיוחד מדי על הד"ר, שאמר לי בדרכנו חזרה פנימה: "אתה יודע מה? אם אתה באמת רוצה להודות לי, פשוט תזמין אותי לכוס גולדסטאר".

*

דימויים: מתוך Future Perfect, מירי סגל ואור אבן טוב (2010). תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

ליאור קיי אבישי

"למה קומוניסט כמוך נוסע לקטאר?" שואלים אותי החברים הקרובים, "למה אתה אוהב לנסוע למדינות ערב?" שואלים אותי חברים אחרים, "אתה אוהב ערבים, אתה לא מפחד שירצחו אותך?"; "תגיד, איפה אפשר להשיג סקס במדינות ערב?".

לשאלות האלו אני עונה כך: לפני הכול, גם אם סולדים מהקפיטליזם זה לא אומר שלא צריך לראות, לשמוע ולחקור איך המערכת הזאת עובדת במזרח התיכון. כישראלי, מעניינים אותי השכנים שלי. התמונה הראשונה הזכורה לי מהבניין באזור כרם התימנים שבו גדלתי הייתה שכאשר נכנסנו לדירת הגג שלנו ואמי ארגנה את השיפוצים כל השכנים עלו לגג והתחילו לצעוק עלייה שהיא הורסת את הבניין הישן ממילא. אחרי כמה שבועות או חודשים, הצעקות הפכו לידידות. כילד אני זוכר איך האימא האמריקאית שלי נהנתה להיכנס למטבח של רוחמה השכנה התימנייה לראות איך עושים מרק תימני או לראות איך היא עושה את הבצק של הג'חנון ביום חמישי בלילה לקראת האפייה של שישי שבת. "מה זה? איך מכינים את זה?" שאלה אמי במבטא האנגלוסקסי שלה. וכך גם השכונה המזרח תיכונית. היא מעניינת אותי, אני גר כאן, למעשה נולדתי כאן ואני לא רואה את עצמי יכול לעבור למקום אחר.

בנוגע לשאלה האחרונה – אענה עליה בסוף היומן.

בכלל, המשמעות של טיול בעיניי היא לראות דברים חדשים, להתענג על דברים שיש במקום שאני מטייל בו ולא קיימים אצלי בבית. קצת התנתקות מהבית הקרוב כדי לראות דברים בפרופורציות אחרות. כן, יצאתי לטיול הזה לבדי. אני אוהב לצאת עם חברים לטיול, אבל יש גם יתרונות לצאת לבד לטיול, תמיד מעניין בטיולים. הטיול הזה מוקדש גם לחברי אלי זלאיט ז"ל, שהיה החבר היחיד שלי בינתיים שהעז לחצות את חומת הפחד הישראלית ולהצטרף איתי לטיולים למדינות ערב – אלה שאפשר להגיע אליהן עם דרכון ישראלי.

"להתראות לנין": האוטובוס לעמאן והמפגש הראשון עם פנים סוריות

בשבעה דינר אפשר לעלות על אוטובוס מעקבה וכעבור ארבע וחצי שעות מגיעים לעמאן. בירדן יש מוסד כזה שנקרא ליווי אוטובוס, מלווה האוטובוס אחראי לגביית הכסף, סידור מקומות הישיבה, אזכור לא/נשים היכן לרדת ומתי, ובקשות חוזרות ונשנות מהגברים באוטובוס לא לעשן. בירדן ובמדינות ערב שטיילתי בהן נדיר לראות אישה בתפקיד פקידותי במרחב הציבורי, נשים על פי רוב מסתובבות עם בעליהן או בקבוצות של חברות או משפחה. אך הפעם ליווי האוטובוס לעמאן הופקד בידיי אישה, הנראית בשנות הארבעים לחייה ובשונה מאוד מהמראה הירדני לבושה בלבוש מערבי-שמרני. משהו שמזכיר נשים ערביות מנצרת והצפון, או מזכיר לי את הנשים הפעילות במפלגה הקומוניסטית ובחד"ש. הכל מסודר והכל בשליטה. אותה מלווה ניהלה את הנסיעה באופן אסרטיבי למדי, החתימה את כרטיסי העלייה והישיבה במקום, העירה לאלו שהתעכבו בחזרה מהפסקת הסיגריה מחוץ לאוטובוס, וענתה בסבלנות לשאלות הנשים והסטודנטים היכן לרדת וללכת בעמאן למחוז חפצם. "היא מזכירה את אחת הבוסית שלי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי", חשבתי כששאלתי אותה מה הדרך הטובה והזולה ביותר להגיע מהתחנה המרכזית המרוחקת שבמרכז העיר לבית המלון שלי, היא ענתה לי בחיוך באנגלית רהוטה, הסבר מפורט ומועיל.

הרגשתי נוח. בשיחה היא אמרה לי שגם לה עמאן היא זרה, "אני סורית ובשבילי עמאן זה מקום חדש ולא מוכר". פה פעם ראשונה שמעתי שבר בקולה. בדרך כלל אני לא ממהר לחשוף את זהותי הישראלית במדינות ערב, גם בגלל כמויות הפחד שהזריעו אותי בישראל שערבים שונאים יהודים, וכן בגלל אי הנעימות שהמצב יוצר. במקרה הטוב אני הופך בן רגע למסביר הלאומי של המדיניות הישראלית השגויה, או במצב פחות נעים, מנתקים איתי מגע בדיפלומטיות. עם אותה אישה סורית רציתי להזדהות עם הניכור ויצא לי מהפה : "גם אני לא מכיר את עמאן טוב, אני מתל אביב…". כמו בלחיצת כפתור, האישה האסרטיבית סיימה את השיחה בנימוס וביקשה מהנהג לרדת מהאוטובוס. לי לא ברור מה קרה כאן – האם המלווה של האוטובוס הגיעה למחוז חפצה או שפשוט כל כך נבהלה מהשיחה עם הישראלי הנחמד שנטשה בנטישת שבר את האוטובוס. חשתי עצב על התקרית, מקווה שלא פגעתי והוספתי צער לאישה-פליטה הסורית האמיצה שליווי האוטובוס הוא פרנסתה.

הדודות הירדניות (וכנראה פלסטיניות) המבוגרות (שראו בטח פעם אחת בחייהן ישראלים בהזדמנויות שונות), שישבו לידי הסתכלו על המחזה בהלם, כאילו לא יודעות איזה צד לקחת, הצד שלי – סה"כ בחור, תייר נחמד וחייכן, ומה לעשות – ישראלי, או את הצד של פליטה ( כמותן…) הסורית שנבהלה ואולי נטשה בפחד ובלבול את ליווי האוטובוס. בכלל במדינות ערב, אם אתה רוצה לבדוק את עמדת המבוגרים תשמע את הילדים, ובאמת כמה ילדים באוטובוס התלחשו שיש ישראלי באוטובוס ונעצו בי עיניים סקרניות, ואני כדי לשבור את המתח התחלתי לשחק עם גלגלי הרולרבליידס שלידי וככה נשבר הקרח, התחלתי לספר בערבית הישראלית על הרולרבליידס, אמצעי התחבורה שלי, ותוך שתי דקות גם הדודות הסקרניות, שישבו ליד, הצטרפו לשיחה עם "האיש המוזר" מישראל.

הגענו ל"עבדלי", התחנה המרכזית הקרובה לאזור "אלבלד", מרכז עמאן. ירדתי מהאוטובוס וצעדתי למרכז העיר. בדרך נתקלתי בעוד אישה שהנהנה אלי בשלום, מוזר, חשבתי, נדיר שנשים יברכו איש זר לשלום ברחוב, כאשר התקרבתי למרכז העיר ראיתי צעירים בלבוש מערבי יחסי היושבים ומשוחחים אחד עם השני – גם משהו קצת שונה מסטייל הלבוש הירדני שאני מכיר. כאשר נכנסתי לאינטרנט קפה האוזן שלי צדה שיחה של בחור צעיר ששוחח עם חבר אחר בסקייפ ואמר לו : שהוא הגיע בשלום לעמאן, "וכרגע ישן אצל חבר ובטח בימים הקרובים הדברים יסתדרו". הבנתי שהחבר בסקייפ נמצא בדמשק.

אחרי שיצאתי מהאינטרנט קפה, הבנתי שאני נמצא באזור שיש בו פליטים סורים. בכלל, אזור מרכז העיר של עמאן הוא דלת הכניסה לכל הפליטים. בפעם הקודמת פגשתי כאן פליטים מעיראק, היום פליטים סוריים.

ממה שראיתי הסוריים הם הרבה יותר חילונים מהערבים באופן כללי. המילה "חילוני" היא גם המילה המתאימה ביותר לתאר את המראה החיצוני של הסורים:  מראה מזרח גרמני. הסורים יותר לבנים משאר הערבים שראיתי עד היום. גם ההתנהלות שלהם, כולל האישה באוטובוס, נראית לי מזרח אירופית כזאת, אפילו סובייטית. איכשהו עלה בדמיוני הסרט "להתראות לנין" - ההתנהלות של המזרח גרמנים אחרי נפילת חומת ברלין. מהמעט שראיתי, הסורים תופסים את המקצועות הנמוכים בעמאן (נראה לי שמוסד ליווי האוטובוסים הוא אחד מהם, ראיתי עוד צעיר שנראה סורי עושה את אותו הדבר). לצד העבודה במקצועות הנמוכים, הם בעלי מוסר עבודה גבוה ומנסים להראות לסביבה שלהם ש"הכל מסודר והכל בשליטה".

אני לא יודע איך לתאר זאת במילים… משהו רגשי כזה, אחרי הפגישה עם הפליטים הסוריים, אני איכשהו מבין יותר רגשית את אלו שסולדים מהערב-רב של המורדים המזוקנים הדתיים הקיצוניים בתמיכה אמריקאית (בכלל, במזרח התיכון האמריקאים עושים עסקים עם הקיצוניים הדתיים ביותר) המגיעים רובם מחוץ לסוריה ורוצים להרוס את המשטר הסורי הקיים. בכלל, ממה שראיתי בעמאן, יש בחברה הסורית התנהלות חילונית שאסור לפגוע בה. יש הרבה דמיון חיצוני בין הסטייל הצפוני של הערבים הישראלים מנצרת וסכנין לסטייל החיצוני של הסורים מהערים הגדולות, לכן יש כנראה איזו הזדהות סימביוטית בין סכנין לדמשק שיהודי בתל אביב (גם אם הוא קורא עיתונים ורואה טלוויזיה בערבית) לא יכול להבין אותה, כולל השיח התוך ערבי ישראלי על "הצפוניות החילונית-לאומית " של חיפה, נצרת וסכנין.

23:30 בלילה, הגעתי למלון הקבוע שאני מתאכסן בו כל בפעם שאני עובר דרך עמאן ובעשרים דינר מצאתי לי מיטה ללילה לפני הטיסה בבוקר לקטר.

חומת הפחד: משתכרים ומכים את הגויים?

לקחתי את האוטובוס לכיוון שדה התעופה. במדינות ערב אני אוהב אוטובוסים יותר ממוניות. זה אמנם יותר איטי ממונית אך מצד שני יותר זול, והחשוב ביותר שזאת הזדמנות לראות ולשמוע מגמות חברתיות. המיניבוס הציבורי עצר במרחק ארבעה קילומטרים משדה התעופה. ירדתי עם אחד הצעירים שעובד בשדה התעופה ויחד צעדנו, לנסות לתפוס טרמפ שיקרב אותנו לטרמינל הבינלאומי החדש שנפתח כמה ימים קודם לכן. הבחור הירדני סיפר לי שפוטר לפני כמה שבועות ממקום עבודה אחר באזור שדה התעופה, "עכשיו שכל הפליטים הסורים הגיעו לכאן, מעדיפים להעסיק אותם, הם יותר זולים" אמר בתסכול, "החיים הפכו ליותר יקרים והמשכורות יורדות". הבחור בינתיים מצא עבודה אחרת באזור הטרמינל אך עם משכורת יותר נמוכה, אמר לי בזמן שהוא מנסה לתפוס טרמפ לכיוון העבודה. אמרתי לו, תן לי לנסות לתפוס את הטרמפ, אם יראו תייר כמוני אולי יעצרו יותר מהר. ואכן אחרי שלושים שניות עצרה לנו מכונית שלקחה את שנינו לטרמינל שלי ולמקום העבודה של הבחור.  לפעמים טוב לשחק אותה "תייר אמריקאי מטומטם", ולפעמים "מזרח תיכוני ממולח". זה עובד.

עליתי לטיסה לקטר וציפיתי לישון את השלוש שעות עד לנחיתה בדוחא. לידי התיישב אדם מחויט בקפידה. הבנתי שבטיסה הזאת אני לא אשן, התחלנו בשיחת נימוסין, האדם הציג עצמו כאזרח אמריקאי ממוצא ירדני. הוא עובד בחברה אמריקאית המנסה לעשות עסקים בקטר.

כשאני מטייל במדינות ערב, רוב השאלות ששואלים אדם זר הן אותן שאלות, ואני מספק אותן תשובות אמיתיות על עצמי. כך אני נחשף בהדרגה. וכך גם עם אותו איש עסקים שישב לידי, לשאלה הראשונה מה המוצא שלי אני עונה, "חצי תימני וחצי אמריקאי", ואז אומרים לי "אה, ככה אתה מדבר ערבית". ואז שואלים איפה אני גר, אז אני עונה שאני מסתובב במזרח התיכון ועובד בתל אביב, ואז מגיעה ה"אה… אז מאיזו דת אתה…?". מכאן זה תלוי ברמת הבטיחות, או שאני אומר המשפחה לא מוסלמית או חסרת דת ואם אני מרגיש בטוח אני אומר שאני יהודי. מנקודה זו אני הופך לפרשן לענייני ישראל והמזרח התיכון, והשאלה הבאה היא "מה דעתך, הישראלים רוצים שלום?", אני אומר שכולם רוצים שלום רק השאלה מה המחיר, ולדעתי לממשלת ישראל אין כרגע אינטרס להפסיק את הכיבוש אלא לשמור על המצב הנוכחי. זה אינטרס כלכלי, וכל הסיפור הביטחוני והדתי זה החסה, עלי הבייבי והתולעים של הסלט – לא העיקר. ואז שואלים אותי מה דעתי "על נתניהו/ סאדאת/ רבין/ מובראק/ המלך חוסיין ועוד ועוד. הרבה פעמים אני לא חושף את הזהות הישראלית שלי, כי באמת אין לי כוח להיות "פרקליט השטן" ולהסביר את המדיניות והאינטרסים המעוותים של הממשלה הישראלית, או להיכנס לאיזו פוזיציה ביזרית, להגן ולהסביר את היגיון שלה. ואני ממש לא כזה, אין לי כוח לזה.

כאשר שואלים אותי שאלות על ישראל אני מבין שבעצם הערבים רואים את הישראלים כמו שהישראלים רואים אותם – פחד. כל אחד פוחד מהשני, זה הרגש הבסיסי, משם הכול נובע, הדעות הקדומות ואז ההתנהגויות הנבזיות.

גם איש העסקים הירדני, שיש לו חברים יהודים ואפילו חבר ישראלי אחד שחי באמריקה, שאל אותי ברצינות גמורה האם הוא יכול לבקר בת"א. "לא יחטפו או יהרגו אותי שם?", שאל והוסיף, "ראיתי בטלוויזיה שמרביצים אצלכם מכות לנשים ערביות ברחוב או לכאלו שנראים ערבים". מוכר לכם מאיזה מקום? הסיפורים האלו הם כנראה התשובה הערבית להתרעות של "המטה ללוחמה בטרור" הישראלי. אין ספק שחומת הפחד זאת, קיר הברזל הזה, מתוחזק ומנוהל היטב על ידי בעלי אינטרסים שמעוניינים שהריחוק בין היהודים לערבים ישמר.

אגב חומת פחד, אני אף פעם לא שמעתי ערבים ששואלים אותי שאלות על התרבות הישראלית יהודית, לא שאלות על מוזיקה ישראלית, לא על הרגלים ואופי ישראלי וגם לא על השואה שהיא חומר בעירה מרכזי לפחד מהצד היהודי ישראלי. זה כמו שמעט יהודים שואלים על הנכבה.

לפעמים נשאלות שאלות על חגים ומנהגים דתיים שיש עליהם סטריאוטיפ, כמו "זה נכון שהרבנים היהודים מהמרים בבתי הימורים", או "האם זה נכון שבפורים היהודים משתכרים ואז יוצאים להרוג את הגויים" או השאלה שאני הכי אוהב זה "מהו חג פסח ואיך עושים מצות", אז הליצן שבי יוצא ואני אומר ש"תופסים ילד פלסטיני או ילד נוצרים, מי שמגיע קודם, ומהדם שלו עושים מצה". אחרי שאני רואה את המבוכה על הפנים אני מסביר שבעצם את הדיקט הזה עושים ממים וקמח שלא תפח, פשוט מאוד.

בהזדמנות, לשם איזון, אני אוציא רשימת שאלות קבועות וסטריאוטיפים של ישראלים כלפי התרבות הערבית. בהזדמנות.

קטאר על רולרבליידס

הגענו בזמן לקטאר. כרגיל אני בהלם תרבותי קצר כשאני מגיע למקום חדש, ונהגי המוניות הם המכ"ים של ההלם התרבותי. מיד לאחר בדיקת דרכונים קלילה שנמשכה עשר דקות, יצאתי משדה התעופה ו"תפס" אותי נהג מונית אסיאתי. הוא שאל לאן אני רוצה להגיע, אמרתי את שם ההוסטל באנגלית, על פניו נראה שהוא לא מכיר את המקום, הוא התייעץ עם סדרן התחנה ויצאנו לדרכנו. סיכמנו מראש על מחיר 20 דולר לנסיעה, מחיר שהיה נראה לי מופקע אבל יאללה, העיקר שאגיע לאכסניה היחידה בקטר המשופעת במלונות יוקרה.

הגעתי לשוק עלי. זו לא קטאר שרואים ב-CNN. השוק הזה נמצא באחד האזורים היותר עניים של העיר, המקום נראה יותר כמו שוק בהודו מאשר בקטאר, הלם תרבותי. הסתובבתי במקום ושאלתי את הכתובת, התשובות היו בין "אני לא יודע אדוני" לבין "תלך לשם, ימינה שמאלה ושוב שמאלה וימינה…". שלוש שעות חיפשתי את המקום, החושך ירד, הייתי על סף היסטריה, עד שבחור קטארי הרגיע אותי ואמר לי, "בוא נתקשר למודיעין הטלפוני ונברר האם יש אכסניה בכתובת המדוברת", ואכן מצאנו. הטעות המרכזית שהמקום ידוע בשמו הערבי שלא רשום באתר האינטרנט שממנו הזמנתי את המקום, "ג'מעיה בויות אלשבאב אלקטריה" ולא בשמו האנגלי – הוסטל לצעירים. "אהה… אז למה לא אמרת קודם, בוודאי שאני מכיר את המקום"… וככה הלכו להן שלוש שעות של עצבים.

עייף ומותש הגעתי להוסטל שנראה כמו בית ספר שדה בשדה בוקר. מקום נחמד ונקי שאפשר לשים בו את הראש ולישון. לפני שהלכתי לישון הלכתי לחפש לי ארוחת ערב, אחד המתארחים ממוצא מצרי הקפיץ אותי למרכז המסחרי הקטן עם מסעדות פאסט פוד, וכך סיימתי את היום הראשון שלי בקטאר בארוחה קטארית אותנטית: קנטקי פרייד צ'יקן. לילה טוב.

למחרת קמתי מוקדם בבוקר ובדקתי עם איש הקבלה של ההוסטל את האפשרות להגיע לטיילת של דוחא ולמרכז העיר עם הרולרבליידס. "זה רחוק רחוק מאוד מכאן, תשכור לך רכב או קח לך מונית או מקסימום אוטובוס שלוקח לו הרבה זמן להגיע למרכז".

מה זה רחוק רחוק? שאלתי, "אהה אולי 8 ק"מ…" גיחכתי לעצמי, זה מה שקורה כשא/נשים מכורים לרכב שלהם, שלמכולת מתחת לבית הם נוסעים ברכב. מצד שני ייאמר שתשעה חודשים בשנה יש חום אימים בקטאר, חום שיכול להגיע ל-50 מעלות בצל, ואז גם למכולת צריך לנסוע ברכב ממוזג. היום יש מזג אוויר נעים של 31 מעלות.

"אה… אין בעיה, אני אגיע למרכז העיר ב-45 דקות עם הרולר" אמרתי לעובד ההמום. קבלתי ממנו שי – מפה של דוחא בערבית. זאת פעם ראשונה בחיי שאני עובד עם חומר שימושי בשפה הערבית.

תוך 55 דקות, כולל הפסקות מנוחה, מים ונהגים המומים במכוניות פאר שלא מבינים מאיפה היצור עם הרולרבליידס נפל עליהם, הגעתי לטיילת של דוחא. בניינים גבוהים ומרשימים. זה כמו לבקר במוזיאון של בניינים, להסתכל ולהתרשם. העיר בתנופת בנייה, בכל מקום בונים. אבל בניינים מרשימים זה לא מספיק. הקטארים מארחים את גביע העולם בכדורגל בשנת 2022 ובשנת 2024 את האולימפיאדה. קטאר חייבת לעבור בעשר שנים מתשתית ציבורית של העולם השלישי, לעקוף את התשתית של עזה, ירדן ישראל ואפילו מצרים, ולהגיע לתשתית של לונדון וטוקיו שמועמדות לארח גם כן את האולימפיאדה. יש להם עבודה מטורפת לעשות. בינתיים התיישבתי בטיילת המרשימה וצילמתי וצילמתי וצילמתי את הנוף המדהים של הים, עם הבניינים, הגנים והפארקים הענקיים שבאזור. אין נפש חיה בחוץ. מאוחר יותר גיליתי שהחיים הציבוריים בקטאר מתחילים רק בשעות אחר הצהרים המוקדמות שהחום מתחלף ברוח קלה, ואז נעים להסתובב ולהרגיש את הבריזה שמגיעה מהמפרץ הפרסי.

בשעות הערב הטיילת מתמלאת באלפי א/נשים ומשפחות שבאות לשבת על הדשא, צעירים שיושבים ומחפשים עניינים, לשחק כמתקנים, כדורגל, לעשן נרגילה או להתבודד על שובר הגלים ולבהות בים. הטיילת מתמלאת בעירוב של ריחות משכרים: מנגלים, נרגילות, ריח ים, ריחות של בשמי גברים ונשים יוקרתיים. שומעים בליל של שפות ומראות של אוכלוסיות המתגוררות בקטאר, כולם על הטיילת. שייחים קטארים ונשותיהם בלבוש ערבי, נפאלים, הודים ומצרים עם ג'ינס וחולצות כפתורים, לבוש מסורתי לצד לבוש מערבי מודרני. עניים לצד עשירים.

בקטאר יש פער אדיר בין אלה שיש להם לאלה שאין להם: שווקים של בומביי לצד עושר אדיר. כולם באים לקטאר לחפש הזדמנויות. מהעשירים ביותר לעניים, אין בקטאר כמעט תיירות נופש. כאשר אמרתי לאנשים שאני מגיע לטיול נופש לשלושה ימים בקטאר הסתכלו עלי האנשים בתמהון, " מה מצאת בקטאר? לך תעשה נופש בלונדון, אפילו בסיני". אבל כן, יש לקטאר פוטנציאל אדיר להיות אתר לתיירות נופש. ים נקי ובוהק, אמנות איסלאמית מרשימה, בניינים חדשים לצד ישנים. אחד מיהלומים התיירותיים הוא שוק אל וואקיף – כאשר הגעתי בשעה 12:30 המקום סגור אין נפש חיה, הסחורה מכוסה בבדי ברזנט גדולים, אף אחד לא מעז לגעת בסחורה, המקום נקי ומצוחצח. בניינים ישנים עוד מהתקופה שדוחא הייתה כפר דייגים קטן. בשעה 16:00 בדיוק נפתחות החנויות ובתי הקפה רוח אחר- צהרים קלה ממלאת את הסמטאות הצרות עם בתי הקפה, הפשוטים והמערביים, לתוך ערב עם אורות של שוק בסגנון סיפורי אלף לילה ולילה. מדהים. השוק נחלק לאזור של שוק זהב (אפשר גם להסתכל בלי לקנות), יצירות אמנות אסלאמיות וערביות, בדים, תבלינים עם ריחות מערפלי חושים, חיות מחמד (לא מומלץ לפעילים בתנועת תנו לחיות לחיות), בגדים שונים ומשונים ועד ועוד עוד ועוד. שוק הרבה יותר עשיר מהקניון המרכזי, הנמצא כמה קילומטרים משם.

בערב, כשחזרתי עם הרולרבליידס למלון, נהניתי לעקוף את המכוניות היוקרתיות אשר נתקעו בפקקי התנועה האדירים. באחד הרמזורים, מאחת ממכוניות היוקרה, נפתח החלון ואיש צעיר ועשיר ביקש ממני שנעצור בצד. קצת חששתי, אולי משטרה אזרחית… אבל לא: "קניתי לעצמי ולילדים שלי רולררבליידס חדשים עם כל הציוד הנלווה, האם תוכל ללמד אותנו איך לרכב עליהם? אני מוכן לשלם לך משכורת טובה". הסברתי לו בנימוס שאני תייר שנמצא עד למחר בדוחא, אבל נתתי לו כמה טיפים, חינם אין כסף: איך להתנייד עם הרולרס, איך לפול בכבוד ולקום ובעיקר להתאמן, להתאמן ושוב להתאמן.

רדיו קטארי: מוסיקת השעבייה

 שאני נוסע לבד על רולרבליידס בדרכים החבר הטוב ביותר שלי הוא הרדיו. רוב השידורים במרחב הקטארי הם תוכניות מלל, שירי דת, תחנות רדיו בסגנון אמריקאי עם פרסומות פרסומות ועוד פרסומות, חדשות בסטייל אמריקאי, שירים קופצניים בערבית ואנגלית וכאלה. מכל תחנות הרדיו התאהבתי בתחנת רדיו אחת, שמשדרת מוסיקת "שעבייה" המוסיקה הערבית הבדואית של התושבים המקוריים של קטאר ומדבריות המפרץ הפרסי. השעבייה מזכירה מאוד את הקצב והסגנון של השירים התימנים מהמסורת המשפחתית שלי. בשירים יש תיאורי טבע, אהבה וגם אלוהים נמצא שם מידי פעם. רוב השירים מושרים על ידי גברים, מלווים בכלי נגינה מסורתיים. ברדיו אלראיאן 102 אין פרסומות או חדשות, מוסיקה נטו 24 שעות. וכך ביום האחרון הסתובבתי עם אזניות עם מוזיקת שעביה.

ועוד תובנה פוליטית – בלילה האחרון, פגשתי כמה צעירים מצרים שנסעו לחפש את מזלם העסקי בשיווק מוצרים בקטאר. התחלנו בשיחה מדינית, עברנו לשיחה על השוואה בין יהדות לאסלאם, וסיימנו את השיחה על כלכלה. מעבר לזה שהמסקנה הייתה שהכסף לא צומח על העצים בקטאר, דיברנו על המצב הכלכלי בישראל ובמצרים, השוואה בין יוקר המחיה, ותנאי העבודה של השכירים הישראלים והמצרים. המסקנה היא שהשיח הוא כלכלי, והמאבק האמיתי במזרח התיכון הוא לנסות לצמצם את הפערים בין העשירים לעניים.

תובנה פוליטית נוספת שהודגשה רגשית מהשיחה שלי עם המצרים, היא שישראל לא תוכל להחזיק מעמד ולהתקיים לנצח תוך התקבצות בגטאות מאחורי גדרות של ברזל ופחד מהעולם הערבי. כמה זמן אפשר להחזיק ואגרוף קמוץ ושריר דרוך? נחזיק ככה עוד עשר, 15 שנים אולי 50 שנה? גם היסטוריה קצרת הטווח הראתה שמשטרים שביססו את עצמם בכוח הזרוע והפחד נשטפו כארמונות חול על שפת הים התיכון. אנחנו מוקפים בעולם הערבי.

לא, אני לא פסימי, ההיפך: אני חוזר מאוד אופטימי מהטיול. אנחנו כיהודים ישראלים שונים מהעולם הערבי. לשונות יש יתרון. אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות במזרח התיכון צריך לייצר קואליציות בין יהודים לערבים, קואליציות אינטרסים. ויש הרבה מהמשותף. ובקואליציות יש תמיד את השאלה מי מבודד את מי, שהרי גם לא כל היהודים אותו הדבר כמו שלא כל הערבים אותו הדבר. הן צריכות להתחיל מקואליציות כלכליות מלמטה למעלה. לנו כהמונים יש הרבה אינטרסים כלכליים משותפים. בוא נחלוק אותם יחד, ניתן וגם ניקח.

ולשאלה האחרונה שחברי ההומואים שואלים אותי הרבה, אז היה לך סקס במדינות ערב?

נחתי שוב בעמאן, מונית השירות משדה התעופה הורידה אותי בסמוך למלון הקבוע שלי במרכז העיר. השעה 01:30 בלילה, חושך מצרים. בחושך אני רואה בחור חתיך עם כובע צמר אופנתי על הראש, עומד על שפת המדרכה. הרדאר ההומואי שלי שידר שיש כאן משהו…

אני מתקרב ואז אני שומע בעברית "אז מה, הגעת גם לפה?" אני נמתח בהלם, שישה ימים לא שמעתי עברית, וממש לא ציפיתי שמהבחור החתיך שעומד מולי תצא עברית רהוטה. "אני מכיר אותך… דברנו כמה פעמים באטרף ובפייסבוק…". בשנייה הראשונה לא זיהיתי, ביקשתי ממנו שיוריד רגע את הכובע. ואז גיליתי שהפנים שלו מוכרות מהסצינה ההומואית התל אביבית. מה אתה עושה כאן, שאלתי. "מה, אתה לא מחפש כאן סקס?" שאל אותי. לא, אמרתי לו. בת"א עובדים קשה בשביל לחפש סקס, לכאן באתי לנוח, השבתי. "תסתכל לצד השני של הכביש, אתה רואה את הבחור שעכשיו המוניות עוצרות לו? הוא חבר יהודי שבא איתי מת"א, הוא אוהב ערבים".

"אז מה אוחצ'ה את לא מחפשת כאן סקס?, שאל אותי "מוניר". לא, אני מפחד, בכל זאת, להיות כאן הומו זה לא חוקי ואני לא רוצה להסתבך, גם בטיול הזה ראיתי מקומות שיש להם פוטנציאל לסקס אבל אני מעדיף להשאיר את זה בת"א.

בזמן שאנחנו מדברים, מוניות עם נהג משופם עוצר ונועץ בנו חיוך רב משמעי, "אוף הוא כבר פעם שלישית עוצר לידי, אין לי כוח אליו, הוא ממש לא הטעם שלי, חכה איתי כאן, אולי יבוא מישהו חתיך". בינתיים בצד השני החבר היהודי של מוניר עלה על רכב של מישהו. נשארנו לבד ברחוב החשוך. מאחת הסמטאות ננעצו בנו זוג עיניים. חשוך כאן, אמרתי, עזוב מוניר, אני עייף, אני עולה לחדר לישון אני צריך לקום מוקדם. "אולי אתה צודק, מסוכן כאן, לפני כמה ימים פגשתי כאן צעיר חתיך, הלכנו לבית קפה, דיברנו, הכל זרם טוב ופתאום הוא לקח את כוס התה וזרק עלי ונמלט, תוך כדי שהוא צעק, "אני יודע מה אתה רוצה ממני". פעם מישהו גם הרביץ לי, צריך להיזהר כאן. מצד שני אתה צריך להבין, אני ערבי, אני אוהב את הסצינה השקטה כאן יותר מאשר את הסצינה המלוקקת והגזענית של תל אביב" סיכם מוניר. פטפטנו עוד קצת. ספרתי לו על מקומות שאני מכיר בעמאן שהוא לא מכיר, סיפורי זימה על סקס בבתי קולנוע, שיחות על יציאה מהארון וכאלה, אחרי החלפת המידע נפרדנו לשלום.

ניפגש באטרף, יא מוניר.

תצלומים: ליאור קיי אבישי

מגרמנית: גדי גולדברג

הפרגמנט האופטימי הזה, המובא כאן בעברית לראשונה, מזקק את המגמה המרכזית בפילוסופיה הגרמנית של ראשית המאה ה-19, זו שזכתה לכותרת "האידיאליזם הגרמני": לנסח שיטה שתגשר על הפער הקנטיאני בין הרעיון שהאדם תבוני ומחוקק את חוקיו לעצמו – ולכן המוסר ושחרור פוליטי הם מן האפשר – לבין הרעיון שהטבע (והאדם בתוכו) כפוף לחוקים הכרחיים ולכן המדע הוא מן האפשר. לא ברור מי חיבר את הטקסט הזה אבל היה זה אחד מבין שלושה חברים שחבשו את ספסל הלימודים בטובינגן בשנות השמונים של המאה ה-18 – הגל, שלינג או הלדרלין (או אולי שלושתם ביחד). הגל, ש"המתווה" נרשם בכתב ידו, ראה בדואליזם הקנטיאני מקור לאומללות, אחד משורה של שסעים המייסרים את האינדיבידואל המודרני בהשוואה לגן העדן האבוד של יוון העתיקה. ב-1796 או 1797, זמן החיבור המשוער, הוא עדיין היה נתון להשפעתם של שלינג והלדרלין, שהאמינו שהגשר יימצא במרחב האסתטי, שכן שם אנו למדים לראות בהכרחיות הטבע לא נתון שרירותי – מרחב מכאני ומנוכר שאדיש או אף עוין לשאיפות שלנו (וב"מתווה" אף המדינה נחשבת לכזו) – אלא מרחב ליצור בו את עצמנו כיצורים חופשיים. מאוחר יותר דעותיו ישתנו אבל העיקרון יישאר בעינו – החירות כעיקרון המאחד את התבונה והטבע. אבל אין זו החירות הפורמאלית (בנוסח הליברלי), זו העומדת בניגוד לכל השאר, אלא חירות המתממשת מתוך עימות והשלמה עם הטבע, המסורת, השפה, הקולקטיב, משנה ומשתנה בתוכם. "המתווה" מציג חזון יוצא דופן של מודרניות גרמנית המתרחקת מן המגמה המכניסטית של המדע והליברליזם ומציעה במקומם מיזוג של תבונה, מיתולוגיה, חירות וחושניות. זוהי מודרניות שמעולם לא התממשה בפועל ונקברה תחת מגפי השמרנות, הביורוקרטיה, הלאומנות והמיליטריזם. או שמא היא אכן התממשה? ימים יגידו. (גל ועפרי)

*

…אתיקה. מאחר שהמטאפיזיקה כולה תיכלל בעתיד במוסר – דבר שקאנט רק הדגים בעזרת שני הפוסטולטים המעשיים שלו, אבל לא מיצה דבר – לא תהיה האתיקה הזאת כי אם שיטה שלמה של האידיאות כולן, או מה שהוא היינו הך, של הפוסטולטים המעשיים כולם. האידיאה הראשונה היא, מטבע הדברים, הדימוי של אני-עצמי בבחינת יש חופשי לחלוטין. בד בבד עם היש המודע לעצמו והחופשי מופיע – מתוך האין – עולם ומלואו: המקרה האמיתי היחיד של בריאת יש מאין שאפשר להעלות על הדעת. כאן ארד אל שדות הפיזיקה; השאלה היא זו: מה צריך להיות טיבו של העולם בשביל יש מוסרי? ברצוני לשוב ולהעניק כנפיים לפיזיקה האיטית שלנו, המתקדמת ביגיעה בעזרת ניסויים.

וכך, כאשר הפילוסופיה תספק את האידיאות, וההתנסות את הנתונים, נוכל סוף-סוף לקבל את הפיזיקה בגדולתה, כפי שאני מצפה מתקופות מאוחרות. נראה כי הפיזיקה העכשווית איננה מסוגלת לספק רוח יוצר כרוחנו או כפי שראוי לרוחנו להיות.

מן הטבע אני עובר אל פועלו של האדם. מתוך קדימותה של אידיאת האנושות אני מבקש להראות כי אין אידיאה של מדינה, מאחר שמדינה היא משהו מכני – ממש כשם שאין אידיאה של מכונה. רק מה שהוא מושא של החירות נקרא 'אידיאה'. עלינו ללכת אפוא מעבר למדינה! – שכן מן ההכרח הוא שכל מדינה תנהג בבני אדם חופשיים כמנגנון מכני; אבל את זה אל לה לעשות; לפיכך עליה לחדול. עיניכם הרואות אפוא שבהקשר הזה כל האידיאות של שלום נצחי וכיו"ב אינן אלא אידיאות כפופות לאידיאה גבוהה מהן. בד בבד ברצוני להניח כאן את העקרונות לְהיסטוריה של האנושות ולחשוף במערומיו את כל פועלו האומלל של האדם כגון מדינה, חוקה, ממשלה, חקיקה. לבסוף באות האידיאות של עולם מוסרי, של אלוהות ושל אלמוות – הפלתן של כל האמונות הטפלות, רדיפה של כוהני הדת, אשר לאחרונה מתחזים לתבונים, בידי התבונה עצמה; חירות מוחלטת של כל רוח הנושא בתוך עצמו את העולם האינטלקטואלי ואינו רשאי לבקש מחוץ לעצמו לא אלוהים ולא אלמוות.

ולבסוף האידיאה המאחדת את כולן, אידיאת היופי, במובן האפלטוני הנעלה של המילה. אני משוכנע כי האקט העליון של התבונה, שבו היא מקיפה את כל האידיאות, הוא אקט אסתטי, וכי רק ביופי לבדו האמת והטוב אחים הם. לפילוסוף דרושה אותה מידה של כוח אסתטי הדרושה למשורר. בני האדם נטולי החוש האסתטי – אלה הפילוסופים שלנו של האות [המתה]. הפילוסופיה של הרוח היא פילוסופיה אסתטית. אין אתה אדם בעל שאר רוח – אפילו על ההיסטוריה אינך יכול לדון מתוך שאר רוח – בלי חוש אסתטי. כאן יתגלה מה חסר בעצם לבני אדם אשר אינם מבינים אידיאות, ומודים בגילוי לב כי מרגע שהולכים מעבר לטבלאות ולרישומים הם מגששים באפלה.

השירה תקבל כך מעלה יתרה; בסוף היא תחזור ותהיה לְמה שהייתה בהתחלה: מורתה של האנושות; שכן לא תיוותרנה לא פילוסופיה ולא היסטוריה, אמנות השירה לבדה תאריך ימים אחרי כל שאר המדעים והאמנויות.

בד בבד, לעתים קרובות כל כך אומרים כי צריך שלהמונים תהיה דת חושנית. לא רק ההמונים, גם הפילוסוף זקוק לה. מונותאיזם של התבונה ושל הלב, פוליתאיזם של הכוח-המדמה ושל האמנות – זה מה שדרוש לנו.

ראשית אדבר כאן על רעיון [Idee], שעד כמה שידוע לי איש עוד לא הגה: דרושה לנו מיתולוגיה חדשה, ואולם על המיתולוגיה הזאת לעמוד לשירות האידיאות, עליה להיעשות מיתולוגיה של התבונה.

כל עוד לא נעשה את האידיאות לאסתטיות, כלומר למיתולוגיות, לא יהיה להמון העם כל עניין בהן; ולהפך: כל עוד המיתולוגיה איננה תבונית, חזקה על הפילוסוף שיתבייש בה. לפיכך, הנאורים ושאינם נאורים חייבים סוף-סוף להושיט יד זה לזה, על המיתולוגיה להיות לפילוסופית והמון העם לתבוני, ועל הפילוסופיה להיות למיתולוגית כדי לעשות את הפילוסופים לחושניים. או-אז תשרור בקרבנו אחדות נצחית. לא עוד מבט מזלזל, לא עוד רעד עיוור של העם לפני חכמיו וכוהניו. אז ורק אז נוכל לצפות לפיתוח שווה של כל הכוחות, גם של היחיד וגם של כלל האינדיבידואלים. שום כוח לא ידוכא עוד. או-אז ישררו חירות ושיוויון כלליים של הרוחות! – רוח עליון, שליח מרום, צריך לכונן בקרבנו את הדת החדשה הזאת, היא תהיה פועלה הגדול האחרון של האנושות.

*

 * הכותרת היא לא של המחברים אלא של פרנץ רוזנצווייג, שגילה את הפרגמנט הזה בספרייה הפרוסית המלכותית ב-1913. אנשי הספרייה, שרכשו את הפרגמנט שנה קודם, העניקו לו את הכותרת "אתיקה" על שם מילתו הראשונה, והיה זה רוזנצווייג שעמד על חשיבותו ותיארך אותו ל-1797  בהתבסס על מחקרים שבדקו את השינויים בכתב ידו של הגל לאורך השנים. רוזנצווייג האמין שדווקא שלינג היה המחבר והגל רק המעתיק, שכן באותה שנה הגל היה פסימי במיוחד בעוד ששלינג היה "האדם היחיד בגרמניה הפילוסופית של 1797 שניחן ברוח הנעורים והניצחון" שהטקסט  מבטא. 

דימוי: ציור של נאו ראוך.

תהל פרוש

אוי אוי אוי    כמה בניינים יפים יש בוינה    שנראים אדישים להיסטוריה    אני מסתובבת ברחובות האלה    כמו יהודייה קטנה    מתרחבת ברחובות האלה    לכל היהודים    וכף היד של דיטר בכף היד שלי רכה ואיכרית    וכל הסבים הנאצים של דיטר    כל הסבים המתים שלי    המומים וריקים.    אין ספק    אני הסרט הצבעוני    שהרחובות האלה צריכים    שצריכות המדרכות הנעות בשלג תחתיי    הבניינים היפים שמתרחקים ממני לאט

צריכים פשיסטים מדוכאים מפוסלים בברונזה    צריכה הכתובת על קיר בית מקווה הרוס: לזכרה של אימי ואחותי הבתולה    צריכים הבתולים היהודיים האלה בתוך העיר בתוך האוסטריה בתוך מחנות ההשמדה ויהודי ההשמדה ובתי הטרנספורט והכאב הנצחי    צריכים בגלל הדמיון העילג    בגלל הרוע האנושי    זה שמעולם לא הסתיים ומחליף צורה    מדבר עברית בין יתר השפות    בגלל השאלה לאיפה נלך אם ככה כל האנשים שהשפה שלהם אחת

אוי ישראל   האם שכר הדירה אינו טרנספורט    האם הצורך להתפרנס אינו טרנספורט    האם זה לא הורג אותנו    הורג אותנו    כל מה שחודר לבשר שלנו, לחלומות שלנו    טרנספורט טרנספורט טרנספורט    עיסת נהר חם עכור גועש ולוהב    הותרתי אותך מאחורי כמו ששוכחים תחתונים מלוכלכים    ובכל זאת מצאתי אותך בוינה ואמרתי לוינאים:    אני בת ההיסטוריה    יהודייה    ואני אומרת    תכבשו את ישראל    ותצילו אותה מעצמה.   כן ישראל    מסרתי אותך בחפץ לב    באישונים מורחבים ולב אדום    עם נחשים בבטן ועקרבים באוזניים    עם נאקת הזמן האורב לפתחייך    מסרתי אותך ככה לכל וינאי ווינה היתה טובה אלי

וינה נרקבת לאט    הדנובה הירוקה גוססת    מעליה מרחפים אנשים    בכנפיים שקופות    לא יעיזו לרדת נמוך יותר    כבר הרגו בהם    ובחדר שאני גרה בו    עמוק שוכנים שני הילדים    בפינה שצומח בה פרח    ליד השרפרף הקטן    פניהם צמודות לחלון רגליהם לוחצות את מרצפת העץ    אין להם אוויר    ובבתי הקפה הישנים אנשים לועסים בעדינות    ואומרים    הכל משעמם כאן    יש יותר מדי כסף    נוחות היא קללה  אומרים שאין יהודים    שיהודים מתחבאים בתוכי תוכם

אבל בחדר הזר מעולם לא הייתי מוכרת יותר    הברק שהשלתי חוזר ונטמע בי בנשימות ארוכות    אני שומעת עכשיו, ישראל    ספרי לי על זמן אחר    זמן שלא היית    זמן שלא תהיי    ובין לבין    חרק חסר חשיבות    אדונית הבריאה    בציפורני הנשר שורטת בגופי    כאן את כתר זהב    על ראשי נוטפת זהב ציוני    כנפי המלאכים שלך מרחפים מעלי    מנשקים לקללה שלי    אין קללה שתהלום אותי יותר מזאת

גוסטב קלימט,  Malcesine am Gardasee

וראו גם:

זהב נאצי

יואב ליפשיץ וטל מסינג

"אני אחד שאין לו גבולות
אז זה הזמן של כולם לצעוק
לא כוכב, אבל מרגיש בשמיים
עושה מה בא לי וכולם על ה__"
("ללא גבולות", אילון ששון ואדיר קולונה עם די.ג'יי אלון מתנה)

בין ה"שמאלנים בוגדים" של הימין הקיצוני (יש לתהות: האם נשארו שמאלנים בוגדים?) ל"שמאלנים הביתה" של מרצ, מסתתר זרם המוני, סתמי, בלתי מאופיין ושמח. זהו המרכז הרדיקלי: אנשים שחוגגים את החיים. תיקון: "עפים" עליהם. הם לכאורה מאשרים את הסדר הקיים, אך השתתפו באירועים הדרמטיים של המחאה החברתית. הם לא לוחמי פייסבוק, אלא לרוב מככבים בתמונות מסיבות שמועלות כמו מעצמן לרשת החברתית. אין מדובר באחוס"לים ישנים או חדשים, בקינה הפוסט-צברית של מירון בנבנישתי, בפזורה העברית החדשה, ברוב שגילה שהוא מיעוט, בזעקת הקוזאק הנגזל של המנושלים הנצחיים, בברלינאים שגרים בבלפורשטראסה, באותנטיות המושאלת של אנה לולו בר, או בפראיירים של גולן טלקום – לא. זוהי דמוגרפיית הבין לבין, הבלתי נספרים, חוץ-מפלגתיים, על-מדגמיים, הקולות הנודדים, הכוח הצרכני, הרוב הצוהל. מעבר לטוב ולרוע ולטבלאות האקסל.

רקע, סוג של

"תשמרו עוד כוח כי זאת רק ההתחלה
תגבירו את הווליום תחממו ת'אווירה"

מה הופך את המרכז החדש לרדיקלי? הפורמט המוכר של האוונגרד, חיל החלוץ שצומח בשוליים כתנועת בודדים, שינה צורה במאה ה-21. כבר אין מדובר בתנועה המוכרת לפיה מגמות שוליים מגיעות אל המיינסטרים, ושם מעוקרת מהם החתרנות. האקסיומה הידועה – בלתי אפשרי להיות חתרני במרכז – אינה תקפה יותר. כעת התנועה הפוליטית החדשה, המולידה רעיונות אלטרנטיביים לשיטה הקיימת, מופיעה ראשית כהמון. כריבוי. כשפע. כמרכז, במרכז. הכיוון של התנועה המהפכנית הוא מתוך המרכז הפוליטי החוצה. המרכז הרדיקלי הוא תנועת נגד, או ליתר דיוק – תנועת בעד.

המרכז החדש הוא כוח פוליטי מהפכני, חדור אידאולוגיה בדיוק כמו הקיצוניים מחד"ש או עוצמה לישראל, והוא דורש דרישות מרחיקות לכת. הוא סיים להתנצל יותר על היותו מרכז, לכאורה חסר ברק וחדות, וחוגג את קיומו המרכזי באופן חסר בושה. למבט המזלזל עליו, של מי שנמצא בשוליים, אין יותר השפעה. שנאמר: Haters gonna hate.

היש ישנו

"אז תרימו את הידיים, בנות בנים
זה הזמן להשתגע, ולחיות את החיים"

אם השמאל הרדיקלי חי חיים טבעוניים, צמחיים – קיום נעדר ויטמין B12 – והימין הרדיקלי אוכל תינוקות, הרי שהמרכז הרדיקלי נוגס בבשר החיים. עבורו, לעצמים עדיין יש סובסטנציה, התוכן לא הוחלף בקמח שקדים.

המרכז הרדיקלי מממש את זכותו האזרחית לעשות חיים משוגעים. זוהי אזרחות אמיתית וחתרנות של ממש: חוסר מודעות מוחלט לפוליטיקה, שהרי הכנסת אינה קיימת – על המדינה להתנהל מעצמה. המרכז הרדיקלי אינו מורכב מייצוגים אלא קודם כל, רחמנא ליצלן, מאזרחים. הוא לא מקדש בורות, אלא יודע שאין מה לדעת.

כך, האלוהים של המרכז הרדיקלי נמצא בחולין, בשגרה, בפרטים הקטנים. מטריאליזם שמח, חוגג ובשרני. המרכז הרדיקלי מקיים את מצוות היומיום, זובח לחזרתיות, כי רק מתוכה מופיע החדש. אין לו צורך במדינה האחת המונותאיסטית, כפי שליבוביץ זיהה בשוליים הפוליטיים. כל תחינה לייצוגים שלנו שיעשו את העבודה עבורנו היא עבודת אלילים, חוויה חוץ-גופית, חילול קדושת החול.

לכן, דווקא במרכז ולא בשוליים, מופיע האוונגרד הפוליטי החדש: המרכז הרדיקלי פשוט חי את חייו, מכונן בגופו סדר יום אזרחי מתוך תשוקה ונאיביות מושכלת. בפעם הראשונה עולה על במת ההיסטוריה כוח קולקטיבי – שלא לומר אספסוף ללא תסביך נחיתות – שאינו פועל לפי הלוגיקה הפאשיסטית: הוא אינו זקוק למדינה הגדולה, אלא מתלכד מתוך עצמו, בפני עצמו, כשלעצמו.

מעל הכל, המרכז הרדיקלי יוצר סגנון חיים. זוהי פוליטיקה במובנה המרגש: האופן בו חיים בפוליס.

כסף, המון כסף

"אין שום דבר שעומד בפניי
אני עולה גם על מה שגדול עליי"

בשנות התשעים נדמה היה שהכרנו את כולם, אבל כעת נראה כי האנושות הצמיחה על גבה עוד אנושות. השפע האנושי בלתי נתפס, הגענו לסינגולריות של פרצופים. מהחלל, אם מתרחקים קצת, ההבדלים מיטשטשים, ואנחנו באמת נראים אותו דבר. אנחנו נראים לעצמנו כמו שהסינים נראים לנו. בנקודה זו נולד המרכז הרדיקלי: תמיד מופיע כגוש, כחבורה. האינדיבידואל עשה לביתו, דור הביט מת מזמן. הריבוי הוא האחד, ואחד בשביל כולם.

השפע האנושי הוא תגובה לשפע הקפיטיליסטי. המרכז הרדיקלי מחקה את הריכוזיות של הכסף, שהולך ונדחס לתוך אחוז בודד, ומציב מולה מרכזיות משלו: ליבה יציבה, שסביבה פריפריה ספיראלית, התפרברות לכל הכיוונים במהירות ההון. זוהי משמעות נוספת של ההכרזה We are the 99%: גם אנחנו כסף! אנחנו גם כמות! אנחנו המון!

כך פועל הפירבור האורבני (Sprawl), אופן ההתפשטות של ערים והתרחבותם החוצה. הפירבור מאופיין במרכז ללא גרעין, שסביבו נפוצים מעגלי הפצה הולכים ומתרחבים, דינמיקת "פה לאוזן" הרמונית. הגיאומטריה כאן אינה היררכית, מלבנית, ומפרידה אלא מעגלית, ספיראלית ומזמינה. כל אחד מוזמן להשתתף בהסתלסלות הדמוקרטית.

האם זה לא הסיפור של תנועת Occupy? פארק זוקוטי היה אמנם הבסיס, אך האקשן התחיל כשהתנועה התפרברה לתוך אמריקה כולה, ואף מחוצה לה. כך גם עם מאהל רוטשילד: האם ניתן לדמיין את מחאת קיץ 2011 ללא ערי האוהלים הסובבות אותה? לא בכדי קראנו להם "רפובליקת האוהלים". הכוח המהפכני של מחאת האוהלים לא צמח בירוחם, או שכונת התקווה, ואפילו לא מפריפריה תרבותית מבוססת כמו ירושלים – הוא צמח ברוטשילד, המרכז-מרכז של התל-אביביות.

בדומה לכך, זוהי המדיניות שנוקטת המפלגה שהיא ההצלחה הגדולה של בחירות 2013, יש עתיד (או כפי שאנחנו מכנים אותה: יש הווה). יאיר לפיד הכריז לאורך כל קמפיין הבחירות שהוא וחבריו אינם שייכים לגוש המרכז-שמאל, גוש שהוא פנטזיה שמאלנית על היום בו העבודה תקים קואליציה עם בל"ד, אלא משתייכים למרכז-מרכז. זהו, כאמור, הכיוון החדש של התנועה המהפכנית: מלב המרכז החוצה.

הצורה של הסדר החדש מזכירה את ארכיטקטורת המידע של רשת האינטרנט. אופן ההתכנסות של הפלאש-מוב, טכניקת ההתאספות הפתאומית שהופיעה לראשונה ב-2003, היא גילום ראשוני של תופעת המיינסטרים הרדיקלי. במרכז ההתרחשות – תהא זו תחנת רכבת בשעות העומס או טיימס סקוור התיירותית לעייפה – מופיע לפתע גוש המוני. זהו האופק הפוליטי של הספירה הדיגיטלית: הארבה הופך להרבה. ויראליות כאקטיביזם.

savethesmol#

"אני דפוק שדופק לכם ת'מוח
לא צריך יותר מדי בשביל לגרום לכם לצרוח"

במקביל לרדיקליזציה של המרכז, אפשר לזהות את השמרנות המתפשטת בשוליים, בימין ובשמאל כאחד. כיצד ניתן לשמור על הייחוד כאשר המרכז הופך להיות חתרני? דוגמה להשתלטות שמרנות שכזו היא המאבק נגד סגירת מועדון הבלוק.

הטיעונים נגד סגירת הבלוק כוונו לאזניים שמרניות: מדובר בעסק, מקום עבודה, המפאר את העיר ומשמש כאתר hasbara תל אביבי מוביל; המקום סחי במידה כזו עד שאפילו את חוק העישון אוכפים בו בעוז; אנשי הבלוק מעוניינים לשתף פעולה עם המשטרה במלחמה בנגע הסמים; ועוד כהנה וכהנה.

בסרטון המחאה נגד סגירת המועדון נראו בליינים צעירים הבועטים בקירות – לא על מנת לצאת החוצה ולשבור מוסכמות, אלא כדי לשמר את הזכות לחגוג במתחם סגור, סטרילי, מבודד ולפיכך מלא אשמה. "Fight for Your Right to Party", השיר החתרני לזמנו של הביסטי בויז, הפך לטיעון משפטי.

לעומת האלקטורט של מרצ, אנשי המרכז הרדיקלי לא זקוקים לאישור מנהלי על מנת לחגוג. האנרכו-סחים חוגגים כל הזמן, ובכל מקום – ברחובות, בחוף הים, בקניון, בדיזנגוף או ברוטשילד. העולם הוא המועדון שלהם, הם חיים את הזכות לרקוד ללא בידוד אקוסטי. מה שהיה פעם מאפיין בלעדי של תרבות השוליים הוא היום נחלת הכלל.

פופ וטריטוריה

"משתגעת רוקדת בטירוף
עכשיו זה הזמן לעוף
צועקת תשמעו רק אותי
עושה מה שבא לי זאת אני"

גל המחאות ברחבי העולם הוא גל של מהפכת הייצוג. אנחנו, הבלתי מיוצגים, יצאנו לרחובות כדי לדרוש בעלות על הייצוגים שלעסו עבורנו ומכרו לנו תמורת הון עתק במהלך העשורים האחרונים: ייצוגים פוליטיים, קולנועיים, מוזיקליים. אם זוהי תרבות פופולרית, הרי שהיא שייכת לפופולוס, לעם, והעם דורש את התרבות שלו בחזרה. ״אלה הייצוגים שלנו!״, זעקנו. "אלה אנחנו!", הכרזנו. ייצוגים אינם קניין פרטי, הם שייכים לנחלת הכלל. המפה היא שלנו, והפכנו אותה לטריטוריה החדשה.

כל שלט פרסומת, כל להיט מצעדים מכרו לנו פנטזיה של חגיגה בלתי נגמרת? אם כך, נעשה ונשמע: נחגוג "ללא גבולות", ושאף אחד לא יתלונן אם המסיבה יוצאת משליטה. כן, כמו ברוטשילד 2011.

כך בדיוק מתגלגלים העניינים בסרט "Project X", שיצא לאקרנים בשנה שעברה ומגולל את סיפורם של שלושה נערים שהמסיבה הביתית שהם מארגנים הופכת לרייב המונים מושחת. הסרט מותח לגבול הקיצון את אפשרות המסיבה, האירוע שממנו יוצא הסובייקט אחרת משנכנס:

רחוק מכל חלום, עלילת הסרט יותר ממזכירה את הסיפור החדשותי מ-2008 סביב מסיבה שערך נער באוסטרליה, שהפכה לקרנבל שהיה מסב לבחטין אושר רב:

"Project X" מדגים כיצד הוליווד, במקום לתפקד כמרכז התעמולה האפקטיבי של הסדר הישן, הופכת לחומר הבעירה של המהפכה. זוהי המשמעות התרבותית של תנועת הפירבור מן המרכז החוצה: מטבורו של העולם מגיעה הבשורה הקיצונית ביותר, ההוראה לקחת את גורלנו בידינו. לא מדובר יותר רק במקרים שאפשר לפטור כמשוגע תורן שלקח לריאות יצירה כוחנית, כמו הבחור בתחפושת ג'וקר שטבח בצופי הקולנוע בקולורדו. ההמונים הפנימו את הרומנטיקה המהפכנית שמוכרת לנו הוליווד לצד פפסי ומיכל פופקורן ענקי, ועכשיו כבר ברור מדוע הממסד חושש מ"עידוד האלימות" בקולנוע ומשחקי מחשב.

אותו סוג של רומנטיקה מהפכנית מצוי גם במוסיקת הפופ המיינסטרימית העכשווית, מעבדת האידיאלוגיה המשוכללת ביותר של המרכז הרדיקלי. להיטי הענק, פסקולי אומת הדאנס הקרנבלית שמתנגנים מכל מכונית ישראלית שנייה, מצווים על המשתתפים לרקוד כאילו אין מחר, לרקוד כי העולם הוא שלהם. דור ה-Occupy לוקח את המסר הזה ברצינות גמורה – הוא שומע שהעולם שייך לו ויוצא לרחובות, תופס עליהם בעלות מחדש בלי מורא ובלי משוא פנים. אין מה לחשוש מהקטסטרופה – היא כבר התרחשה. זהו המסר של "Till the World Ends", המנון פוסט-אפוקליפטי שטני של בריטני ספירס: אם הגיהנום כבר כאן, בואו לפחות נרקוד אותו.

כמו בפנטזיית ההווה הנצחי של ספירס, הדאנס העכשווי חוגג את חוסר האשמה והבושה של המרכז הרדיקלי, שכן ללא אויב – ללא אשם גדול – האשמה עצמה הופכת חסרת טעם. הצמד האמריקאי LMFAO כותבים להיטי פופ קיצוניים שמתענגים על המגונה, הממוצע והבינוני (התחתונים של הסולן הליצני Redfoo הם הכוכבים האמיתיים בקליפ של "Sexy and I Know It"). במידה רבה, הצמד הזה השפיע ישירות על "גנגנאם סטייל", הלא הוא הריקוד של המרכז הרדיקלי.

כמות הצפיות האדירה של "גנגנאם" היא חלק בלתי-נפרד מהשיר עצמו. למעשה, הוא נולד כ"קליפ היוטיוב הנצפה ביותר אי פעם" עוד לפני שצבר אפילו צפייה אחת. האיכות ההמונית – האסתטיקה של השפע – טבועה בו מהרגע הראשון. PSY, היוצר הקוריאני שמאחורי המפלצת, איננו ליידי גאגא ואיננו בא כוחו של ההון. הוא לוזר שמנמן שבמקרה גם החליט כי הנכס הגדול ביותר שלו גדול עליו כאדם פרטי, ועורר סערה כשהודיע שיוותר על מכרה הזהב ויפסיק לבצע את "גנגנאם סטייל" בהופעות. כלומר, זהו שיר הפופ הראשון במאה ה-21 ששייך להמון, שניתן להגדירו כ"פופ אזרחי" אמיתי. הגיע הזמן ללכת בעקבותיו של PSY ולאזרח את הפופ: לוקחים את מה ששלנו, ויוצרים פופ עממי במובן הפוליטי של המילה. ללא גבולות:

הלאה, מרכזה

קלינטון היה אייקון של אופטימיות עם שמלות מוכתמות, שצבע את הניינטיז ככאלה: אוטופיה עם סודות קטנים ומלוכלכים. מבחינה זו העשור שאחרי, האלפיימיז, מהווה תמונת מראה של שנות התשעים: דיסטופיה מוגשמת, הריסות העולם שלא נחרב, שעל גבו אנו מקיימים את החגיגות הגלובליות הראשונות.

כך, משנמוגו חלומות הגאולה הקומוניסטית, השתנה התוואי הבסיסי של המהפכה: במקום להמתין לה, אנחנו רוקדים אותה. זוהי התיאולוגיה החילונית שיוצר המרכז הרדיקלי: קץ תודעת הגאולה. באותה נשימה, לא מדובר על קץ עידן האידיאולוגיות, אלא על הנראטיב הראשון שייתכן ושרד אותו, ומסמן את עצמו כאידיאולוגיה עכשווית בת זמננו.

לא רק שהקטסטרופה כבר התרחשה, אלא שהיא מתרחשת ללא הרף, בפעימות בלתי פוסקות – רבבות מסיבות קטנות שיוצאות משליטה ומתפוצצות לכל הכיוונים. כיוון הקיום אינו ורטיקלי, אלא אופקי. אנחנו כבר לא מסתכלים לשמיים, אלא מישירים מבט אל הידיים, אל הטוטמים האלקטרוניים שלנו.

זהו גם המרחב של התיאולוגיה החדשה: גן העדן לא נמצא למעלה ברקיע, והגיהנום לא נמצא מתחת לאדמה – כמו באקסטזה הפוסט-משיחית של בריטני ספירס, גן עדן וגיהנום מתקיימים זה לצד זה כשהם מתפרשים לצדדים, במקביל. מערכת הקואורדינטות הראשונית שלנו, כיווני למעלה-למטה, שייכת למיתולוגיות העל-אנושיות. הכיוון החדש הוא מרכזה, אל המרכז הרדיקלי.

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

על שירת השוטטות של ברכה סרי, שמתה השבוע בירושלים

מתי שמואלוף

שנות השבעים, התקופה שבה החלה ברכה סרי לפעול וליצור, היתה תקופה סוערת שהציפה את רחובות ירושלים. תנועות מהפכניות מקומיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"מצפן" הושפעו מתנועות בעולם שביקשו לשנות את סדר היום הפוליטי של המערב כולו. בירושלים התחולל גם שיבור של מסורות רוחניות ועליית בשורות חדשות שהושפעו ממהפכת שנות השישים. הזירה התרבותית באותה התקופה תססה, עם הופעת המסר של תנועת הביט האמריקאית. לאחר מלחמת 67' הופיעו בירושלים היפים יהודים שהביאו את הבשורה המתירנית של וודסטוק. מהפכת שנות השישים אף העלתה לשיח את ערכי הפמיניזם הליברלי. עם זאת, האישה המזרחית ויצירתה לא הצליחו להכיל את הסתירות של החברה בישראל באותה התקופה.

התחקות קצרה אחר האוטוביוגרפיה של ברכה סרי מגלה כי בין השנים 1963 ל-1971 היא למדה בלשנות ושפות שמיות באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. שם היא גם השתייכה לחוג מיוחד שעודד והעצים סטודנטים תימנים. לאחר מלחמת 67', סרי לימדה עברית סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים. היא עצמה יזמה פרויקטים חברתיים שונים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שתושביה ברובם היו מזרחים). בשיא הפרויקט שלווה על ידי עיריית ירושלים, היא ניהלה, לימדה וכתבה תכניות להוראת קריאה וכתיבה לכ-300 מבוגרים חסרי השכלה (רובן נשים). הפרויקט לביעור הבערות הכיר לה את פנים הקהילות, ובמיוחד את מצב הנשים. בתחילת שנות השבעים היא התחתנה עם בחור אמריקאי (שהיה היפי בעברו). היא פיתחה פרויקט מיוחד לסטודנטים בשכונת נחלאות, בשיתוף עם העירייה ותנועת "האוהלים" כחלק מעבודה קהילתית חברתית. העבודה כללה תכנים מהפכניים, כאלו שאפיינו את תנועת "האוהלים" ולפעמים התנגשו עם התכנים של העירייה. בשנות השמונים היא הצטרפה לתנועת "המזרח אל השלום".

במסגרת מהמאבק המזרחי של אותה התקופה, ברכה סרי נעמדה מול מנגנוני דיכוי שונים בכל המוסדות החברתיים בהם השתתפה. האוניברסיטה שהייתה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, חסרה את החיבור המזרחי, הדתי והמסורתי והעמידה את הספק והחילון ככוח מניע. מצד אחד, סרי לא מצאה את הסיפוק בחוג להעָצמה של סטודנטים תימנים שנפתח בשכונת נחלאות, משום שהוא חסר את המרחב התרבותי והתבסס יותר על המימד הדתי. מצד שני היא הרגישה זרה בתנועת בני עקיבא האשכנזית בשל היותה מזרחית. ברכה סרי למדה בחוג לבלשנות מספר רב של שפות, על מנת להשתוות לידע של כמרים ופרופסורים שהשתתפו בשיעורים יחד איתה. בחיפושיה בתקופות שונות אחר עבודה, ובמיוחד בסוף שנות השישים, היא נשלחה לעבוד בהוראה בעיירות פיתוח, למרות שהתגוררה בירושלים, כחלק ממערכת מבנית של סגרגציה עדתית שהחלה לאבד מכוחה רק אחרי המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים.

בקרנבל הזהויות האוניברסיטאי סרי עזרה לפרופסורים שונים בעבודות המחקר שלהם, באיתור וסימון דיאלקטים יהודים-ערבים בקהילות מזרחיות כמו היישוב התימני בראש העין. אך ככל שניסתה לסיים את עבודת המחקר שלה, בקעה בתוכה יצירתיות בלשנית שהתנגדה לכתיבה האקדמית. בשלב אחרון, כשביקשה לחזור בתחילת שנות השבעים לאוניברסיטה, נדחתה בקשתה למלגה. מחקרה בנושא נשות ראש העין, על הקשר שבין השפה והמעמד, הזכיר לה סיפור, אגדה וחוויה ושם היא התיישבה לכתוב את הטיוטה הראשונה לסיפור "הקריעה" שאחר כך הביא לפרסומה בציבור הרחב.

שני יסודות (אוטו)ביוגרפיים חברתיים השפיעו על יצירתה: מצד אחד, אמה הייתה חסרת השכלה והביאה 18 ילדים לעולם. סרי רצתה להעצים ולדובב את האישה התימנייה והנשים המזרחיות בכלל. היא מספרת כי כתבה את השירים לאמה ופחדה כי היא תחשוב שהיא עושה ממנה צחוק כשתיתן לה את הספר. היא הרגישה שהיא כותבת את השירים לנשים כמו אמה, שאין להן קול ושלא יכלו לדבר בעד עצמן. היא אף מתארת את אמה כמשוררת הראשונה שהכירה. בתימן, הנשים נהגו לשיר על הבעיות והרגשות מתוך עולמן. הן בנו משפטים וחזרו עליהן והמציאו שורות תוך כדי ביצוע מטלות הבית. רק כשהגיעו לישראל, אומרת ברכה סרי, אִמה השתתקה לפתע. באופן רעיוני, ברכה סרי מתווכחת עם תפיסת האישה התימניה כ"פרימיטיבית". היא מכנה אותה בשם עצם – שהוא סוג של מילה חדשה – התכה של שני יסודות (טבע ופרימיטיביות) כחלק ממבט פוסטקולוניאלי שמפרק את המבט המוגזע אליו: פרימיטבעית. במושג זה היא יוצקת את תנועת החזרה לטבע, ביחד עם התנגדות לתהליך הדה-הומניזציה שעברו המזרחים בישראל בכלל והאישה המזרחית בפרט. היא מוציאה את האישה המזרחית, מעמידה אותה חזרה בתוך הציר ההיסטורי ומבטלת את הגיניאולוגיה ההיררכית של התרבויות, שנעה על ציר של מעבר מחברה פרימיטיבית למודרנית.

בנוסף, שירתה של ברכה מנפצת את המושגים הבינאריים טבע-תרבות, פרימיטיבית-מודרנית, תימן-ישראל, מזרח-מערב, על ידי יצירת היבריד ומודוסים פואטים חדשניים. בספר השירה "שבעים שירי שוטטות", למשל, היא יוצרת מבנה של עשרה שערים מיסטיים בעלי שבעה שירים כל אחד, כחלק מהתכתבות עם רצפי שפה וזיכרון שנולדו עוד בחברה הדתית בתימן. בו בזמן השירים מכילים עמדה פמיניסטית מוצקה המעמידה את צרכי האישה ויכולותיה במרכז, ולא את היישות האלוהית.

מצד שני, ברכה סרי אימצה את העמדה הפוליטית של אביה יוסף סרי, מראשי הקהילה בצנעא בתימן ומהפכן. סביה ואביה נמנו עם חסידיו של  דור-דיעה – תנועת ההשכלה בתימן, שנוסדה עוד בתקופה העות'מאנית. תנועת דור-דעה דגלה בהרחבת תחומי הלימוד (שהצטמצמו עד כה ללימודי דת), בהקניית השכלה גם לנשים וברפורמה דתית. אביה היה ממייסדי לימודי חול לנערים וממקימי בית-הספר הראשון לבנות שיצא נגד לימודי המיסטיקה והקבלה. בתכניה המהפכניים, תנועת דור-דיעה היוותה איום הן על מוסדות הקהילה היהודית והן על הממשל המוסלמי, ונתקלה בהתנגדות נמרצת. כדי להצר צעדיה התארגנה התארגנה תנועת התנגדות חזקה, שמנתה את רוב אנשי הקהילה אשר כינו את עצמם "עיגשים" (עקשים, קנאים). המחלוקת בין שני קבוצות אלו הייתה גם קשורה למחלוקת בין קבוצת הבלאדים – הכפריים (מהם יצאו העיקשים), לבין קבוצת השמים – העירוניים (מהם יצאו דור-דעה). בעוד שהראשונים אימצו את הלכות שולחן ערוך, האחרונים ביקשו להיצמד להלכות הרמב"ם. בעוד שהראשונים האמינו בקבלה, האחרונים דחו את המסורת הקבלית.

התכנים המהפכניים של תנועת דור-דיעה, שבישרו מעין רוח השכלה פמיניסטית-יהודית-תימנית, סימנו אי רציפות היסטורית, מתודולוגית ואפיסטימולוגית בשורשי הדימיון "המערבי" של הפמיניזם הליברלי האשכנזי בישראל. בניגוד לדימיון הזה, הפמיניזם בישראל לא החל כהתכתבות עם המערב, משום שהפמיניזם המזרחי צמח מתוך רצפי זכרון ושפה שהחלו עוד במדינות ערב. במקרה זה הקהילה היהודית בתימן.

הרוח המהפכנית של תנועת דור-דעה נמזגה ביצירתה של סרי. המחזה שעיבדה מתוך הסיפור "הקריעה" הפך ליצירה דרמטית ממעלה ראשונה. סרי הקימה עליה את הקהילה התימנית, שהתנגדה לרוח השינוי ובשורת הפמיניזם המזרחי של ברכה סרי – ככזה שהציב את צרכי האישה המזרחית והתקבלותה בחברה במרכז מבלי להפוך אותה לחפץ או לאובייקט פאסיבי. כך נמתח ציר מקביל לדרך בה הקהילה התימנית התנגדה ופחדה מרוח השינוי והתקווה שהביא אביה של סרי בייסוד בית הספר לבנות. "הקריעה" העמיד את סרי כאחת המחזאיות התימניות והמזרחיות הראשונות. ברכה עמדה לפני תקופתה, וביקשה שלא להיות "מזרחית מחמד", כמו יוצרות אחרות. התהליך המשפחתי שבוטא בהיסטוריה של אביה שהביא את בשורת ההשכלה מחד-גיסא, ואמה שהייתה חסרת השכלה מאידך-גיסא, נוכס והפך ליצירה מורכבת שמיזגה את שני היסודות לכתיבה שאתגרה את המודלים הקיימים. בניגוד לדעת אביה, היא חזרה למיסטיקה היהודית, אך גם יצאה נגד הקהילה שלה, בדומה אליו. היא גם כתבה לנשים ממעמד מוחלש כאמה, למרות שזכתה להשכלה רחבה.

ספר השירה "שבעים שירי שוטטות" נכתב בתחילה בצורת עשר מגילות "געשה מרי-דור: שירי שוטטות בעשרה שערים". ברכה סרי אומרת על שמות הפסבדונים שבהן השתמשה כי "השמות 'מרי-דור' ו'דור-דיעה' מבטאים את הוקרתי לדור ההשכלה שהזכרתי קודם [...] 'געשה', 'הר געש', 'גלית' – כמוני עצמי, בלתי צפויה, וכמו הגלים המסמלים את המחזוריות התמידית".

המגילות נכתבו על כשנים עשר דפים שהודבקו תחילה על ידי סרי ונכתבו בכתב ידה. לאחר מכן היא השתמשה בגלילי נייר חישוב על מנת לכתוב את מגילות השירה הללו. את המגילות היא עטפה בנייר צלופן אדום ולעיתים כחול. לעיתים היא תפרה שקיקים קטנים משאריות בד שמצאה מחוץ למפעלי בד בדרום תל אביב והניחה את המגילות בתוכן. היא חילקה ומכרה את שיריה למכרים ובאירועים. סרי מספרת על ההשראה למגילות כהשראה של הספרות התורנית מתוך מבט פמיניסטי מעָצים: "בהשראת מגילות רות ואסתר המקראיות ביקשתי ליצור את המגילה שלי, את תפילתי, התנ"ך שלי. קסמה לי צורת המגילה, שפתיחתה כמוה כחשיפה איטית. במקביל רציתי לצור צורה חדשה של קמע או … טמפון – חפץ סמלי אישי שניתן לשאתו בארנק". העשייה הפואטית ויצירת תנ"ך משלה, היא שבירת מסורות ארוכות ימים שהבדילו בין קודש לחול, ובתוך כך התכתבות עם תקופה של שחרור היררכיות דתיות, כחלק מאווירת שנות השישים.

הציונות אשר יסודותיה גבריים, מחולנים ואירופוצנטריים אמנם השתמשה במושגי היהדות – למשל השם "ציונות" עצמו אשר נשען על הערגה הרלגיוזית לציון – אך  שללה את היהודי הגלותי וזכרונו. צורת השירים בתוך "מגילות" יצרו רצף חדש הכולל חיבור תיאולוגי/ספרותי בין תחום השירה "הקאנונית" לבין תחום שירת בית הכנסת, ובעיקר העמיד במרכז הדימויים את האפיסטמולוגיה הפמיניסטית. המגילות נפתחות והופכות למיטונומיה לספרי הקודש אשר נמצאים בתוך פרוכת. כמו רצתה לומר שהקודש היהודי-ערבי אשר שָׁכַן בתוך בתי הכנסת ועבר השבעות של אלפי שנים לאלוהים, התחפצן ונדחק לשולי החברה. ברכה סרי השכילה לייצר סמליות דתית, הן בצורת מגילת ספר, הן בחומר הפשוט של הבד שהקיף את המגילה, ובמיוחד בעיצוב המחזורי של שערי השירה ותכניה. הצלופן האדום מסמל את המחזור של האישה, כחלק מהעלאת הסוד – היותה אישה – אל תוך פני התרבות בצורת שירה. היא בחרה בצלופן האדום כסמל ל"מחזור חודשי, קמע וטמפון". הקמע, ביחד עם המחזור של האישה והטמפון, סימן את המיניות, הפוריות, ובו בזמן את הנתיב הרוחני, אשר פילסה עטיפת שיריה של ברכה סרי כחלק מכוּליות יצירתה. בנוסף, המחזוריות של האישה הופכת בתוך המגילות אשר נכללות בתוכה, למרכיב מטריארכאלי אשר בתוכו מתנהל העולם כקופסא בתוך קופסא. זה סוג של התרסה מגדרית שתאפיין את הרוח הפמיניסטית המזרחית החלוצית של שירת ברכה סרי. היכולת להשתמש בחומרים פשוטים כגון שאריות בד, נייר חישוב, שהוא חלק מהתרבות העממית, לכתוב על נייר שירה ואף לאייר אותו באיורים המשאירים רושם עז של כוח, מתריסה על הדרך בה מיוצרת שירה בישראל.

ספרי השירה של סרי שבאו לאחר המגילות מיסדו את ההתרסה ואת המהפכנות בצורת ייצור ספרי השירה (שלוו גם בתוכן פואטי פורץ דרך), ולא ויתרו על המרכיב של הסמליות הדתית, הציר המגדרי והמחזורי. ברכה סרי מספרת על החומר שבו היא השתמשה כחיזוק הקשר האישי עם הקוראים שירצו להעלות על כתב משיריהם או דברים אחרים מהרהורי לבם. המחשבה על הענקת ביטוי לכתיבה ודיאלוג של הקורא מול הכותבת, מצביעה על רצונה לייצר שיח ציבורי, פוליטי ופואטי. לא רק לכתוב, אלא להעניק דף לבן וריק לקוראים על מנת שהם גם יכתבו, יתעצמו ואולי יצליחו להגיע לתהליך השחרור שאליו היא הגיעה.

הספר "שבעים שירי שוטטות", שבא לאחר המגילות והסדיר את השירים הללו לתוך מבנה ספרותי נהיר אחיד, החל למעשה את דרכה הפואטית של ברכה סרי. הספר יצא בהוצאה עצמית של המחברת. היא גם איירה את שער הספר בסימן מיסטי שיסמן מעתה את כל סדרת הוצאת "האור הגנוז" שייסדה. השירים, בהמשך ישיר למגילות געשה, נותנים ביטוי לעשרה מחזורים חודשיים בעלי נושאים מגוונים: שערי אהבה, שערי בושה, שערי חירות וכו'. ברכה סרי ספרה כי "'המחזורים חודשיים' [הם] עדות למחזוריות השלטת בכל. בעת כתיבת השירים חשתי ממש מחזוריות רגשית וגיליתי שיש קשר בין הכתיבה ובין המחזור החודשי שלי". הקשר בין המחזורים ההיסטוריים והמחזורים האוניברסליים לבין מיניות המשוררת ופוריותה היא סוג של הכלאה בין ההיסטוריה הנשית הרגשית לבין ההיסטוריה שהגברים היבנו ו"טיהרו" מתוך המסמנים הנשיים.

שם הספר "שבעים שירי שוטטות" הוא מסמן בעל מספר רב של מסומנים. ברכה סרי מכריזה כי שבעים שירי שוטטות: "מסמלים את החיפוש המתמיד ואת השוטטות ללא מטרה, שתוצאותיה אינן צפויות". ההדהוד למצב החברתי המהפכני הפוליטי שלפני שנות השמונים מתחייב מתוך כך, שכן הפנתרים השחורים נהגו לשוטט חסרי מעשה ברחובות ירושלים. מעשה השיטוט גרר אחריו את בוא השוטרים, ולא מעט מחסרי ההשכלה המזרחים מצאו את עצמם במוסדות לעבריינים צעירים. הסמל של השיטוט עבר תהליך של "מִזרוח". בו בזמן, השיטוט הוא גם הדהוד לתנועות המהפכניות בעולם שהגיעו מהכיוונים התרבותיים והחברתיים הרחבים יותר, קרי מרחב של חיפוש עצמי, חיפוש רוחני, חיפוש של שורשי המסורת, חיפוש של האישה אחרי שורשי דיכויה, שיטוט אחר מרחב אוטונומי של יצירה ועוד. מרחב השיטוט שוב מצטייר כמאבק חברתי ונפשי אשר חיצוני למשוררת וגם כמרחב פנימי. הסמל המאגי, המיסטי של "שבעים" שירי שוטטות, הוא גם כינון מחדש של זהות תרבותית שמבצעת ברכה סרי. זהות זו מכילה מידע שנאגר בעקבות ההתחקות אחר האלימות שהפעילה המדינה בהנכחת הזיכרון והנרטיב הלאומי. הסמל המיסטי "שבעים" מופיע במקורות יהודים שונים. סרי עוברת תהליך של הגירה וגלות, כסוג של חורבן קהילות יהודי המזרח והיא מייצרת שירה כסוג של מטפורות ודימויים רלגיוזיים המבקשים לשמר, העשיר ולחנך את החברה סביבה.

בריאיון לחניתה ברנד בזמן עריכת השירים לספר השירה מספרת ברכה סרי על המורכבות של כתיבה של אישה המזרחית וייצור מרחב פוליטי ספרותי. המיצוב שלה כסופרת ומשוררת מזרחית הותיר אותה בעמדה ספרותית ופוליטית מבודדת בחברה בישראל. היא הראתה כיצד הגבר המזרחי התקשה לחיות בשלום עם האישה המשכילה (והמשוררת) המזרחית. הגבר האשכנזי לא מסוגל היה לקבל אותה מחוץ לסטריאוטיפ. היא לא יכלה לפרסם את קולה בתוככי הממסד המזרחי משום שהם לא ביקשו להוציא את דברי המחאה החוצה. המשכילות המזרחיות לא היו מסוגלות להגיע למקצועות החופשיים ונדחו בידי הממסד ונותבו לעבודות בתור גננות ומורות בבתי ספר יסודיים. השירה שלה נתנה ביטוי מלא לסגרגציה ולדיכוי הכפול שהופעל עליה בייצור אוטונומיה פמיניסטית מזרחית, הן מצד הגבריות המזרחיות והן מצד הגבריות האשכנזיות.

סרי מספרת ליוכי בן-שלום על הדחייה בהתקבלות שיריה ובהחלטה להוציאם בהוצאה עצמית, כחלק מיציאה שלה מהמרחב הברור של הנשים המזרחיות שהרגישו את שיריה, למרחב האחר: "בקשיים נתקלתי דווקא מחוץ למסגרת בה חייתי – מו"לים ספקנים, עיתונות אדישה וביקורת צוננת… יחסם של אלה חיזק בי את ההרגשה שעלי לפרסם את שירי בעצמי" (1983).

מערכת התרבות בישראל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברה שינוי, אך הערכים והעמדה הפוליטית הרחבה שהציעה ברכה סרי איימו על ההביטוס של יצרני הידע. היא הציעה מבט מעמדי (דיון בעוזרת הבית, באשה המזרחית, באלימות כנגד נשים), מבט רלגיוזי השואב ממסורות תימניות ויהודיות (המיסטיקה בסמלי הספר שבעים שירי שוטטות), שימוש בחומרים לא מקובלים כגון מגילות נייר חישוב, דיון במבט הסטריאוטיפי האשכנזי באישה המזרחית המשכילה בשל מראיה, צורתה, צורת דיבורה, קריאה להעצמה פמיניסטית מזרחית (למשל הפיכת הקינה של הכנת הסחוג להצעת עמדה חיובית עתידית על מעמד האישה) ועמידה בתפר שבין החברה האזרחית לבין המרכז הספרותי, מבלי לוותר על שימוש בכלים משותפים לעולמות אלה ביצירתה. בתוך המערכת הגברית של התרבות העברית, היצירה הפואטית הנשית נאלצה להמתין עד לקבלת ייצוג תרבותי הולם.

(חלק ממאמר בכתובים שיופיע בספר על יצירתה של ברכה בעריכת הנרייט דהאן כלב)

התמונות לקוחות מברכה סרי והאור הגנוז, אתר המוקדש לחייה ויצירתה של סרי.

 *

אמריקה בשבילי
זה החופש הגדול
לצעוד ברחוב ולא לזהות איש.
להתחבק עם אהובִי
במרכז ברקלי
ולא לחשוש מלשון הרע
ועין זדונה.
להתהלך ברחובות ברקלי
עם כובע מילדות בתימן
ושמלת אמי השחורה
או שמלת אבי הלבנה
ואיש לא מביט לאחור.
לרקוד ריקוד ברזילאי
עם בני תשחורת
בלי לבחון את סביבתי.
לברך אלוהים ואדם
ולדבר על המשיח
באותה נימה כמו פמיניזם
או השמאל החדש.
ואפשר להיות הכל בעת ובעונה אחת.

שיחה עם יותם פלדמן על סרטו "המעבדה", על סוחרי הנשק ועל כלכלת המלחמה הישראלית

האמורי: אולי נתחיל משאלת "מעמדה הבינלאומי של ישראל". הסיטואציה הבינלאומית של ישראל בשנים האחרונות מנוסחת לרוב בתור "בידוד עולמי גובר". אמנם יש נסיגות בבידוד, אבל יש הסכמה מהימין ועד השמאל שישראל נעשית פחות ופחות פופולרית עם כל מלחמה ומבצע. אתה אומר שזה בדיוק להיפך. בסרט שלך רואים קצינים מכל צבאות העולם שבאים לישראל לרכוש נשק – מאירופה, מהודו, מאמריקה הלטינית, כמובן מארה"ב – ממש כל עמי תבל. אז כל הדיבור על ביקורת ובידוד זאת הצגה שכולם משתתפים בה? או שהביקורת היא עוד כוח שמשוקלל לתוך המערכת?

יותם פלדמן: אני חושב שהתקבע יחס אל ישראל כמין פרא לא מרוסן שממוקם בסביבה ברוטאלית ולכן מפעיל כח מופרז אבל נדרש. מכאן שהיחס הוא בדרך כלל מתנשא-סלחני. חשוב יותר, אני חושב שהשיווק הביטחוני הישראלי מצליח איפה שההסברה הישראלית מצליחה פחות. רבים לא עושים את הקישור בין נשק ההיי-טק של ישראל לבין הכח הצבאי הבלתי מרוסן שעליו קוראים בדו"חות של ארגוני זכויות אדם. חושבים על זה כתופעות שונות שמתקיימות בזמן ובמרחב קרובים. כשקוראים בדו"ח גולדסטון על התקפת מסדר בית הספר לשוטרים ביום הראשון של עופרת יצוקה, וקוראים בפרסום שיווקי של רפא"ל על הניסוי המבצעי בלחימה של "ספייק-4" (הטיל שישראל ירתה על המסדר), צריך להתאמץ כדי להבין שמדובר בתיאורים שונים של אותו אירוע היסטורי. כך גם לגבי מזל"טים ששמשמשים לחיסולים בעזה. מצד שני, בהחלט יתכן שהאירופים מבינים את זה היטב ופשוט לא אכפת להם.

בעשור הקודם, אחרי מבצע עופרת יצוקה, היתה איזו הרגשה שזה לא יוכל להימשך יותר. שבקונסטלציה הנוכחית ישראל תצטרך לצאת למלחמת עזה השלישית, הרביעית, החמישית, השישית, וכך אולי גם בחזיתות אחרות – ומצד שני שהיא לא באמת תוכל לצאת לכל כך הרבה מלחמות.

אחרי ההתנתקות קרה לדעתי תהליך שמעטים מחוץ לצבא שמו לב אליו, שבו המלחמה הפכה מאירוע יוצא דופן, בלתי צפוי ודרמאטי בחיי האומה, לפעולה מחזורית שמלווה את חייה, כך שבכל זמן נתון ישראל במלחמה בעזה או בתקופת ההמתנה עד למלחמה הבאה. מאז ההתנתקות ולפני "עופרת יצוקה" היו "גשמי קיץ", "אלוני הבשן", "פרי סחוט", "ימי תשובה", "חורף חם" ועוד (כולם שמות של מבצעים צבאיים ישראלים בעזה, הרשימה חלקית. יואב גלנט, שהיה אלוף פיקוד הדרום בתקופה שבין ההתנתקות לבין עופרת יצוקה, ומופיע בסרט, נטל חלק משמעותי בגיבוש הדוקטרינה הזו. הוא השתמש במטאפורה של מכסחת דשא כדי לתאר אותה, המלחמה בפעולת תחזוקה שגרתית מחזורית מעבר לגדרות הגבול.

תורם לזה השימוש המאסיבי במיגון ובכלים אוטומאטיים ובלתי מאוישים, שמאפשר מלחמות שבהן אין פרופורציה בין הסיכון שנוטל צד אחד לבין זה שנוטל השני. זה טורף את כל הקטגוריות המוסריות, הפוליטיות והמשפטיות שבהןֲ רגילים לחשוב על מלחמה. אם כל המערכות האלה מתבססות על ההנחה שמדובר בעימות שבו  צדדים מקבלים על עצמם את האפשרות להרוג או למות, כאן בחלק מכריע מהמקרים צד אחד הוא זה שהורג והשני הוא זה שמת. התעשיות הביטחוניות, שמפתחות מוצרים לעימות מהסוג של עזה, ולוחצות על הצבא הישראלי לרכוש אותם, ממלאות כאן תפקיד משמעותי. התוצאה היא מטרידה כי נדמה לי שהמלחמה בעזה הפכה אינהרנטית למערכת הפוליטית הישראלי, אולי חלק משיטת הממשל. זה בלט במבצע עמוד ענן שהתנהל תוך כדי מערכת הבחירות, אבל התמיכה בו איחדה את כל המתמודדים על השלטון.

האם אתה חושב שהבדיקה של מערכות נשק שיחקה תפקיד למשל בהחלטות של ברק במלחמות האחרונות בעזה?

קשה לי לתאר שלא. זה חיבור ישיר הרבה יותר מהחיבור שעשה דן חלוץ בין המלחמה בלבנון לתיק ההשקעות שלו. הקשרים בין התעשיה הביטחונית לבין הצבא והמערכת הפוליטית הדוקים מאוד. החברה הביטחונית הרווחית ביותר היא אלביט, בבעלותו של מיקי פדרמן אחד האישים המקורבים לאהוד ברק ואיש מפתח במסעות הבחירות שלו. החברה הזו מתמחה באמצעים מתקדמים לעימות א-סימטרי, אותו סוג של מלחמות שברק מנהל בשנים האחרונות בעזה, יש עוד קשרים רבים כאלה. יותר מכך, זה אינטרס כלכלי לאומי. למשרד הביטחון יש תפקיד כפול כממונה על המערכת הצבאית וכמקדם מכירות של התעשייה הביטחונית הישראלית בחו"ל. זה נראה לי לא אנושי לדרוש מברק לעשות את ההפרדה. אני לא אומר שיוצאים למבצעים בעזה על מנת לבדוק אמצעים ולהרוויח כסף, אבל זה בהחלט משחק תפקיד.

ברמות זוטרות יותר, החברות הביטחוניות הישראליות משקיעות מאמצים רבים כדי לגרום לקציני לצה"ל לקנות את מוצריהן ולהשתמש בהם כדי להגדיל את פוטנציאל הייצוא. הן עושות את בין היתר באמצעות גיוס המוני של קצינים בכירים כאחראי פרויקטים ומקדמי מכירות מול עמיתיהם ופקודיהם לשעבר בצה"ל. מקרה בולט הוא של אלביט והאלוף במיל' יפתח רון-טל.

יש לזה תוצאות בשטח. אדם מרכזי בתעשייה הביטחונית סיפר לי שניסוי מערכת צי"ד של חברת אלביט (צבא יבשה דיגיטלי – מין אינטרנט לכוחות הקרקע), פרויקט ענק של מיליארד דולר, איפשר להעלות את המחיר שלה בעיסקה שנחתמה שנה אחרי המבצע עם אוסטרליה. כך גם לגבי חברת רפא"ל, שאמרה בגלוי שתמנף את סבב ההסלמה שקדם לעמוד ענן, ואת ההפעלה של כיפת ברזל כדי לגייס כחצי מיליארד שקל באג"ח. איש מכירות של התעשייה האווירית אמר לי בשיחה שחיסולים ומבצעים בעזה מביאים לעלייה של עשרות אחוזים במכירות החברה.

ובכל זאת, איכשהו קשה להשתכנע בזה. יש הרגשה שהגברת האיומים על ישראל, הצורך לבנות חומות, לירות עוד טילי הגנה, להפעיל עוד חטיבות בכל החזיתות, בכל זאת תביא למצב שבו "הכסף נגמר". השאלה אם תמיד נכון שיש יחס ישר בין חיכוכים צבאיים לשגשוג כלכלי, או שמנקודה מסוימת זה מתחיל להתהפך.

השאלה היא של מי הכסף שנגמר. בניגוד לעבר, חלק בלתי מבוטל מהתעשייה הביטחונית הוא פרטי. מצד שני, למדינה יש תפקיד בהצלחתן של אותן חברות פרטיות, דרך ההשקעה שלה בצבא הישראלי ובמחקר ופיתוח לאומיים. מהבחינה הזו, כפי שסבירסקי הראה, התעשיות הביטחוניות מביאות להעברת כסף מכיס ציבורי לידי מעמד בינוני-גבוה שמתפרנס מהתעשיות הביטחוניות באופן ישיר או עקיף. חלק מהכסף חוזר למדינה דרך מסים ודרך הכנסות של יצרניות נשק ממשלתיות ותורם לכלכלת סכסוך מדינתית וחלק אחר נשאר בידיים פרטיות.

האם יש כאן משהו חדש? תמיד היו סוחרי נשק ישראלים, ובכלל מדינות תמיד הרוויחו ממלחמות.

בתחילת התחקיר לסרט הזה באתי לבית של סוחר הנשק יאיר קליין מעל שוק הפישפשים ביפו, היתה לנו שיחה ארוכה על התיזה של הסרט והתכניות שלי. לכאורה קליין אמור להיות דמות קלאסית לסרט כזה. קצין לשעבר מסיירת חרוב שמכר למיליציות בקולומביה את הטקטיקות של ארץ המרדפים בבקעת הירדן, בתקופה שבה גנדי היה אלוף הפיקוד ועשה שם ככל העולה על דעתו. אבל תוך כדי השיחה איתו הבנתי שלמעשה אין לו מושג על מה אני מדבר. הוא בא מדור שלא מכיר את המציאות הנוכחית. כיום סדרי הגודל שונים לגמרי, הרווחים מהנשק הישראלי גדולים בעשרות מונים אבל חשוב מזה המוצר הישראלי הוא אחר.

קליין התעסק במכירת אמצעים קטלניים ובאימונים. היום ישראל מציעה למכירה מודל פוליטי שלם למלחמה א-סימטרית, קונפליקט בין מדינה לבין לוחמים לא סדירים. במודל הזה יש מרכיבים קטלניים וגם מרכיבים "רכים". ישראל מייצאת טילים של חברת רפא"ל שמשמשים לחיסולים בעזה, מזל"טים של התעשייה האווירית, שיטות לחימה של אביב כוכבי, חומות הפרדה של מגל אבל גם משפטנים, מומחים לממשל באוכלוסייה בסגנון המינהל האזרחי ואפילו מוסר לחימה. זו אולי הסיבה שלשמאל יש דריסת רגל גדולה יותר מבעבר בעסקים האלה. יוסי ביילין מוכר מוצרים ביטחוניים, שלמה בן עמי שימש בתפקיד בכיר בחברה Global CST שמכרה ואימנה בקולומביה ואהוד ברק כמובן שהגיע לעסקים האלה בשיאם, אחרי ה-11 בספטמבר.

אתה בעצם אומר שמאז 11 בספטמבר, ישראל היא שוב המחנכת של המין האנושי בתחום המרכזי ביותר שעלה על סדר היום הבינלאומי – מלחמה א-סימטרית. כלומר, היהודים הם שוב בחזית המחשבה – כמו עם משה, ישו, שפינוזה, פרויד, איינשטיין, קפקא…

אני לא יודע עד כמה נכון לחשוב על המחנכים הצבאים הישראלים כיהודים. הגניאולוגיה הצבאית של הקצינים שמתוארים בסרט מתחילה ביגאל אלון עוברת דרך מאיר הר-ציון ואריק שרון ומגיעה לאהוד ברק ואביב כוכבי. אלה לאו דווקא אנשים שהיהדות היא מרכיב קריטי בזהותם.

אבל ברור שבענינים האלה יש למדינות העולם יחס מיוחד לישראל ולישראלים, שאולי גם ניזון קצת מהיחס ההיסטורי שאתם מדברים. זה קשור בעיקר לכך שהעימות הא-סימטרי הישראלי עם הפלסטינים, ובמידה מסוימת בלבנון, הקדים את אלה שפרצו אחרי ה-11 בספטמבר. מוצרים ישראלים ושיטות ישראליות נמצאים במלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגניסטאן, בעימות עם הפאר"ק בקולומביה, במלחמות עם סוחרי סמים במקסיקו, בסיכסוכים אתניים בקשמיר וגם קונפליקטים כלכליים כמו למשל קהילות מגודרות לבעלי אמצעים בדרום אפריקה, אמריקה הלטינית וארה"ב. ההשפעה הכלכלית של זה על ישראל היא עצומה. היצוא הביטחוני הישראלי שילש עצמו מ-2 מיליארד דולר בשנה בראשית שנות ה-00' ל-7 מיליארד דולר בשנה שעברה, וישראל הפכה ליצואנית הנשק ה-4-6 בעולם לאורך העשור.

אתה מביא את הנוסחא המתמטית שפיתח פרופ' בן ישראל למספר ההרוגים האופטימלי בסיכול ממוקד. אתה יכול להסביר מה הנוסחא הזאת אומרת?

בן ישראל השתמש במשוואה מתמטית כדי להסביר את שיטת הסיכול הממוקד בישראלית. המשוואה נגזרת מתוך משוואות האנתרופיה, תיאור התנהגות מולקולות בגז ומידת הסדר שלהן. ככל שמעלים את הטמפ', פוחתת מידת הסדר של המולקולות. בן ישראל עשה אדפטציה למשוואה כדי לשאול כמה מאנשי ההתנגדות הפלסטינית צריך לחסל או לעצור (תקצרה היריעה מלהסביר את הפיתוח המתמטי). ביישום של זה עזה מדובר בעיקר בחיסולים.

כשרואים את זה, זה נשמע די הגיוני. זאת באמת צורה מדויקת להרוג כמה שפחות אנשים ובכל זאת להביא להתמוטטות של הכוח הלוחם של האויב… אפשר לומר שצה"ל באמת נהיה יותר יעיל במניעת הרג של אזרחים?

כן, במובן מסוים. אין ספק שחלק מרעיון המלחמות הא-סימטריות הוא איפוק מסוים או ריסון מרכיב האלימות העודפת במלחמה, והאינטרס הישראלי הוא לא להרוג אזרחים סתם. נשאלת השאלה איך זה שעדיין החימוש המדויק הורג מאות ואלפים. יש לזה כמה הסברים, אחד הוא ההגדרה של "מעורבים". ההגדרה הישראלית למעורבים היא רחבה מאוד וכוללת גם את 89 מסיימי קורס שוטרי התנועה שנהרגו ביום הראשון של עופרת יצוקה, כך גם רבים שחוסלו במה שמכונה signature strikes, התקפות ממזל"טים שמופעלות על בסיס פעילות "חשודה" של יעדי התקיפה. פעילות כזו יכולה להיות כל מה שנראה דומה לשיגור רקטות אבל גם שימוש בטלפון סלולארי לצילום, שמביא לסיווג בעל הטלפון כתצפיתן. בארה"ב מתקיים כיום דיון על אפשרות השימוש האוטומאטי בהתקפות כאלה. כבר קיימת טכנולוגיה להתקפה אוטומאטית על מי שעונים על דפוסי התנהגות מסוימים, עוד לא החליטו אם נכון מבחינה מוסרית לאפשר את זה.

אחת הדמויות הבולטות בסרט היא שמעון נווה, שיישם תיאוריות ביקורתיות של דלז וגוואטרי לצורך הפלישה לקסבה של שכם בחומת מגן. האם אתה חושב שהוא משתמש בפילוסופיה הזאת באופן מעוות?

רבים בפקולטות למדעי הרוח הזדעזעו כשקראו על נווה, בין היתר כי לא ציפו לפלישה הזו של המדינה ושל הצבא אל מה שהם חווים כמרחב אוטונומי שלהם. בסך הכל, אני מסכים עם נווה שאומר שדלז לא שייך רק למי שמשייכים אותו אליהם. עדיף בעיני שמרחב הדיון לא יהיה סטרילי ו"יזהמו" אותו גם גורמים מבחוץ, שיחייבו שאילת שאלות. אולי גם שאלות על הפילוסופיה של דלז – האם האימוץ שלה בידי נווה אומר משהו על הפילוסופיה עצמה, קשה לי לדמיין שימוש צבאי בפוקו למשל או בוולטר בנימין מסיבות אחרות. יותר מכך, הסטריליות של מדעי הרוח היא מראש אשלייה. מעבר לקיר הכיתה שבה יושבים תלמידים שלומדים דלז ושמעו על נווה, יש סמינרים של התכנית ללימודי ביטחון, שם התלמידים לומדים נוה ושמעו על דלז. קירות בין חדרים – כמו שנווה הראה – זה דבר רעוע.

אפשר לשייך את הסרט לז'אנר של סרטים ישראלים אחרים שנעשו לאחרונה שהעדיפו להפנות את העדשה אל בעל הכח ולא אל הקרבן, שלטון החוק ושומרי הסף. אתה מזהה את עצמך איתה?

צופים ויוצריםָ נעשו רגישים יותר לסרטים שבהם יוצר ישראלי לוקח כסף של משרד התרבות הישראלי ועושה מסרטים בשמם של קורבנות פלסטינים. הסובלנות לסרטים האלה אזלה וטוב שכך. מצטרפת לכך כנראה גם השפעת מה שקראו לו לפני שנתיים "הפשיזם" – ההשפעה של לימור לבנת על מוסדות התרבות.

מצד שני, יהודים עדיין רוצים לעשות קולנוע פוליטי, וכדי לצמצם את הזיוף הם שואלים שאלות על בעלי הכח, מי שדומה להם יותר – במקום על הקורבנות. זה מאפשר  הבנה רציונלית יותר של סיטואציה פוליטית. במקום לגייס את אפקט התקוממות הרגשי נוכח מציאות מסוימת, שואלים שאלות על המציאות הזו – מה המבנה הפנימי שלה, מי נהנה ממנה. בעיני זה חיובי, כי הפעולה הפוליטית היא רגשית אבל גם רציונלית. חשוב לגייס זעם, אבל צריך גם לגייס כלים שיכווינו אותו למקומות הנכונים.

לסרט יש מסקנה מוסרית ברורה? האם צופה יכול לצאת ממנו, לקבל את הניתוח הכלכלי שלך ולשמוח בכך שלישראל יש משאב רווחי כזה, שנותן תעסוקה ותורם למשק

נדמה לי שזו שאלה רלוונטית לכל פרויקט מטריאלי. הרי קאפיטליסט יכול לקרוא את הקפיטל של מרקס ולנסות להפשיט מעליו את המסקנות הפוליטיות והמוסריות. לחשוב עליו כתיאור ממצה של היחסים בחברה ולגזור ממנו אתיקה בורגנית – איך להעצים את עודף הערך, להפיק יותר הון מעבודה. אני מתאר לעצמי שיש גם מי שעושים את זה. ֿכך גם לגבי הסרט – נדמה לי שעל חלק גדול מהאמירות שלי – הסיכסוך שהפך למשאב כלכלי – גם אהוד ברק יכול לחתום, וגם סוחרי נשק רבים או מנהלי חברות ביטחוניות בשינויי ניסוח קלים.

בכל זאת, ניסיתי לגייס אופטימיזם ביחס לאפקט הפוליטי של הסרט. להניח מראש שרוב הצופים יחושו שיש משהו לא מוסרי בהפקת כסף מדם או ברווח משלטון צבאי מתמשך. אחת ההוכחות לכך שהאופטימזם הזה מוצדק היא העובדה שתעשיית הנשק לא נמצאת במרכז השיח בישראל. אין שום הלימה בין מרכזיותו בכלכלה ובחיים לבין הנוכחות המזערית שלו בשיח הציבורי. ביחס למדינות אחרות, יש בישראל מעט מאוד תחקירים וכתבות על נשק, ולמרות שלכל אחד יש דוד באלביט או בתעשייה האווירית, לא מדברים על זה הרבה. זה מראה שבכל זאת מישהו חש שזה תוכן בעייתי, שיש כאן משהו שמוטב לא לדבר עליו יותר מדי.

האם אפשר לחלץ מהסרט אסטרטגיה פוליטית – לצורך סיום הכיבוש, שוויון, שלום?

אני חושב שמסקנה אחת קשורה למקומות שאליה מופנית האנרגיה הפוליטית הביקורתית בישראל. נוטים למקד אותה באליטה פוליטית וצבאית, ובדרך כלל מתעלמים מאליטה כלכלית שנהנית מהפעלת הכח הצבאי ומאפשרת אותו. מצד שני, קשה לתקוף את האליטה הזו כי היא קרובה לכולנו. קווי הגבול בין תעשיית הנשק לבין ההייטק הישראלי קלושים מאוד ולמעשה לא קיימים.

מסקנה שנייה נובעת מההיבטים גלובאליים של הסיכסוך המקומי. מדינות שרוב מוחלט של אזרחיהן מגנים את פעולות הצבא הישראלי בעזה, מאפשרות אותו בכך שהן קונות נשק שנוסה שם. רכישת הנשק הזו הכרחית לתעשייה הביטחונית הישראלית, שהיא היחידה בעולם שמייצאת יותר משהיא מוכרת לשוק המקומי, ולכן היא דרושה גם לצה"ל כדי שהתעשיות ייפתחו בעבורו כלי נשק חדשים למלחמות הבאות בעזה. ייתכן שאם אזרחי אותן מדינות היו יודעים על כך הם היו מוחים ומקימים קולע צעקה. אבל גם זה מעורר קושי. אני לא יודע אם אנחנו רוצים ששבדים יגידו לממשלתם "אל תקנו טילים ישראלים" במקום "אל תקנו טילים".

איתמר טובי טהרלב

לא מזמן התעוררה תכונה קלה ברשת הפייסבוקית סביב מ', בחורה יהודייה מזרחית וישראלית שכתבה סטטוס גזעני ובוטה נגד ערבים. זו לא תופעה ייחודית ומפתיעה במחוזות הווירטואליים הגועשים בישראל.

בעמוד הפייסבוק של מ', לאחר פרסום הסטטוס שלה, הגיבו מייד בעברית מספר מגיבים מהשמאל המשתייך לחד"ש ולצדם כמה פלסטינים ישראלים תוך שהם תוקפים אותה במשפטים רבים, שהמסר העיקרי שלהם היה "את בעצמך ערבייה, את שונאת את עצמך" ועוד שלל תובנות מהז'רגון הפסיכולוגי וז'רגון פוליטיקת הזהויות (שימו לב שבמקרה הזה כמו אולי באחרים, השמאל הרדיקלי עושה שימוש מטיפני, ספק ציני, במושג "יהודי-ערבי" – מושג שלכאורה אמור להיות מעצים ומחבר). ההתקפה הובלה על ידי אחד הצעירים הכריזמטיים בחד"ש שתגובתו לסטטוס של אותה מ' זכתה לעשרות לייקים מחבריו לשמאל הרדיקלי, רובם גברים אשכנזים ופלסטינים-ישראלים. מתקפת הפייסבוק על הכותבת המתגזענת חושפת כמה תופעות מעניינות שחשוב לנסות ולהמשיג.

לפי יהודה שנהב מתקיים " קשר שתיקה" של שמאל-אשכנזים העוסקים רק בהיסטוריה ובהווה של המאבק הפלסטיני. זאת, מכיוון שלא משתלם מבחינת הדימוי והמעמד הכלכלי שלהם לעסוק בטרגדיה המזרחית. עיסוק כזה יפגע במרוץ ההתחזקות המעמדית של אשכנזים בישראל. מזווית אנתרופולוגית אפשר להציע ש"קשר השתיקה של האשכנזים בשמאל", עליו הצביע יהודה שנהב במאמרו, מייצג צד אחד של המטבע, שכן באזורים מסוימים וקולניים בשמאל מתקיימת מעין ברית או שיתוף פעולה בין השמאל האשכנזי לבין פלסטינים ישראלים.

אנה לולו, חד"ש, לוחמים לשלום, סדאקה-רעות, זרעים של שלום, עמותות למען השלום, למען הסכסוך והאקטיבסט, רחוב מסדה בהדר עליון בחיפה, סמינרים בחו"ל בחינם, חומוס ביפו, יפו, חומוס, להתלהב ממשרוע לילה, מרכז פרס לשלום, יאללה מנהיגים צעירים מהמזרח התיכון, כילמה מילה אחת ביום ועוד ידה של הברית נטויה.

בעולם שכולו אינטרסים, נניח שקיים רווח כלשהו עבור פלסטינים-ישראלים משיתוף פעולה עם האליטה האשכנזית, נאמר "מעל הראש המזרחי". אם אכן קיים "רווח", הוא נובע מהדחף המובילי של הקבוצה הפלסטינית-ישראלית להתקרב לעמדות הכוח (הלבנות). במקביל, ייתכן שאשכנזים חילונים מהשמאל יונקים מהפלסטינים לגיטימציה לקיום חף מדיסוננסים במזרח התיכון וכך אולי משהים עוד קצת את הפרדוקס הקרקוצקיניאני.

בנוסף, הברית המבוצרת בין אשכנזים ופלסטינים מייצרת עוד ועוד תקנים ומשרות בעמותות, סעיפי תקציב לגיוס משאבים ופרויקטים, ולקינוח – שולחת בחינם פלסטינים ופעילי שמאל לטיולים יוקרתיים באיזורי הכפר והפלך של אירופה המערבית מדי אביב וקיץ.

אבל יכול להיות שמדובר בכלל בסיבה מבנית שהצמיחה את התנאים לברית האשכנזית-פלסטינית: זו עובדה חברתית ידועה שאשכנזים – כקבוצה סוציולוגית – מגיעים לאוניברסיטה בקלות יחסית (מעמד מועשר בזכות הציונות, הורים שלא עברו הפגרה חינוכית, מערכת פסיכולוגית תומכת המייצרת עבורם דימויים חיוביים בתקשורת, בספרי ההיסטוריה בתיכון וכו').

מאמרו המעניין של יוסי שביט מ-1992 מראה שכבר בבתחילת שנות התשעים, לערבים ישראלים – למרות קשיים מרובים כמו גזענות מובנית (או היעדר תעסוקה גם בתור משכילים) – קיימת גישה חלקה יותר לאקדמיה. מספרית ויחסית לגודלם באוכלוסייה, ערבים ישראלים משכילים יותר ממזרחים. לפי שביט, מערכת החינוך הישראלית פלסטינית אינה מעורבת במערכת החינוך היהודית ישראלית והדבר מביא לאוטונומיה יחסית ולצמצום תופעות של הסללה והפגרה בקרב פלסטינים ישראלים.

אם כך ניתן לחשוב על האוניברסיטה עצמה כאתר שבו מתקיימת ברית אשכנזית פלסטינית בה למזרחים לא יכול להיות מקום כי הם לא כל כך נמצאים באוניברסיטה – גם כן מסיבות מבניות – בתור חוקרים, סטודנטים, מאזינים חופשיים וכו'.

היבט נוסף של "הברית" הוא שהפלסטינים נהנים ממעמד של מיעוט מוכר, כלומר מכירים בהם –אפיסטמית – כמיעוט. ואם הפלסטינים היפותטית היו מכירים במזרחים בישראל כמיעוט מוחלש זה עשוי היה לטשטש את הייחודיות של הפלסטיני כמיעוט יחיד ונרדף במזרח התיכון (מעניין לאור זה לחשוב על קציר הדמים הסורי והשפעתו על מיקומו של המאבק הפלסטיני בזירה העולמית).

עלייתו של הפלסטיני הקדוש

ספרה הידוע של מרי דאגלס “טוהר וסכנה” שתורגם לעברית ב-2010 הוא אנליזה תרבותית-אנתרופולוגית של ההקשרים והמשמעויות של לכלוך בתרבויות שונות בעולם. דאגלס מבקשת לאתר את האופנים שבהם תרבויות שונות מייצרות הפרדות בין טמא לטהור, נקי ומלוכלך וכו'.

בהשאלה מדאגלס, אני רוצה להציע כי הציר בו אשכנזים מדברים ומשוחחים על מזרחים הוא ציר שאכנה אותו "מגעיל מול נקי". אשכנזים – במיוחד מהשמאל – נגעלים מערסים, ומדמיינים אותם נעלמים להם מהנוף. היות שמזרחים ואשכנזים משתייכים כביכול לאותה דמוגרפיה יהודית, הצורך לייצר מחסומים בשביל למנוע קרבה וזהות משותפת הוא הגדול ביותר – כי לפי דגלאס, הקרוב ביותר הוא תמיד המאיים ביותר מבחינת טומאה.

לפיכך, אשכנזים מהשמאל ידברו על מזרחים בתור משהו מלוכלך שיש להעלים. אשכנזים מהימין ומהמרכז הקיצוני – שאינם מחוייבים לברית האשכנזית פלסטינית – ידברו על מזרחים בתור משהו יהודי-תמים ולא מאיים, כמו שביבי אמר לאוזניו של הרב כדורי זצ"ל "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".

הציר בו ישראלים אשכנזים משוחחים על פלסטינים הוא ציר של "קדוש מול חייתי", או במילים אחרות ומוכרות "רוח/תרבות מול טבע". הימין והמרכז הקיצוני-סחי – המובל על ידי מנהיגים אשכנזים – ידבר על פלסטינים בתור חייתיים, מגעילים ומפחידים, ויבצע פעולות של דה-הומניזציה בשיח, כפי שמראה יפה טל ניצן בתזה שלה.

השמאל האשכנזי, לעומת זאת, מתייחס לפלסטינים בתור קדושים עליי אדמות. מבחינת השמאל האשכנזי, הפלסטיני הוא קמע של קדושה שכדאי להסתובב איתו, במסגרת דת זכויות האדם, המוסר השמאל-המודרני וכנסיות העמותות. אני יכול להעיד מנקודת מבט אישית על האופן בו פעילים אשכנזים חילונים בשמאל מתאכזבים תמיד לגלות בכל מיני אירועים שאני – רחמנא לצלן – לא פלסטיני, כלומר לא קדוש. או אז אני הופך לטמא, משהו שלא נמצא במקומו.

אחת הדמויות המוכרות המבטאות את הזרם האשכנזו-שמאלי "החילוני" – זה שמקדש פלסטינים – הוא פרופיל הפייסבוק של עמיר שיבי. כוונתי היא למים שבו מופיעה דמות של פלסטיני ישיש אשר מביט ישירות אל המצלמה ומעליו טקסט ששיבי הדביק, כביכול מפיו של אותו קשיש. המים מעלים את השאלה המזרחית הטמאה לנוכח השאלה הפלסטינית (התמיד קדושה).

בכל מקרה, נראה כי הברית האשכנזית פלסטינית בשמאל ממשיכה להתחזק – יש לה כבר שלוחה ברלינאית. לפי דיווחים שזורמים אליי מברלין, נראה כי קדושתו הזוהרת של הפלסטיני זורחת גם שם. פעילים ישראלים-אשכנזים שהיגרו לברלין התעניינו לאחרונה בלימוד ערבית מדוברת והוצע להם מורה דובר ערבית בניב סורי. הם סירבו ודרשו בתוקף, כנראה בשם הקדושה הפלסטינית, ללמוד "רק ניב פלסטיני".

ברובד הבסיסי, הפוסט שלהלן הוא כרוניקה היסטורית פשוטה של קיום להט"בי במזרח התיכון מימי קדם ועד זמננו, מבוססת על כמה עשרות מקורות ומחקרים. בד בבד, זאת הצעה לפרויקט שלא יושלם אף פעם, כי תמיד נמשיך לחיות אותו.

לפני חודשיים, כשנפטר הרב מנחם פרומן, כתב כאן עידו הררי פוסט על חזונו של פרומן, והתייחס לאפשרות שהבסיס לדיאלוג בין העמים והדתות בין הים לנהר יהיה דווקא "הפרימיטיביות" ההדדית של הפלסטינים והיהודים. בניסוח אחר: זאת קואליציה דתית של יהודים ומוסלמים נגד המערביות, החילוניות והליברליזם. יהודים, מוסלמים – הרמוניה.  אבל לאיזו קבוצה אין מקום בתוך הקואליציה הזאת? להומואים כמובן. הלהט"ביות מייצגת את היפוכה של השורשיות והפרימיטיביות; זאת תועבת יוון בצורתה המייצגת ביותר. והרב פרומן אינו היחיד. גם חילונים סטרייטים שמדמיינים את ההרמוניה העתידית בין הים לנהר מדמים אותה כמעין ריקוד על גופתם של ההומואים. ומה עם ההומואים? "הם יצטרכו לדאוג לעצמם".

אבל ההומואים לא ילכו לשום מקום. אנחנו כבר לא מעגל קוסמופוליטי מצומצם. אנחנו עם. יותר מכך: אנחנו פרימיטיבים, לא פחות אלא יותר פרימיטיבים מכל השאר. אמנון רז-קרקוצקין קרא לפני שנתיים לבחון את השאלה "מהן זכויות היהודים בישראל/פלסטין?". ברוח זו, אני מציע לשאול מהן זכויות הלהט"בים בישראל/פלסטין, ובמזרח התיכון בכלל. האם אנו מתייוונים, נציגי ה-Gay International, חוד החנית של הקולוניאליזם האירופי בצורתו החדשה? או שמא, בצורה אחרת, היינו כאן מאז ומתמיד, לא רק כפרטים מבוהלים, אלא במסגרת המוסדות, הדתות והטקסטים המכוננים של תרבויות המזרח?

הפרויקט הוא מסובך, כי היווניות משוקעת עמוק בשפה ההומו-לסבית. לא במקרה כונתה צורת הקיום הזאת במשך מאות שנים "אהבה יוונית" או "אהבה סוקרטית" – ודווקא על ידי אוהדיה. להט"ביות שמית, לסביות שמית, היא לפיכך כמעט אוקסימורון; ולכן ה"שמיות" היא לא רק אטריבוט של לסביות אלא מגדירה מחדש את שם העצם "לסביות". חיים דעואל-לוסקי, בחזרתו לספר עמוס, מעמיד אותו כבסיס לפילוסופיה פוליטית לפני היות השפה הפוליטית היוונית. בהתאמה, אני מציע לראות במיניות השמית בסיס [אחר ומקביל] להומוסקסואליות (במובנה הרחב) העכשווית, אלטרנטיבי להומוסקסואליות היוונית. במלים אחרות: אהבה יוונית אנטי-יוונית; פתיחה אלטרנטיבית להיסטוריה ביסקסואלית שתצייר מחדש את מהלך ההיסטוריה הזאת מראשיתה העלומה ועד ימינו.

כידוע לכל מי שעוסק בתחום, בעשורים האחרונים חקר המלומד היהודי-ברקלאי דניאל בויארין את המיניות היהודית, (למשל במאמר "רבנים וחברים" שגם תורגם לעברית). ממש בימים אלה יצא ספרו של הרב סטיבן גרינברג "הומוסקסואליות במסורת היהודית", ועוד היד נטויה. למיטב הבנתי, המהלך הזה של חיפוש טביעות אצבע הומוסקסואליות ביהדות – בסיפור דוד ויהונתן, בקבלה, בפרשת ריש לקיש וכו' – מיצה את עצמו ולא הניב תוצאות מרשימות, מלבד כמה בתי כנסת לקהילה הגאה בארה"ב. כאן בישראל, מה שאפשר להשיג מרבנים ליברלים-נאורים הוא לכל היותר "לגלות סובלנות", כלומר לא להילחם בלהט"בים. זאת שאיפה תבוסתנית.

בכל אופן, מבחינה פוליטית, דחוף יותר בעיניי להניח בסיס למחשבה הומוסקסואלית מקומית, שתוכל להכיל גם (ואף בעיקר) את הלהט"ב הערבי/מוסלמי. אבל לשם כך, צריך לדעת קודם כל פרטים היסטוריים בסיסיים, שנמחקו, עומעמו או עוותו על ידי סדרה של משכתבים – מהממסד הדתי היהודי והמוסלמי, דרך הקולוניאליזם האירופי ועד הממסד הלהט"בי האוריינטליסטי-גזעני. כדי להתגבר על כל המבטים המדכאים והמחפצנים, הכרחי לאכלס אותם ולהטמיע אותם.

נטלתי את המושג "הומוסקסואליות שמית" (Semitic Homosexuality) ממשפט במבוא לספרו של ז'אן פבריס נרדל, "הומוסקסואליות ולימינליות בגילגמש ושמואל" (זפ"נ, viii). אבל שוב, למה שמיות?  כי בשיח המיניות האירופי, התקיים תמיד קישור מובהק בין "המיניות היהודית" או "הנשיות היהודית" לבין המזרח. המיניות היהודית (אשכנזית או מזרחית), כמו זו של כל העמים הנימולים, נצבעה כמזרחית-שמית, אל מול הזין היווני-ארי. לכן, אני מאמץ את השימוש האסטרטגי של גיל אנידג'אר ב"פרספקטיבה השמית" – קטגוריה גזעית-תרבותית שכוננה על ידי אירופה אל מול "הארי", שכללה כזכור יהודים וערבים גם יחד.

חזרה לשורשים השמיים של הא-סטרייטיות יכולה גם לפתוח אופקים חדשים של קיום להט"בי. לפני כחודש, התפרסם ב"הארץ" קטע מרומאן על דוד המלך, המתאר גם מפגש מיני בין דוד ויהונתן. אלא שלמרבה הצער, המשורר המוכשר צייר את דמותם של שני הגיבורים השמיים כשני טווינקים, גייז לבנבנים המרצדים על המסך בסרט התבגרות ונילה. ג'וזף מסעד צודק בטענתו שה-gay הוא המצאה מערבית. אמנם, זה בכלל לא אומר שערבים או יהודים לא יכולים להיות gay – נדמה לי שזה לא מצריך כבר הוכחה. אבל המסורת המקומית מציעה צורות אחרות של מיניות. לא ארחיב על זה כאן, אבל היא יכולה לכלול כמה יסודות: חלוקה אחרת של היחס בין ציבורי לפרטי; שילוב של מיניות בפולחן ואף במוסדות המדינה; וכמובן – היעדר אקסקלוסיביות לאחד משני המינים, מה שאפשר לכנות ביסקסואליות.

על כך ועל נושאים אחרים ידובר בערב שיתקיים בבית העיר ביום שני, 12.5.2013, ויעסוק ברנסאנס הלהט"בי-מזרחי.

זאת ההקדמה. ועכשיו לכרוניקה.

א. לפני סוקרטס, לפני לסבוס

2500 לפנה"ס – שלטון גילגמש בעיר ארך. לפי האפוס עלילות גלגמש, המלך נטל את הבתולות לפני חתונתן והתאבק עם הגברים הצעירים, עד שבני העיר זעקו לאלים. הפרשן תורקילד יקובסן טוען כי גלגמש התיש את אזרחיות ואזרחי עירו מבחינה מינית, ולכן בראו לו האלים את הגיבור אנכידו שיהיה מאהב ורע (ס"א, 49-48).

1450 לפנה"ס – חוקי אשור התיכונה אינם מביעים התנגדות למין הומוסקסואלי בהסכמה הדדית, אך אוסרים על אונס. בחוקים נקבע כי מי שאנס את חברו – ייאנס על ידי השופטים: "אם איש את רעהו שגל והוכיחו וקבע את אשמתו – ישגלהו ולסריס יהפכו אותו". כמו כן קובעים החוקים כי מי שמוציא דיבה על רעהו "באומרו: כולם נוהגים לשכב עמו, או במריבה לפני אנשים אמר לו: כולם שוכבים איתך… אינו מסוגל להוכיח זאת – יסרסו אותו וילקו אותו במוטות". (נ"א, 101-102. וראו גם: מ"ט, 73-74)

המאה התשיעית לפנה"ס – קדשים, assinnu, משמשים כהני מין בטקסיה של האלה אשתר. הספרות השומרית והאכדית מתארת את הקדשים כיצורים שוליים ודחויים, אך מקורבים מאוד לפולחן האלה. האסינו מצוירים כ"זמרים שחקנים טרנס-וסטים וכלוחמים אמיצים בו זמנית" (נ"א, 17).מקורות מסוימים מציינים כי "גבר המזדווג עם אסינו – יונח לו מכל צרותיו" (בל"ג), אך חוקרים אחרים סבורים שהפולחן שביצעו לא כלל משגל (סמ"מ). בספרות המסופוטמית מתוארים גם sinnisanu, גברים נשיים, וגברים מחזיקים בפלך (nas pilaqqi) שישבו בין הנשים. במצרים העתיקה בוצעו ניתוחים פשוטים לשינוי מין (??) (נ"א, 120).

ראש סריס או assinu מארמון סרגון, דור שרוכין, המאה השמינית לפנה"ס

ב. אחרי "סדום" 

המאה הראשונה – אבות הכנסייה קושרים בין חטאי סדום לבין משכב זכר. נולד המושג "מעשה סדום".

המאה השנייה – לוקיאנוס מספר בספרו "האלה הסורית" על ביקור שערך במקדש עשתורת בהייראפוליס. מתחת לשערי המקדש עומדים צלמים פאליים שגובהם שלושים מטרים. פעמיים בשנה, איש אחד מטפס על הצלם ושוהה במרומיו שבעה ימים. הוא מתאר גם את הכוהנים של האלה אטארגטיס המכונים "גָאלי", המבצעים פולחן אורגיאסטי במקדש האלה. מדי פעם, אחד הצופים בטקסים מתפשט, נוטל חרב וכורת את איבר מינו בשאגה, ואחר כך רץ בעיר כשהוא נושא אותו בידיו. הוא בוחר בית שבו ישליך את המנחה, ושם מקבל בגדים ותכשיטי נשים.

785 – החליף העבאסי מוסא אל אל-האדי ערף את ראשן של שתי נשים צעירות מהרמונו שנתפשו באקט מיני בפומבי. הוא קישט את ראשיהן בעטרת ויצק עליהם בושם (סל"מ, 22-20)

ג. א-סטרייטיות יהודית-מוסלמית

800 – המשורר העבאסי אבו נוואס, ובעקבותיו פרשנים מהאסכולה המליכית, מסבירים כי למוסלמי מותר לזיין כופרים, כיוון שבכך הוא מאדיר את עליונותו של האסלאם על הכפירה.

סביבות 1150 – הרופא סמואל אלמוגרבי, יהודי שהומר לאסלאם, כותב ספר על יחסים מיניים בין גברים ובין נשים. אלמוגרבי מעניק הסבר לקיומן של לסביות ומציין כי אלה "נשים חכמות יותר מן האחרות, שמבקשות לחקות את הגברים ומאמצות את תנועותיהן, את צורת הדיבור ואת הקול", וכן את התפקיד המיני (סל"מ, 23) פרשנים אחרים מסבירים שהגורם ללסביאניזם הוא עקצוץ באיבר המין הנשי, שעליו אפשר להתגבר רק באמצעות גירוד באיבר מין של אשה אחרת (ס"ע).

המאה ה-13 – אחמד טיפאשי מפרסם אנתולוגיה העוסקת בהרחבה במין בין גברים ובין נשים, הרומז לקיומן של נשים עם קשרים ארוטיים לנשים בלבד. בין השאר, כולל הספר את השיר הבא "בשבח החיכוך", המושם בפיה של אשה –

(ס"ח, 80-79)

1517-1250 – השלטון הממלוכי במצרים וסוריה. באליטה הממלוכית קשרים אינטימיים בין גברים הם נפוצים במיוחד.

1318 – הנזיר הדומיניקני ויליאם מאדם כותב כי "בקרב הסרצנים" גברים חיים עם גברים כמו זוג נשוי, ומציין כי  "any sexual act at all is not only not forbidden but permitted and praised".

1342 – הנסיך הממלוכי אחמד אל-נצר מוחמד, מתאהב בזמן שהותו במבצר כרכ שליד ים המלח בצעיר נאה, כנראה פרח קצונה, ושמו אל-שועייב. אביו הסולטן דורש ממנו לגרש אותו, ומשהוא מסרב מנשל אותו מהשושלת. אחמד נלחם באחיו ותופס את השלטון, אך לאחר זמן קצר הוא נתפס בכרכ וראשו נערף.

1441 – ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי  מציין כי "אהבה לזכרים נעשתה נפוצה כל כך בקרב השליטים הממלוכים הצ'רקסים, שהנשים בממלכה החלו לקנא בגברים ולחבוש כובעים מהודרים כדי לחקות אותם" (אק"ר, 217).

סביבות 1600 – דיון תיאולוגי בשאלת קיומם של נערים בתולים בגן עדן. הפרשן חסן אל בוריני מדמשק פוסק ש"בגן עדן מצויים סוגים שונים של נפלאות, כולל נערים" (ח"ר, 139). המלומד מוסטפא עלי

איור מארמון טופקפי באסטנבול, המאה ה-19

איור מהממלכה המוגולית, המאה ה-17

ד. סטריאוטיפיזציה: "החושניות המזרחית"

המאה ה-17 – בספרות האירופית מעשה סדום מכונה "המידה הרעה הטורקית" (The Turkish Vice),  או הפרסית. הנוסע תומאס שרלי (Sherely) כותב שהנטייה הסדומאית שהיתה נהוגה אצל היוונים העתיקים משגשגת כיום במצרים.

בספרות היהודית הרבנית מופיעות טענות רבות על שכיחותם של יחסי מין בין גברים.

המאה ה-18 – המתירנות בענייני משכב זכר באימפריה העותמאנית גדלה. מתפרסמים מדריכי מין וספרי תמונות. מערכת קשרי הפטרונות שעמדה ביסוד הממסד הפוליטי באימפריה התבססה בחלקה הגדול על קשרים הומו-אירוטיים (יב"נ, 178).

אהבת נערים נחשבת למידה נעלה המובילה לאהבת האל המושלמת. המלומד חליל אל-מוראדי מדמשק מצטט שורת שיר דתי: "אינני מצפה לדבר אלא לנביא שיוביל אותי לנערי גן עדן בהנחייתו".

1768 – ר' יצחק מלכו מסלוניקי מציין בספרו "אורחות יושר" כי "רוב הבחורים נכשלים בלאו ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".

באסטנבול פועלות להקות של נערים רקדנים יהודים, שמגדלים שיער ארוך ומופיעים בבגדי נשים. ההיסטוריון פציל ביי אנדורני כותב ב"ספר הרקדנים" כי באסטנבול נשים יהודיות ונערים יהודים מצויים בשפע למי שחפץ בכך, ומתאר בפירוט את גופו של הנער הרקדן שווכי (יב"נ 184).

1851 – הארכיאולוג הצרפתי לואי פליסיין דה סוסי יוצא למסע בסוריה ובפלשתינה ומכריז שגילה את הריסות סדום. הדיווחים מתפשטים באירופה ומעוררים עניין מחודש בפשעי סדום ופאניקה מוסרית הומופובית (הג"ק).

ה. ניצול ונסיגה אל הצניעות

אמצע המאה ה-19 – אינטלקטואלים ערבים קוראים את תיאורי המיניות המזרחית "הדקדנטית" המופיעים אצל האוריינטליסטים האירופיים. במסגרת קריאתם לרפורמה של התרבות הערבית, הם מטיפים נגד הפיגור, הנחשלות שבהן שקעה תרבותם, המתבטאת גם ב"נשיות". האמאם המצרי רפעה אל טהטאווי, ביומן המסע שלו בפאריס מ-1826, מציין לטובה את הצרפתים על כך "שאין אצלם נטייה לאהבת נערים ממין זכר ולכתיבת שירי אהבה לכבודם", ובעקבותיו הולכים הוגים ערבים נוספים (ז'"מ 32). עם זאת, עד תחילת המאה העשרים המושג "הומוסקסואליות" או מושג מקביל לא היה קיים בתרבות הערבית-אסלאמית (ח"ר, 4-1). לטענת ג'וזף מסעד, לא התקיימה גם צורה של משיכה אקסקלוסיבית של גברים לגברים.

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – הסופרים גוסטב פלובר, אנדרה ז'יד, א' מ' פורסטר, אוסקר ויילד וסומרסט מוהם עורכים מסעות מין הומוסקסואליים בצפון אפריקה. האוריינטליסט ריצ'רד ברטון, באחרית הדבר שלו ל"אלף לילה ולילה" (1886)כולל סקירה על יחסי מין בין גברים בארצות האסלאם. מציין כי "The Easterners add that the devotion of the moth to the taper is purer and more fervent than the Bulbul's love of the Rose", ומתאר את ההרמון המוסלמי בתור "great school for this Lesbian… love" וגם בתור  "hot-beds for Sapphism and Tribadism" (ס"מ, 97).

רבים מהקצינים הבריטים הבכירים במזרח התיכון מחזיקים נער מלווה ערבי – ביניהם הלורד קיצ'נר, וילפרד תסיגר, ברנרד מונטגומרי ות' א' לורנס (לורנס אי ערב).

דהום, בן הלוויה של לורנס איש ערב

תחילת המאה ה-20 – עקב הטמעת הביקורת האירופית, אהבת נערים נעלמת לחלוטין מהשירה הערבית (ג'"מ, 35).

גלויה מאלג'יריה הקולוניאלית, "אשה מורית אשה קבילית באקט לסביאני", סביבות 1910

1902 – אנדרה ז'יד מתאר בספר "חסר המוסר" את טוניס בתור "ארץ הנהנתנות המשככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה" (מצרפתית: אביטל ענבר).

1903 – Der Eigene, הפרסום ההומוסקסואלי הראשון בגרמניה ובעולם, תולה בהשפעה היהודית את דיכוי הרגש ההומואירוטי באירופה. הזואולוג היהודי-אנטישמי בנדיקט פרידלנדר מציין כי "הדת שמקורה בפלשתינה" נכפתה על אירופה והביאה להנהגת סגפנות ארוטית (ה"א, 99).

ו. השיבה לסדום – ניסיונות וכשלונות

1922 – מרסל פרוסט מפרסם את "סדום ועמורה", ומתאר שם את הפצתם של יוצאי סדום ברחבי העולם וחזרתם לעיר שבמזרח: "צאצאים אלה של סדום, שמספרם כה רב עד שניתן להחיל עליהם פסוק אחר מספר בראשית 'אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה', התפזרו בעולם כולו, הייתה להם גישה לכל המקצועות, והם נכנסו למועדונים היוקרתיים ביותר… יתכן שפעם הם ישובו אליה. אין ספק, הם יוצרים בכל עיר מושבה מזרחית, מתורבתת, מוסיקלית, רכלנית, בעלת תכונות נפלאות וחסרונות בלתי נסבלים" (סדום ועמורה 70, תרגום: יותם ראובני).
פרוסט אף מזהיר מפני "הטעות הרת הגורל, שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית".

1923 – המשורר מרדכי גאורגו לאנגר מפרסם בפראג את "הארוטיקה של הקבלה" ומתאר שם את המיניות המזרחית של היהודים, הכוללת זרם מעמקים של "אהבת רֵעַ" (ע"א)

1924 – המשורר והעיתונאי ההולנדי ישראל דה האן, שר החוץ של העדה החרדית, כותב את האוסף "מרובעים" הכולל שירים אירוטיים בסגנון השירה הערבית של ימי הביניים. רבים מהשירים עוסקים בנערים ערבים –

(מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס, הו! 4, 2006)

1932 – הסקסולוג מגנוס הירשפלד מבקר בפלשתינה ומציין לטובה את השינוי הפיזי שחל בחיי היהודים, אך אינו מתייחס כלל לענייני הומוסקסואליות.

1938 – במאמר ב"דבר" מזהיר הסקסולוג מקס מרקוזה כי בקרב היהודים יש נטייה ל"אפלנציה סקסואלית", כלומר טשטוש ההבדלים בין המינים, ומשער שהגורם לתופעה הוא גזעי (ע"א)

1940 – עד שנה זו, בנאת המדבר סיווה במצרים היו נהוגים נישואין בין גברים לנערים (ס"מ, 37-38).

גברים בנאת המדבר סיווה, מתוך ספרו של גנרל וינגייט ברט, 1920

1943 – במכתב לחבר מתאר לאנגר את "אהבת רֵעַ" כ"רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה" ומוסיף "ועתה הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רֵעַ בימינו הנאורים האלה". באותה שנה הוא מת ממחלה.

1947 – המזרחן י' ושיץ, בספרו "הערבים בארץ ישראל", מתאר את שכם (נבלוס) כמעוז הומוסקסואלי.

1970 – ז'אן ז'נה נוסע למחנות האימונים של פת"ח בירדן וכותב את "אסיר האהבה"

1974 – פייר פאולו פאזוליני מביים את הסרט "לילות ערב"

1974 –יהודה סופר, עיתונאי וחוקר ממוצא הולנדי-יהודי-עיראקי, עורך ריאיונות עם גברים בגנים ציבוריים בישראל. במאמר שהתפרסם ב-1990 הוא מציין כי גיי בארים אינם אלא מובלעות מערביות בתוך ארץ שמבחינה מינית היא "ביסודה מזרחית". לדבריו, "רוב הישראלים המעורבים בסקס בין גברים אינם מחשיבים את עצמם להומוסקסואלים". ב-1990, סופר מת מאיידס.

2002 – יותם ראובני מפרסם את "היסטוריה עולמית של אהבת גברים", שם הוא מתאר את השיבה העתידית לסדום ולעמורה.

מקורות וקיצוריהם (רשימה חלקית):

אק"ר – Everett K. Rowson, "Homoerotic Liasons among the Mamluk Elite in Late Medieval Egypt and Syria"; בל"ג – Homosexuality in the Ancient Near East, beyond Egypt; ה"א – Harry Oosterhuis, Homosexuality and Male-Bonding in Pre-Nazi Germany; הג"ק –  H. G. Cocks, The Discovery of Sodom, 1851, Representations, Vol. 112, No. 1 (Fall 2010), pp. 1-26; ז'"מ – Joseph A. Massad, Desiring Arabs; ח"ר – Khaled El-Rouayheb, Before Homosexuality in the Arab-Islamic World; יב"נ – ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון תשס"א ב; י"פ – ירון פלג, "דרך גבר: סיפורת הומו אירוטית בספרות העברית החדשה 2000-1880); כ"ו – Chris White, Nineteenth-Century Writings on Homosexuality: A Sourcebook; מ"ט – Martti Nissinen, "Are There Homosexuals in Mesopotamian Literature?."Journal of the American Oriental Society 130.1 (2010); נ"א – נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא; ס"א – Susan Ackerman, When Heroes Love: The Ambiguity of Eros in the Stories of Gilgamesh and David; ס"ח – סאמר חביב, Samar Habib, Female Homosexaulity in the Middle East; סל"מ –  Stefanie Lee Martin, The Role of Homosexuality in Classical Islam, University of Tennessee – Knoxville

ס"מ – Stephen O. Murray, "Islamic Homosexualities"; סמ"מ – Maul, SM, 1992, ‘Kurgarru und assinnu und ihr Stand in der babylonischen Gesellschaft’, in VolkerHaas (ed.), Außenseiter und Randgruppen. Beiträge zu einer Sozialgeschichte des Alten Orient, pp. 127–57, Universitätsverlag Konstanz, Konstanz, Germany.; ס"ע – Sahar Amer, Medieval Arab Lesbians and Lesbian-Like Women.; ע"א – עפרי אילני, "הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע", הארץ – תרבות וספרות; "נגע נפוץ במזרח: תיאורים של מעשה סדום בתקופת המנדט"